באיזה סוג של בנייה עסקו בני ישראל במצרים?

מקורות מצריים שופכים אור על אופי העבודה המתוארת בתורה.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

תמונה 1: אסייתים לבנטיניים מייצרים לבנים (איור מאת N.D.G. דייביס; ציורים מקבר רחמירע), מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק, 1935.

לבני בוץ לעומת בנייה באבן

מבנים במצרים העתיקה נבנו או מלבני בוץ או מאבן. מקדשים נבנו לרוב מאבן כיוון שנועדו להיות מבני קבע העתידים להחזיק מעמד שנים רבות. לעומת זאת, ארמונות נבנו לשם נוחות והיו עשויים לבני בוץ, המספקות אקלים קריר ביום ושכבת בידוד השומרת על החום בלילה. כדי לשוות ללבני הבוץ מראה יפה יותר, כוסו מבני הלבנים בטיח ועוטרו בציורי קיר.[1]

כל אחד מסוגי הבנייה נחשב עבודה הדורשת מומחיות. כלומר, מי שעבד בסוג אחד לא עבד בסוג השני. איזו מבין העבודות הללו היא זו שמתוארת במקרא כעבודה שעבדו בני ישראל?[2]

לבני בוץ

בניגוד לתפיסה המקובלת, המקרא אינו טוען שבני ישראל הם שבנו את הפירמידות. רוב הפירמידות, ובוודאי הפירמידות המפורסמות מתקופת הממלכה הישנה, נבנו מאות שנים לפני התקופה המדוברת. יתר על כן, מקורות ארכיאולוגיים מצריים מגלים שאת הפירמידות בנו מקומיים שהיו מומחים במלאכת הבנייה בלבני אבן.

במקום זאת, גורס הטקסט המקראי שהעבדים העברים עסקו בבנייה בלבני בוץ.

שמות א:יג וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. א:יד וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.

על פי המקרא, בני ישראל לא רק בנו את הבניינים אלא גם ייצרו את הלבנים, כפי שמסתבר משמות ה. כאשר משה דורש הפסקה לחג של שלושה ימים, בו בני ישראל ילכו לעבוד את האל, מחליט פרעה בתגובה להכביד את נטל העבודה:

שמות ה:ז לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן. ה:ח וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ...

איסוף קש

גזרתו החדשה של פרעה בפסוקים אלה חושפת מימד נוסף של העבודה – איסוף קש המשמש לייצור הלבנים.

לבני בוץ הוכנו מאדמת סחף של הנילוס, שהיא תלכיד של חומר וחול. אחוז החומר באדמת הסחף קבע את רוב תכונות הבוץ ממנו הכינו את הלבנים. כאשר אחוז החומר גבוה באופן יחסי, אפשר לייצר לבני בוץ ללא שימוש בקש, אך לעתים קרובות אחוז החומר הוא נמוך באופן יחסי, ואז יש צורך להוסיף קש כדי למנוע את התפרקות הלבנה במהלך תהליך הייבוש.[3]

ייצור לבנים: עבודת מומחה של עבדים

פפירוס אנאסטאזי IV (6-5:12) מתאר את תסכולו של חייל מצרי בגלל מחסור ביצרני לבני בוץ ובגלל מחסור בקש:

 אני מתגורר בקנקן-נ-תא ללא אספקה, ואין עובדים לייצור לבנים ולא קש באזור

כפי הנראה, ייצור לבנים היה עבודת מומחה שהייתה מקובלת אצל עבדים במצרים העתיקה.  בקבר רחמירע מן השושלת ה-18 (TT100), תוארו עבדים לבנטיניים אסייאתים ונוביים כשהם עוסקים בהכנת לבנים (תמונה 1 לעיל).

העובדה שבני ישראל היו בעיקר, אם לא באופן בלעדי, יצרני לבנים ולא בנאים ממש מתבררת מהמשך הסיפור, המתמקד בשוטרים העברים:

שמות ה:יד וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם.
ה:טו וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ. ה:טז תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ.
ה:יז וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַי־הוָה. ה:יח וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנּוּ.
ה:יט וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר לֹא תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.

הטקסט שלפנינו מזכיר שוב ושוב את מכסת יצרני הלבנים. אנו יודעים מפפירוס פפירוס אנאסטאזי III (2-1:3) שהמצרים קבעו מכסות ליצרני הלבנים. "כמו כן, אנשים מכינים לבנים... הם מכינים את מכסת הלבנים היומית שלהם". לא ידוע בדיוק כמה לבנים נכללו במכסה יומית סטנדרטית. אם המכסה דומה למלאכות אחרות הדורשות מומחיות, היה מדובר בכמות השווה לתפוקת יום עבודה שלם.

הוכו ולאחר מכן נחקרו: החקירה המצרית

ללא אספקה של קש (תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ) מאמציהם של בני ישראל לייצר לבנים ולספק את המכסות שלהם נפגעו במתכוון, ולנוגשים המצרים ניתנת עילה להכות את העבדים. יש לציין שבשמות ה:יד (מצוטט לעיל), השוטרים מוכים תחילה ורק אז נחקרים. אותה טכניקת חקירה שימשה גם בתקריות שוד הקברים שהתרחשו בתקופת רעמסס התשיעי, שם הוכו הנחקרים לפני התשאול.[4]

לפי דפוס החשיבה המצרי, הדרך היחידה להבטיח תשובה כנה הייתה להכות את האדם לפני החקירה. פאפירוס המוזיאון הבריטי 10052 (32-21:15) תעד כמה מן החקירות האלה, לדוגמה:

בדיקה. הובא הזר אחוטינופר, בנו של נהק. הוא אמר, "איני יודע, איני יודע." הוא נבדק עם המקל ונמצא זכאי.

כמו כן, נוכל לעיין בפפירוס אמהרסט (7-6:3) כדי לעמוד על חומרת ההכאות האלה.

הם נבדקו באמצעות הכאה במקל, ורגליהם וידיהם עוקמו. הם סיפרו את אותו סיפור.

ערי מסכנות ומבני אחסון

פסוק אחד בתורה מתאר את בני ישראל כמי שבונים מבנים בפועל, לא רק מייצרים לבנים:

שמות א:יא וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס.

המילה 'מסכנות' היא מילה נרדפת ל'מחסנים'. מהן ערי מסכנות? לא מדובר בערים פיתום ורעמסס, שכן שתי ערים אלה היו גדולות וכללו מבנים רבים[5] שכללו מקדשים עשויים אבן. במילים אחרות, פיתום ורעמסס היו ערים, אך אין לתאר אותן באמת כערי מסכנות, כלומר ערי אספקה, ולכן סביר שהפסוק מתייחס למבנים בתוך ערים אלה.

ברצוני להציע שהמונח "ערי מסכנות" מתייחס לסדרת מבני אחסון עשויים לבני בוץ שהיו צמודים למקדשים בשתי ערים אלה (ובעוד ערים רבות), אשר נבנו כדי לאחסן כמויות עצומות של מזון לשימוש כמנחות לאלים המצריים.

העובדה שהמקרא מתייחס למבנים אלה כ"ערים" במקום "מבנים" בלבד היא ככל הנראה תוצאה של גודלם העצום של מיזמים אלה. השטח עליו נבנו מבני אחסון אלה היה לעיתים גדול פי כמה משטח המקדש עצמו.

דוגמות רבות של מבני אחסון אלה אפשר למצוא סביב מקדשי המתים במצרים, לדוגמה הרעמסאום (תמונה 2).

תמונה 2: מבני אחסון במצרים ברעמסאום (צילום מאת המחבר)

החשיבות של אחסון מזון במקדשים

מדוע נדרשו המקדשים למבני אחסון גדולים כל כך? ראשית, היות שכלכלת מצרים הייתה מבוססת על סחר חליפין, היא צברה עושר בצורת מתכת הכסף. לפיכך אחסון מזון עבור מנחות וזבחים הבטיח את קיומם השוטף של פולחני המקדש.

כפי הידוע, המקדשים המוסדיים העיקריים שפעלו גם כמרכזים אדמיניסטרטיביים, כדוגמת מקדש כרנך, קיבלו תמיכה משושלות שלמות באמצעות מענקי קרקע לצמיתות. מקדשים אלה יכלו לפעול עם או בלי ברכת המלך, ולא היה להם צורך במבני אחסון נרחבים כדי לקיים את הפולחן.

אף על פי כן, רוב מקדשי מצרים לא יכלו להסתמך על הכתר שיתמוך בפעילויותיהם לאחר פטירתו של המלך שפרש עליהם את חסותו. מקדשים רבים היו מוקדשים לפולחן "מיוחד", ותמכו באלילים פחות ידועים שאותו פרעה ספציפי הוקיר. רבים מן המלכים העניקו חסות לאלילים מחוץ לפולחנים המלכותיים הרשמיים (למשל פולחן אמוֹן) או לפולחן המתים (פולחן אוסיריס). לדוגמה, אמנחותפ השלישי שתמך בפולחן סח'מת או תחותמס הרביעי שקידם את פולחן חראח'תי-חפרי-אתום-רע.[6] לקבוצות פולחן אלה לא הייתה הכרה רשמית מטעם המדינה לאחר פטירת המלך שהעניק להם את חסותו.

הבעיה הייתה חריפה אף יותר בכל הנוגע למקדשי מתים מלכותיים. ברוב המקרים, כאשר נפטר המלך, העבודה במיזמי הבנייה המלכותיים ואיסוף האוכל עבור מנחות פשוט הופסקו.[7] רוב הפרעונים הבאים אחריהם לא נהגו לתמוך בפולחני המתים של קודמיהם, מאחר שהיו מעוניינים לבסס פולחנים משלהם.

מסיבה זו מלכים רצו להבטיח אספקה שוטפת של מנחות לטווח הרחוק עבור פולחני המתים  והאלים המיוחדים שלהם. כיוון שכל פולחן הקשור למקדש התקיים רק כל זמן שהיה די אוכל כדי לזבוח ולהאכיל את הכוהנים, כדי שפולחן מתים מלכותי או דתי בחסות פטרון יוכל להתקיים לאורך זמן, היה צורך לאחסן כמויות עצומות של אוכל למשך חייו של אותו פרעה שטיפח את קבוצת הפולחן.

מכאן שפקודתו של פרעה לכפות על בני ישראל לבנות את מחסני האספקה אלה.למקדשים הייתה למעשה פקודה להעביד את העם הנבחר של י־הוה בשירות אלים אחרים, שאינם י־הוה.

הערות שוליים

הערות שוליים

ד"ר דוד א' פולק הוא מרצה באוניברסיטת קולומביה הבריטית. הוא בעל תואר דוקטור באגיפטולוגיה מאוניברסיטת ליברפול, תואר שני בתרבויות המזרח הקדום מאוניברסיטת טורונטו, תואר שני בתיאולוגיה ותואר שני בארכיאולוגיה ושפות של המקרא ושל מזרח הקרוב מן האוניברסיטה הבין-לאומית טריניטי. מחקריו עוסקים בהסטוריה, תרבות, חברה וארכיאולוגיה של מצרים העתיקה.