מה אומר ספר דברים על הומוסקסואליות?

פרולוג: קולות שונים בנושא הומוסקסואליות

במאמרו החשוב "יחסי מין הומוסקסואליים בין גברים אסורים – בחלק אחד של התורה", (התורה, 2017), מראה דוד פרנקל כי בעוד שתורת הכהנים אוסרת, כמעט בוודאות, לאסור על יחסי מין בין גברים (ויקרא יח:כב; כ:יג), באוספי החוקים האחרים של התורה – כלומר בספר הברית הקדום שבספר שמות וכן בספר דברים – אין איסור מקביל. עד כמה משמעותית עובדה זו? פרנקל כותב:

ניתן לקרוא את התורה, בין היתר, כטקסט "פוליפוני", כלומר כאנתולוגיה של טענות המתחרות זו בזו בנוגע לקביעות המשפטיות של הברית. התורה הערוכה, בעקבות גישה זו, לא נועדה להיקרא כמדריך מעשי וקוהרנטי לאופן ביצוע חוקיה, אלא כקולאז' של הבנות מתחרות ביחס לשאלה מהן דרישות הברית.

בהחלת גישה זו על היחס של התורה להומוסקסואליות, מציע פרנקל:

...[ש]התורה הפוליפונית קוראת לנו להתמודד עם עמדותיה המגוונות...עם זאת, בהערת שוליים (מס' 17), הוא מסייג את מסקנתו ומציין כי "אין להפריז בחשיבותה של ההשמטה". אף על פי כן, אבקש לטעון כי הראיות העולות מספר דברים הן יותר מאשר שתיקה גרידא.

קדושה ומין טקסי

בספר דברים מופיעה האיסור הבא:

^{דברים כג:יח} לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 חוקרים רבים מזהים את ה"קדשה" וה"קדש" לא במובן של זנות גרידא, אלא כאנשים העוסקים בפעילות מינית בעלת אופי טקסי הקשורה לפולחן במקדש. פרשנות זו נתמכת בקטעים נוספים במקרא.

הקרבת קרבנות עם קדשות – ספר הושע מתאר סוגים שונים של זנות בקרב בני ישראל:

^{הושע ד:יד} לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם עִם הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ וְעִם הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ וְעָם לֹא יָבִין יִלָּבֵט

למרות ההקבלה בין "זונות" ל"קדשות", יש לשים לב שהגברים "ייפרדו"^[1] עם הזונות, ואילו עם הקדשות הם יזבחו. הבחנה זו מרמזת כי מדובר בהקשר פולחני כלשהו.

הקדשים במקדש – ספר מלכים מספר על המלך יאשיהו:

^{מלכים ב כג:ז} וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יְ־הוָה אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה.

פסוק זה עשוי להתפרש כרומז לכך שלקדשים – זונות גברים – היה מקום במתחם המקדש. אולם, רד"ק (ר' דוד קמחי, 1160–1235), פרשן ימי הביניים, תומך בתרגום תרגום יונתן שלפיו אין מדובר בזנות:

ויתץ את בתי הקדשים – ת”י: "ית בתי הקדיש" [כלומר, מקומות של עבודת אלילים] – טעות, והעניין מעיד על כך שהנשים ארגו שם בתים לאשרה; אך גם קדש היה בארץ, והוא העביר את הקדשים מן הארץ. תרגם כמשמעו: "נפקת ברא", כי אם היה הקדשים עניין זמה, מה עניין בבית ה’?^[2]

למרות טיעוניו ההגנתיים, רד"ק מכיר במשמעות הבסיסית של המונח "קדש". הדבר ניכר מכך שרק כאן (מלכים ב כ ג:ז), שבו תרגום יונתן מפרש את "קדשים" כעובדי עבודה זרה, הוא חש צורך להצדיק את הפירוש.

מין פולחני בקרב ישראל ושכניה

חוקרים אחדים מוצאים עדויות לזנות פולחנית בתרבויות השכנות לישראל. כך למשל כתב סמואל ר. דרייבר (1846–1914) בפירושו לדברים כג:יח:

הרמז הוא ל... המנהג, הנפוץ בפולחנים כנעניים ופיניקיים, שבמסגרתו אנשים משני המינים עוסקים בזנות לשירותו של אל... התרגומים "זונה" ו"סדום" אינם מספיקים: בשני המקרים לא הכוונה היא לאי-מוסריות רגילה, אלא לאי-מוסריות המתבצעת במסגרת פולחן לאל, ובסביבת המקדש המיידית.^[3]

חוקר מאוחר יותר, הנס וולטר וולף (1911-1993), מציין:

ישנן עדויות מחוץ לתנ"ך לזנות מקודשת בסוריה ובפיניקיה... באוגרית מוזכרים ה-qdšm שוב ושוב.^[4]

גם חוקי חמורבי מצוטטים לעיתים קרובות כעדות לקיומו של מוסד זה. כך, למשל, קובע חוק 181:

אם אב מקדיש [את בתו] לאל כ-nadītu, כ-qadištu או כ-kulmašītu, אך אינו מעניק לה נדוניה…^[5]

המונח qadištu (המקביל למילה העברית "קדשה") מתפרש בדרך כלל כ"זונת מקדש".הטלת ספק בתרגום "זונת מקדש"

 זהותם של ה"קדש" וה"קדשה", ואף עצם קיומה של זנות פולחנית במזרח הקדום עוררו מחלוקת בקרב חוקרים בני זמננו. ג'ואן גודניק ווסטהולץ (1943–2013) הייתה מן הבולטות שבין החוקרים שערערו על התפיסה המסורתית, וטענו כי מושג ה"זונת מקדש" מבוסס על תרגום שגוי.^[6] לדבריהם, מונחים בטקסטים מן המזרח הקדום, שאותם פירשו חוקרים כגון דרייבר, וולף ואלברייט כמתייחסים לזנות פולחנית או זונות, הובנו שלא כהלכה. באופן דומה, המונח המקראי "קדש/קדשה" אינו מתייחס, לטענתם, אלא לזונה רגילה.

עם זאת, איני מוצא את מכלול טיעוניהם של חוקרים אלה משכנע, , במיוחד בהתייחס לעדויות המקראיות, ולכן איני מוכן לוותר לחלוטין על ההבחנה בין ה"קדשה" הפולחנית ל"זונה" שאינה פולחנית.

זנות גברית במקרא

 ה"זונה" המקראית היא אישה העוסקת בזנות כמקצוע, הניתנת לזיהוי על ידי לקוחות פוטנציאליים (ראו בראשית לח:יד–טז). לעומת זאת, המקרא אינו מזכיר מעולם "זונה" (זכר) מקצועי המציע את שירותיו לנשים; כלומר, אין בו מקבילה גברית ל"זונה". הסיבות לכך אינן קשות לניחוש.נשים – ובוודאי בתולות ונערות – שהיו להן האמצעים לממן שירותים כאלה, לא היו נוטות לשוטט ברחובות או להסתובב במקדשים. יתר על כן, בחברות שסבלו פוליגמיה, אפילו גברים נשואים יכלו לקיים יחסים עם זונות מבלי להיחשב אשמים בניאוף, בעוד שהסטנדרט שהוחל על נשים היה שונה מאוד (ראו, למשל, ויקרא כא:ט).^[7]

עם זאת, כפי שראינו לעיל,, דברים כג:יח אכן מתייחס ל"קדש" מקצועי, אשר, בין אם היה קשור לפולחן ובין אם לאו, הציע את שירותיו לגברים. ההקבלה ל"קדשה", שעניינה יחסי מין הטרוסקסואליים, מרמזת כי הבעיה אינה נעוצה במינו של בן הזוג, אלא בנסיבות המעשה –בין אם מדובר בפעילות פולחנית, מסחרית או מופקרת. מכאן ניתן להסיק כי הומוסקסואליות כשלעצמה אינה עומדת במוקד עניינו של ספר דברים.

מסקנה זו לא נעלמה מעיני הרמב"ן (1194-1270), בתגובתו לפירוש רש"י:

"לא תהיה קדשה – מופקרת, מזומנת לזנות. ולא יהיה קדש – מזומן למשכב זכור…"

הרמב"ן מתנגד:

למה יזכיר בהיותו קדש ומזומן, ואפילו הנבעל בחדרי חדרים יש בו כרת ומיתת ב[ית] ד[ין].

במילים אחרות, אם יחסי מין הומוסקסואליים אסורים באופן מוחלט בכל הנסיבות, , מדוע לייחד איסור דווקא לזונה הגבר וללקוחו? ואף על פי כןפירושו של רש"י הוא הקריאה הפשוטה של הפסוק. רק משום שהרמב"ן קרא את חוקי דברים בהקשר לחוקי ויקרא, הוא נאלץ לדחות מסקנה המתבקשת מפשוטו של הכתוב.^[8] אולם אם מכירים בכך שספר דברים ותורת הכהנים מייצגים קובצי חוקים עצמאיים, ניתן לפרש כל אחד מהם על פי הנחותיו שלו.

"מחיר הכלב" – הפסוק בהקשרו

הרושם העולה עד כה מדברים כג:יח עשוי, לדעת אחדים, לקבל חיזוק מהאיסור המובא בפסוק הבא:

^{דברים כג:יט} לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם.

תרגום זה משקף את המשנה (מ. תמורה 6:2, 3):^[9]

איזהו אתנן? האומר לזונה: "הנה לך טלה זה בשכרך…"

איזהו מחיר כלב? האומר לחבירו: "הנה לך טלה זה תחת כלב זה…"

תרגום: מהו [ההגדרה של] "אתנן זונה"? אדם אומר לזונה: "קחי את הטלה הזה כשכרך"...

מהו [הגדרת] "מהיר כלב"? אדם אומר לחברו: קח את הטלה הזה תמורת הכלב הזה...

מאחר שפירושה של המשנה התקבל כעמדה הרווחת במסורת חז"ל, תהו פרשני ימי הביניים מדוע בהמה נפסלת לקרבן רק משום שניתנה בתמורה לכלב. מה הופך את "חברו הטוב ביותר של האדם" לפסול כל כך?לדוגמה, בעל "ספר החינוך", המבקש דרך קבע להציע טעמים למצוות, מסביר:

לפי שהקרבן הוא בא לטהר מחשבת האדם ולהכשיר מעשהו… ובהיות קרבנו בא מאתנן זונה שהיא עברה מטונפת שמא יחשוב בעת קרבנו באותו ענין רע, ויפגל מחשבתו באותה המחשבה הרעה והבזויה. וגם כן מחיר הכלב מטעם זה… והכלבים ידוע שהן עזי נפש, ושמא מתוך חשבו בהן ובטבען החזק תחזק נפשו ותקשה ערפו מהנחם על חטאיו כאשר ראוי לו. ואם אמנה בני שאלו דברי ילדות הן, עמם תתעורר…^[10]

"כלב" כזונה ממין זכר

חוקרים רבים – ואולי אף רוב החוקרים בני זמננו – חולקים על פירוש המשנה, ומבינים את המונח "כלב" ככינוי לזונה ממין זכר המציע את שירותיו לגברים. אם כך, כשם שה"זונה" היא המקבילה הלא־פולחנית ל"קדשה", כך ה"כלב" הוא, ככל הנראה, המקבילה הלא־פולחנית ל"קדש" –זכר המציע את שירותיו לגברים.

אם אכן כך הדבר, מתחזק הרושם ההולך וגובר כי האיסור על הומוסקסואליות בספר דברים אינומכוון ליחסי מין בין גברים באופן גורף. ספר דברים אמנם אוסר להביא את שכרו של ה"כלב" אל המקדש, אך ייתכן שהוא אינו מביע כל עמדה כלפי יחסים הומוסקסואליים המתקיימים מחוץ להקשר מסחרי או פולחני.^[11]

יחסי מין בין גברים בספר דברים

במילים אחרות, עצם העובדה שספר דברים אוסר על התנהגות הומוסקסואלית גברית בהקשרים ספציפיים, מעידה שהוא מכיר בקיומה של תופעה זו. באותו אופן, ההכרה בתופעה תוך הגבלת האיסור למקרים ספציפיים, מרמזת כי לספר דברים לא היה עניין לאסור על כל התנהגות מסוג זה. ראוי גם לציין כי ספר דברים אינו מטיל עונש או קללה על "קדשים"

מהי ה"תועבה"?

מי שמכיר בעצמאותו הספרותית והמשפטית של ספר דברים, אינו מבקש לכפות עליו את הגישה של התורה הכוהנית כפי שהיא באה לידי ביטוי בויקרא יח:כב ו-כ:יג..^[12] עם זאת, דברים כג:יט חולק מאפיין מסקרן אחד עם שני הפסוקים הכוהניים בספר ויקרא: השימוש במונח תועבה. הפסוק מסתיים בקביעה כי הן אתנן הזונה והן מחיר הכלב הם תועבת ה׳.^[13] אך מה משמעותו של המונח תועבה בכלל, ובספר דברים בפרט?

"תועבה" בספר דברים

שם העצם תועבה (ביחיד וברבים) מופיע שבע-עשרה פעמים בספר דברים. שמונה מן המופעים הם בצירוף "תועבת ה׳". בין המעשים והחפצים המתוארים כתועבה או כתועבת ה׳ נמנים:

• פולחני עבודה זרה (יב:לא);
• הקרבת בעלי חיים בעלי מום (יז:א);
• לבישת בגדי המין השני (כב:ה);
• כל העושה עוול במידות ובמשקלות (כה:טז);
• פסל או מסכה (כז:טו).

קשה להצביע על מכנה משותף אחד לכל הדוגמאות הללו, אך רבות מהן קשורות לעבודה זרה, לחילול הקודש או להונאה.משה ויינפלד, למשל, מציע ש"המאפיין המשותף לכולם הוא הגישה הדו-פרצופית או הצבועה."^[14] אם מבקשים להכליל, ניתן לומר שהן מייצגות הפרות של הברית ושל הסדר המוסרי. כך או כך, אין כל רמז לכך שהמונח תועבה מציין טאבו מיני כשלעצמו.

"תועבה" בספר ויקרא

לעומת זאת, התורה הכוהנית אינה מכירה כלל בצירוף "תועבת ה׳".היא משתמשת רק במונח תועבה", וכפי שציין יעקב מילגרום, השימוש בו מוגבל כמעט אך ורק ליחסי מין.^[15] יתרה מזאת, מאחר שבעולמה של תורת הכהנים מרחפת תפיסה של טומאה ככוח ממשי – היפוסטטי, ואולי אף דמוי־דמוני^[16] – גם המונח תועבה, ובכלל זה בויקרא יח:כב וכ:יג, נושא עמו קונוטציה של מעין טאבו.

דה ־מיתולוגיזציה חז"לית של ה"תועבה" הכוהנית

אם בטקסטים הכוהניים נדמה כי מושג ה"תועבה" נושא עמו ממד של טאבו, הרי שתהליך הדה־מיתולוגיזציה שהחל אצל הנביאים נמשך גם בספרות חז"ל.

מ"תועבה" ל"תועה אתה בה"

אם התפיסה הכוהנית של "תועבה", שהייתה כרוכה בחשש מפני כוחות מזיקים, דמתה למושג ה"טומאה", אזי בר מרוקן אותה ממשמעות זו בסיפור המובא במסכת נדרים (נא ע"א), בעת חתונתו של רבי שמעון בן רבי יהודה הנשיא:א”ל בר קפרא לרבי: מאי תועבה? כל דא”ל רבי דהכין הוא תועבה, פרכה בר קפרא. א”ל: פרשיה את… א”ל לר’: קום רקוד לי דאימר לך, הכי אמר רחמנא: תועבה – תועה אתה בה.

בר קפרא שאל את רבי [יהודה הנשיא]: "מה פירוש 'תועבה'?" וכל הסבר שהציע רבי נסתר על ידי בר קפרא, ולכן אמר לו: "הסבר זאת בעצמך." …הוא השיב… "כך אמר הרחמן, תועבה: 'אתה טועה בה' (תועה אתה בה)."

כך הופכת התועבה מתועבה לטעות.

מסימן של סלידה לסימן של ציות

גם אם מפרשים את המושג הכוהני של "תועבה" באופן ארצי יותר, ככינוי גנאי שנועדה לעורר סלידה, הרי שגם הבנה זו מתערערת בדברי חז"ל. כך נאמר בספרא, קדושים ט, יב (על ויקרא כ:כו):

ר' אלעזר בן עזריה אומר: מניין שלא יאמר אדם

אי איפשי ללבוש שעטנז
אי אפשי לאכול בשר חזיר,
אי איפשי לבוא על הערוה,

אבל מה אעשה, הרי אבי שבשמים גזר עלי כך…

ר' אלעזר בן עזריה מחליף את הסלידה בכניעה לרצון האל כסיבה הנכונה להימנעות משעטנז, מבשר חזיר ומגילוי עריות. בין אם שלושת האיסורים הללו צוינו לשם הדגמה ובין אם בשל תכונה מהותית כלשהי, עצם הקשר ביניהם אומר הרבה ה"עריות" מסווגות כתועבות (ויקרא יח:כו–ל; יבמות כא ע"א ועוד), ואילו מאכלים אסורים – שבשר חזיר הוא הדוגמה המובהקת להם – מכונים אף הם תועבה (דברים יד:ג; חולין קיד ע"ב ועוד).

שעטנז הוא היוצא מן הכלל – הוא לעולם אינו מכונה 'תועבה' ואף על פי כן, לעניין המניע הראוי לקיום המצוות,, ר' אלעזר בן עזריה אינו מבחין בין איסורים המכונים 'תועבה' לאלה שאינם מכונים כך. למעשה, הוא משווה ביניהם. מכאן ניתן להסיק כי תהא אשר תהא מטרת התורה בהחלת הכינוי תועבה על איסורים מסוימים ולא על אחרים, לא הייתה זו הנצחתו של רגש סלידה פרימיטיבי.לא להשאיר מקום לדעות קדומות

דעות קדומות דומות לתולעת: ברגע שהן מוצאות להן אחיזה, הן הופכות את התורה למשכנן ולמקלטן.. הגזענות – המזיק הידוע לשמצה ביותר – נאחזה במשך דורות בקללת נח על כנען (בראשית ט:כה).^[17] באופן דומה, ההומופוביה מצאה את המילה "תועבה" שבויקרא יח:כב, והשתמשה בה כעוגן. כך הצליחו דעות קדומות לחלל את התורה, בעוד שרבים מאיתנו עמדו מנגד.בין אם בוחרים לפרש את הכינויים בתורת הכהנים כמשקפים דעות קדומות,^[18] או, בעקבות בר קפרא ור' אלעזר, מעניקים להם פירוש אחר, נראה לי שספר דברים אינו מותיר אפילו פתח צר שיאפשר לדעות קדומות כאלה להיאחז בו.