המהפכנות של הקדיש

הקדיש והשואה

החל מכתלי בית הכנסת ועד למסך הגדול, קטע התפילה המפורסם ביותר בימינו הוא כנראה קדיש יתום (קדיש האבלים).^[1] בחצי המאה האחרונה, המוטיבים העוצמתיים של המוות, האובדן, האבל וחוסר האונים המתעוררים מן הקדיש הפכו אותו כמעט למילה נרדפת לזוועות השואה. טקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה (כ"ז בניסן)^[2] בבתי הכנסת, באנדרטאות ובמוזיאונים ברחבי העולם כוללים (לצד מספר הולך ופוחת של ניצולי שואה) תמיד גם קדיש, והוא אף נאמר בטקס יום הזיכרון השנתי לחללי צה"ל בהר הרצל.

הסמליות העמוקה של הקדיש לא נעלמה מעיני התרבות הפופולרית. הסרט זוכה האוסקר "הבן של שאול" מאת הבמאי לסלו נמש נסוב סביב ניסיונו של הגיבור, שאול, לקבור בכבוד ילד (אולי בנו?) שמת במחנה ריכוז נאצי ולהבטיח כי יאמר קדיש על קברו. הסצנה האחרונה של "רשימת שינדלר" היא קדיש עצוב לזכר קורבנות השואה. ביד ושם מושמעת הסימפוניה "קדיש" מאת ליאונרד ברנשטיין דרך קבע. לציון יום השנה ה־75 לטבח באבי יאר בחרה קנצלרית גרמניה לשעבר, אנגלה מרקל, לערוך מופע קונצ'רטו בשם "קדיש".

חשיבותו של הקדיש בתקופה המודרנית

העיסוק התרבותי והדתי של היהודים בקדיש קדם בהרבה לשנים 1945 ו-1948. יהודים דוברי יידיש במזרח אירופה נהגו לכנות בחיבה את בנם הראשון בשם "קדיש'לה", שכן בזכותו היו בטוחים כי יהיה מי שיאמר עליהם קדיש לאחר מותם.

עד המאה העשרים נהגו יהודים אמריקאים שלא הקפידו על קיום מצוות לבקר בבתי הכנסת כדי לציין את זכר קרוביהם שנפטרו. תופעה זו עוררה תשומת לב כבר בשנת 1914, כאשר רבני הוועידה המרכזית של אמריקה קוננו בכנס השנתי שלהם על "יהודי הקדיש", כלומר אנשים המגיעים לתפילות רק כדי לכבד את הוריהם המנוחים (רבני הוועידה סיכמו את העניין באמירה ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה", כלומר שגם אם המוטיבציה הראשונית היא כיבוד הורים ייתכן שהדבר יוביל למעורבות עמוקה יותר בחיים הדתיים).

דליה מרקס מראה במחקרה כיצד הקדיש נותר אבן יסוד גם בקרב חברי התנועה הקיבוצית, שנודעה בחילוניותה ובאיפוק הרגשי שלה. אי־נוחות גוברת לנוכח "השתיקה הבלתי נסבלת ליד הקבר" גרמה לקיבוצים רבים לחדש בעל כורחם את מנהג אמירת הקדיש או לפחות תפילה הדומה לו. חברי קיבוץ עין שמר למשל אימצו את השפה המסורתית של הקדיש (אם כי באופן חתרני) ובמקום לפנות לאלוהים כיוונו את התפילה אל עצמם:

יתגדל ויתקדש האדם בחייו ובמותו… יתברך וישתבח קבוצנו באוהביו.^[3]

תודעת הרצף שהקדיש נושא בתוכו ניכרת ביצירות ספרות ותרבות רבות מאוד, הן בישראל הן בתפוצות. דוגמאות לכך הן "הפתיחה לקדיש" של ש"י עגנון והשיר הארוך והמורכב "קדיש" של המשורר אלן גינסבורג, מהדמויות הבולטות של "דור הביט".

הקדיש אינו הקטע המרכזי או החשוב ביותר בתפילה, מפני מה זכה דווקא הוא להתעניינות רבה ועקבית כל כך, הרבה יותר מקריאת שמע או מתפילת העמידה? התשובה ודאי אינה קשורה לקדמותו של הקדיש. הקדיש אמנם מתוארך לתקופת האמוראים, ואולי אף לסוף תקופת בית שני,^[4] אולם המנהג של אבלים לאומרו למשך תקופה קבועה לאחר פטירת קרוב משפחה הוא התפתחות מאוחרת בהרבה.

מנהג אשכנזי מהמאה ה-12: תגובה לאסון מסע הצלב הראשון?

חוקרי התפילה היהודית מייחסים לרוב את מקורותיו של מנהג קדיש יתום לאשכנז (צרפת וגרמניה) של המאה ה־12. בהתחשב ברקע ההיסטורי, התפתחותה של תפילה חדשה עבור אבלים בתקופה זו נשמעת אפשרות סבירה. בראשית המאה ה-12 ידעו הקהילות היהודיות בחבל הריין סדרה של מעשי טבח. בשאיפתם לחסל את "אויבי המשיח" שבתוך אירופה לפני הפנייה נגד אויבים חיצוניים רצחו צבאות הצלבנים בדרכם לארץ ישראל יהודים רבים מאוד.

לפי הסבר זה המוני האבלים הללו נזקקו לנחמה דתית ובגלל הכרזתו הנרגשת של הקדיש על גדולת ה' וההבטחה שלו על הגאולה המתקרבת הוא זה שנבחר. מכאן נראה טבעי כי תפילה שנולדה מתוך הצורך לזיכרון ולהנצחה הפכה גם לסימן ההיכר של התגובה היהודית לאסונות מאוחרים יותר.

מחזור ויטרי: הקדיש כבקשה על נשמת הנפטר

לפרשנות זו למקורו ולמשמעותו של הקדיש אין סימוכין מובהקים במקורות. התיעוד הקדום ביותר של המנהג מופיע ב"מחזור ויטרי", מדריך למתפלל שחובר במאה ה-12 על ידי רבי שמחה מויטרי, תלמידו של רבי שלמה בן יצחקי (רש"י). בניגוד לרעיון ההנצחה, הטקסט מציג את הקדיש בעיקר כמעשה של השתדלות למען הנפטר.

המטרה של אמירת הקדיש על פי מחזור ויטרי היא לסייע בגאולת נשמות הנפטרים מייסורי הגיהנום. לא סביר שדווקא קדושי מסעות הצלב, שנטבחו בשנת 1096, נחשבו כמי שנזקקו לסיוע כזה לאחר מותם. יהדות אשכנז בימי הביניים (ואחריהם) ראתה בקדושים אלה גיבורים וצדיקים שמעשי ההקרבה העצמית שלהם הבטיחו להם כניסה מיידית לגן עדן. אם תרצו הרוגי מסעות הצלב דווקא "מייתרים" את הצורך בתפילה המקילה על סבלן של נשמות הנפטרים.

מקור אגדי: הסיפור על רבי עקיבא והמת

ניתוח אגדה שליוותה את הדיונים ההלכתיים הקדומים ביותר על מנהג קדיש יתום מעניק למנהג הזה הסבר שונה מרתק (אך אולי פחות מנחם). האגדה המדוברת מופיעה גם במחזור ויטרי וגם בפירוש הסידור של רבי אלעזר בן יהודה מוורמס, מחבר ספר הרוקח, ובספר אור זרוע לרבי יצחק בן משה מווינה, שני חיבורים מן המחצית הראשונה של המאה ה־13. המקורות הללו ועוד חיבורים דומים מזכירים לפני הקדיש סיפור על רבי עקיבא, תנא בן המאה השנייה. הסיפור, שכנראה נועד יותר להסביר מנהג שבדיעבד ופחות לתת תיאור היסטורי עובדתי, מתאר את המפגש של רבי עקיבא עם אדם מת שסובל בעולם הבא בגלל החטאים שעשה בחייו:

מעשה בר’ עקיבא שהיה מהלך בבית הקברות בדרך ופגע באדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם, והיה טעון משאוי גדול של קוצים על ראשו. כסבור עליו ר’ עקיבא שהוא חי והיה רץ כסוס. גזר עליו ר’ עקיבא והעמידו. אמר לו "מה לאותו האיש לעשות עבודה קשה כזאת?" [...]

אמר לו [אותו האיש]: "אותו האיש [הכוונה לעצמו] מת. ובכל יום שולחים אותי לחטוב עצים."

בראותו את מראהו החרוך של המת מסיק רבי עקיבא כי העצים משמשים לשריפת האיש, עונש על חטא כלשהו:

אמר לו [ר' עקיבא]:"בני, מה היה מלאכתך בעולם שבאתה ממנו?"
אמר לו [אותו האיש]: "גבאי המכס הייתי. והייתי נושא פנים לעשירים והורג את העניים."
אמר לו [ר' עקיבא]: "כלום שמעת מאותם הממונין עליך לפורענות איזו דבר שיש לו תקנה?"

בתחילה, האיש מכחיש בכל תוקף את האפשרות שיש לו אפשרות לתיקון:

"אותו האיש אין לו תקנה."

אבל בהמשך השיחה הוא משנה נימה:

"אלא שמעתי מהם דבר שלא היה יכול להיות. שאלמלא היה לו לעני זה בן שהוא עומד בקהל…והם עונין אחריו יהא שמיה רבה מברך מיד מתירין אותו מן הפורענות."

"יהא שמיה רבה" הוא כידוע המשפט המרכזי של הקדיש. רבי עקיבא יוצא מיד לאתר את בנו החי של האיש ולדרוש ממנו לומר את התפילה הזו בפני הקהילה.

גם כאשר רבי עקיבא מוצא לבסוף את הבן המצב עדיין לא מבשר טובות. כשרבי עקיבא שואל על אודות האיש המת אנשי העיר מגיבים לו בלעג ואילו בנו של האיש ערל ומנודה:

שאל עליו. אמרו לו: 'ישחקו עצמותיו של אותו האיש...' שאל על בנו. אמרו לו: הרי ערל הוא. אפילו מצות מילה לא עיסקנו בו!'

רבי עקיבא מל את בן האיש המת אך הנער אינו מוכן או מסוגל לספוג את התורה שעקיבא מלמדו:

הושיבו בספר לפניו ולא היה מקבל התורה עד שישב [רבי עקיבא] מ’ יום בתענית. יצתה בת קול ואמרה לו: 'לזה אתה מתענה?'

אפילו אלוהים ("בת קול") מפקפק בניסיונותיו של רבי עקיבא ללמד את הבן לומר קדיש לעילוי נשמת אביו. רק לאחר תחנונים עיקשים אלוהים נכנע ו"פותח את לב הילד" לתפוס את יסודות התפילה. ברגע האמת אומר הבן את תפילת הקדיש בפני קהילתו. התפילה פותחת את שערי גן עדן עבור האב החוטא והוא משוחרר מעונשו. הסיפור מסכם,

ועל כן נהגו לעבור לפני התיבה במוצאי שבת אדם שאין לו אב או אם לומר ברכו או קדיש.

הנוסח הקדום של הסיפור – ללא קדיש

הסיפור של רבי עקיבא והמת מופיע בטקסטים קדומים יותר כמו כלה רבתי, סדר אליהו זוטא ומדרש "עשרת הדברות". עם זאת מעניין לציין שבנוסחים קדומים אלו אין זכר לקדיש. במקום זאת הדבר שהבן לומד הוא לעלות לתורה ולקיים מצוות בסיסיות.^[5] נוסח האגדה שהסתובב באשכנז של ימי הביניים היה הראשון שקשר את סיפורו של רבי עקיבא והמת לאמירת קדיש.

הבדלים אחרים

נוסח מחזור ויטרי והמקבילים לו שונים מן הנוסחים הקדומים במספר היבטים חשובים נוספים:

• חטאו של המת: בסיפור במחזור ויטרי המת הוא גבאי מכס מושחת שהיה "נושא פנים לעשירים והורג את העניים". בנוסחים הקדומים מיוחסות למת עבירות אחרות, גניבה, רצח או עבירות מין. בנוסח של כלה רבתי הוא אף מודה כי "לא היה איסור בעולם שלא עברתי עליו". האמירה כי חטאו של המת היה שחיתות וניצול של תפקידו הסמכותי היא מאפיין ייחודי של הגרסה מהמאה ה-12.
• מראהו של המת: בגרסת הסיפור שלנו החוטא המעונה מתואר כ"שחור כפחם" ומלבד העצים שהוא סוחב "היה טעון משאוי גדול של קוצים על ראשו". תיאורים אלו נעדרים מגרסאותיו הקודמות של הסיפור.
• בנו של המת: במקורות הקדומים יותר הבן פשוט ממלא את בקשתו של רבי עקיבא ואומר את התפילות הנדרשות. בסיפורים מהמאה ה-12 הבן מתואר כערל וכחסר רצון או יכולת להבין את מה שרבי עקיבא מלמדו ללא התערבות משמיים. גם הביטוי "ישחקו עצמותיו" המופנה על האב אינו מופיע בנוסחים הקדומים של הסיפור.
• התנסחותו של המת: ב"מחזור ויטרי" ובנוסחים המקבילים החוטא שוב ושוב מדבר על עצמו בגוף שלישי, בניסוח שצורם לאוזן, ומכנה את עצמו "אותו האיש".

טענתי היא ששינויים אלו הם המפתח להבנת ההיגיון הפנימי של הסיפור ומעבר לכך גם להבנת מקורו של מנהג קדיש יתום וחשיבותו הרבה בקרב יהודי אשכנז בימי הביניים. באוזני קהל יהודי בימי הביניים שהיה בקיא בסיפורי חז"ל האמירה של השינויים בסיפור הידוע הזה הייתה ברורה למדי.

הרמיזות הבין-טקסטואליות לגיהנום והפרנס: בבלי ראש השנה יז ע"א

רבים מהפרטים החדשים בנוסח המאה ה-12 נלקחו ככל הנראה מסוגיה מפורסמת בתלמוד הבבלי העוסקת בגורלם של החוטאים בעולם הבא (ראש השנה יז ע"א). תשומת לב לסוגיה תלמודית זו יכולה לעזור לנו להבין חלק מהארמזים הספרותיים בסיפורו של רבי עקיבא:

פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש. לאחר שנים עשר חדש, גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים… אבל המינין והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים… יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות… א”ר יצחק בר אבין: ופניהם דומין לשולי קדירה..."ושנתנו חיתיתם בארץ חיים", אמר רב חסדא: זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. אמר רב יהודה אמר רב: כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם.

הפרנס ה"שחור"

ראשית כל התיאור של החוטא כגבאי מכס אכזר שדיכא את העניים לקוח מהתיאור התלמודי של פרנס, כלומר מנהיג הקהילה, "המטיל אימה יתרה על הציבור". במרכז אירופה של ימי הביניים כונו עסקני הקהילה בשם "פרנסים", אנשים שתפקידיהם העיקריים היו גביית מיסים וניהול כספי צדקה. גבאי המכס המושחת של הסיפור המעדיף את העשירים על חשבונם של העניים הזכיר בוודאי ליהודי ימי הביניים את הפרנס מהתלמוד. פרטים אחרים בסיפור מאששים קשר זה. העובדה שהחוטא מתואר "שחור כפחם" תואמת את דברי התלמוד על האנשים "שנתנו חיתיתם בארץ חיים" אשר "פניהם דומין לשולי קדירה".

העובדה שבנו של החוטא אינו מסוגל להבין את התפילה שעקיבא מנסה ללמד אותו רומזת גם לאמירה שהפרנס החוטא "אינו רואה בן תלמיד חכם".

השימוש המהפכני של מחזור ויטרי בדברי התלמוד: הקדיש גואל את כולם

הקריאה של דמות החוטא בסיפור על רקע הפרנס התלמודי פותחת בפנינו צוהר להבנת המסרים העמוקים והמהפכניים המסתתרים מתחת לפני השטח. הפרנס מוצג בתלמוד כדוגמא הטיפוסית לחוטא ש"יורד לגיהנם ונידון בה לדורי דורות" – כלומר, חוטא שאינו יכול בשום אופן להינצל מעונשו, והנה הסיפור שלנו מראה שדווקא חוטא זה הוא שניתן להיגאל באמצעות הקדיש! אם כן הסיפור רומז על קטע תלמודי מוכר העוסק בעונש שלאחר המוות רק כדי לערער באופן מוחלט על הנחת היסוד שלו. בהשוואה לשכבות הרמזים הנוספות העולות מהמשך הסיפור התעוזה הפרשנית הזו היא רק קצה הקרחון.

"אותו האיש": ארמז לישוע

לקהל קוראים שחי בחברה נוצרית ימי ביניימית התיאור של חוטא "טעון משאוי גדול של קוצים על ראשו" מזכיר ללא ספק את דמותו את ישוע, מי שעל פי ספרי הבשורות הובל לצליבתו מעוטר בכתר של קוצים וצלב כבד על גבו. הארמזים הנוצריים בסיפור מתחזקים עוד יותר על ידי ההתייחסויות החוזרות ל"אותו האיש" – כינוי גנאי רבני נפוץ לישוע.

עצמותיו של אדריאנוס: רמז לרומא ולנצרות

מוטיב זה חוזר וניעור בלשון הקשה שבה משתמשים אנשי קהילתו של בן המת על אביו: "ישחקו עצמותיו של אותו האיש". קללה זו וודאי הזכירה לקהל ימי-ביינמי יהודי בקיא את הקיסר הרומי אדריאנוס, המוזכר במקורות חז"ליים רבים כ"אדריאנוס שחיק עצמות" (ראו למשל בראשית רבה י ואיכה רבה ג). אדריאנוס נודע לשמצה בשל הדיכוי האכזרי של מרד בר כוכבא – המרד שבמהלכו הוצא לכאורה רבי עקיבא להורג – אולם בעקבות התנצרותה של רומא במאה הרביעית הפכה דמותו של אדריאנוס בסיפורי חז"ל מעוד רשע גדול לסמל מובהק של הנצרות.

כולם יכולים להיכנס לגן עדן: גיהינום הולך ומצטמצם

מדוע בוחר הסיפור ליצור קווים מקבילים בין החוטא ובין ישוע?^[6] בספרות חז"ל ישוע מתואר כמי שאין לו תקנה לעולם, כמו למשל באמירה המפורסמת של התלמוד כי ישוע נידון לייסורים בתוך קדירה רותחת של צואה (בבא גיטין נד ע"ב - נה ע"א). הסיפור שלנו בונה דמות חוטא ייחודית, המשלבת בין דמות "הפרנס המטיל אימה יתרה בציבור" לבין דמותו של ישוע ולמעשה משתמש בה כדי לטעון שאמירת קדיש יכולה לגאול אפילו נשמה של חוטא כזה. התפנית המפתיעה הזו מערערת על הנחת היסוד שהייתה מקובלת אז לגבי גורלם של חוטאים לאחר המוות. נקודת המוצא של הקדיש היא שהסבל שלאחר המוות הוא סבל זמני. הקדיש מציע דרך לגן עדן לכל החוטאים ללא קשר לחטאיהם.

פרטים נוספים בסיפור שנראים לכאורה מיותרים מחזקים את הרושם הזה.

משמעות אמירת קדיש במוצאי שבת

העובדה שהסיפור מסתיים בהוראה לומר קדיש דווקא במוצאי שבת נשענת על אמונה יהודית עממית שהפכה רווחת במאה ה-12 ולפיה הרשעים המתים, בדומה לחיים, נחים בשבת מן הגיהנום וחוזרים אליו רק בצאתה. מכאן כי מוצאי שבת הוא הזמן האידיאלי לאמירת הקדיש שכן כך אפשר להאריך את תקופת המנוחה של נשמת המת. בגיהנום נצחי וקבוע כמו זה שהתלמוד מבטיח לפרנס הרשע ולחבר מרעיו אין מקום להתערבות כזו מצד החיים.

ערלותו של הילד

העובדה שאנשי הקהילה בסיפור מציינים שלא טרחו למול את בנו של החוטא גם היא משמעותית בהקשר זה. ברית המילה הייתה אחת מנקודות המחלוקת הראשונות בין היהודים והנוצרים. כינוי בנו של החוטא בשם "ערל" בתחילת הסיפור מחזק את הארמז הנוצרי.

יתרה מכך חכמי אשכנז בימי הביניים התייחסו בכובד ראש לאמירה המדרשית שילדים שלא נימולו אינם יכולים להיכנס לגן עדן ונשלחים לגיהנום, וחלק מהפוסקים המרכזיים בתקופת ימי הביניים חייבו אף למול תינוקות שנפטרו טרם הגיעם לגיל שמונה ימים. אם כן סירובם של אנשי העיירה שלא למול את בנו של הפרנס מעיד על הרצון לשולחו לגיהנום והוא רומז על הדיון הרחב שברקע הסיפור בענייני השכר והעונש בעולם הבא.

הקלה על עונש נצחי: חיזוק הקשרים המשפחתיים

הקדיש נתפס ככלי להקל על ייסוריו הנצחיים של אדם בעולם הבא ומעניק מוצא גם לגרועים שבחוטאים. תפיסה זו מחזקת את הקשר שבין הנפטר וקרובו החי – אם החי מסוגל להשפיע השפעה של ממש על גורלו של אחיו המת אזי אחריותו כלפיו גדלה (ומקבלת ממד של קדושה).

אין ספק כי מנהג קדיש יתום והרעיונות שהוא מבטא התיישבו על ליבם של יהודים רבים בימי הביניים, באשכנז ומחוצה לה. לאורך ימי הביניים הפך במהירות מסחררת הקדיש מתפילה הנאמרת רק במוצאי השבת לתפילה הנאמרת מדי יום ואז לתפילה הנאמרת שלוש פעמים ביום.

התפתחות נוצרית מקבילה במאה ה־12: לידתו של כור המִצרף

חשוב לציין שיהודי אשכנז לא היו היחידים באירופה של ימי הביניים שביצעו שינויים בתפילה ובהשקפה במטרה להקל על גורלם של הנפטרים. המאה ה־12 סימנה נקודת מפנה משמעותית בתפיסה הנוצרית של העולם הבא, עם הופעת רעיון "כור המצרף". רעיון זה הציג אפשרות חדשה: נשמות שבעבר החשיבו הוגים נוצריים כנידונות לגיהנום נצחי יכלו כעת לעבור תהליך טיהור בכור המצרף. מצב זה, שתואר כסבל זמני ושונה מהגיהנום, אִפשר להן להיטהר ולזכות בסופו של דבר בגן עדן.

האם כור המצרף השפיע על התפקיד החדש של הקדיש?

השינוי הרעיוני הזה בנצרות יצר טקסים ותפילות ובתוכם גם מיסות ומעשי צדקה שנועדו לקצר את שהות נשמות הקרובים בכור המצרף. הרמזים הפולמוסיים לישוע בסיפור על רבי עקיבא נועדו בה בעת לגלות ולהסתיר את העובדה שהקרבה הגיאוגרפית בין היהודים והנוצרים בימי הביניים הובילה לעיתים להתפתחויות דתיות ורעיוניות דומות למדי. סלידתם של היהודים מדמותו של ישוע לא מנעה מהם למצוא חן ברעיונות נוצריים מסוימים.

בין אם הקדיש היה תגובה ישירה ל"כור המצרף" הנוצרי ובין אם שתי ההתפתחויות הללו שיקפו שינויים נרחבים ועמוקים יותר אין להכחיש שהתפילה הזו, המשמשת היום כאמצעי להנצחת המת ולהשלמה פנימית עם החלטותיו הבלתי נתפסות של האל, נולדה בנוף מחשבתי שונה להפליא, עולם שבו החשש מן הייסורים שלאחר המוות והאחריות של החי לגורלו של המת זכו למקום מרכזי במחשבה הדתית ובמעשה הדתי.

להגיד קדיש גם כשנדמה שאלוהים כבר ויתר

ייתכן כי לאור המשברים הרבים שפקדו את העם היהודי לאחרונה האמירה המקורית של סיפור רבי עקיבא על ייסוריה וגאולתה של הנשמה עשויה להיראות מעליבה, אולם רוחו של הסיפור חשובה מאוד גם לימינו. בניגוד לפרשנות הרואה בקדיש הודאה כנועה בעליונותו וגדולתו של האל יהודי ימי הביניים ראו בו נשק רב עוצמה בארגז הכלים של התפילה היהודית. באמצעותו יכלו לפעול באופן אקטיבי למען הנפטרים, אפילו ובמיוחד במצבים שבהם נדמה שאלוהים עצמו זנח אותם וגורלם נחרץ.

אולי בזמן האבל של תקופתנו – למען תלמידי רבי עקיבא שמסרו את נפשם בתקופת העומר; למען קורבנות השואה; למען החיילים הנופלים למען מדינת ישראל – תמשיך רוחו של הקדיש, רוח התקווה שכנגד כל הסיכויים, להצליח ולהדהד על אפם ועל חמתם של כל מתנגדיה.