שירת הבאר, תהילים קלו, הוסרה מן התורה
123rf
שירת הבאר
בדרכם אל הארץ המובטחת, לאורך גבול מואב, בני ישראל מגיעים לבאר.
במדבר כא:טז וּמִשָּׁם בְּאֵרָה[1] הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְ־הֹוָה לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם.
כאשר בני ישראל נתקלים בבאר הם פוצחים בשיר:
במדבר כא:יז אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָה בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם.
קצרה מדי ומתמקדת יתר על המידה באדם
שירת הבאר קצרה באופן יוצא דופן ביחס לשיר הודיה מקראי. היא מתארת את מנהיגי ישראל חופרים באר, וקוראת למאזינים לשיר עליה. הנושא שלה פחות נעלה באופן יחסי לשירת הים (שמות טו) או לשירת דבורה (שופטים ה). היא נמנעת מאזכור של אלוהים או הניסים שלו, ובמקום זאת מעמידה את הישגיהם של ישראל במרכז.
המפרשים המסורתיים ניסו להתמודד עם חלק מהקשיים הללו. רש"י, למשל, מסביר שאלוהים לא מוזכר מתוך הזדהות עם משה, שנעדר אף הוא מהשירה.[2] מדרש אגדה מהמאה ה–12 (מהדורת בובר), לעומת זאת, טוען שהטקטס מתאר את שבח האל ושזו הייתה כל מטרת השירה.[3]
בניסיון להתמודד עם אורכה התמוה של השירה, מציע אבן עזרא שמה שמצוטט בבמדבר הוא רק פתיחת השירה, ואילו הגרסה המלאה מעולם לא נרשמה.[4] וריאציה ייחודית להצעה זו מופיעה בפירושו של ר' יהודה החסיד על התורה.[5]
השירה חסרה: פתרונו של רבי יהודה החסיד
רבי יהודה החסיד מרגנסבורג (1150–1217) עמד בראש תנועת חסידי אשכנז, זרם מיסטי שהדגיש ערכים כמו תפילה, תשובה ויראת שמים. את התפקיד ירש מאביו, רבי שמואל בן קלונימוס החסיד משפירא (המאה ה–12), מייסד התנועה. "ספר החסידים" אשר כולל אמרות מוסר, סיפורים, הגיגים מיסטיים והלכות, התבסס ברובו על תורתו.[6]
פירושו לתורה נכתב במאה השלוש-עשרה על ידי בנו, רבי משה זַלטמן,[7] הידוע בדבקותו בפרשנות הפשט.[8] בקטע זה, מציע ר' זלטמן פירוש חדש ונועז: פסוקים יז–יח בבמדבר כא אינם השירה עצמה, אלא תיאור קורות האירוע בו הגיעו ישראל אל הבאר. השירה האמיתית חסרה מן התורה משום שדוד המלך הסיר אותה מספר במדבר וצירף אותה לספר תהילים:
"אז ישיר ישראל את השירה הזאת" – פירוש מורי אבי (ר' יהודה החסיד): "זהו הלל הגדול, שלאחר שניצולו מסיחון ועוג ועברו נחל ארנון אז נעשה זה השיר. ובחומש היה כתיב, אלא שדוד המלך הסיר כל מזמורי יתמי של משה שבחומש וחיברן בספר תהלים שלו."
תפילת ההלל,[9] הפותחת בפסוק "הודו ליהוה כי טוב כי לעולם חסדו", ידועה בשבחיה הרבים לה', ובפירוט המופתים והחסדים שעשה עם בני ישראל, הן במצרים והן במדבר. אך מה בפסוק זה גרם לר' יהודה החסיד להאמין שהוא חובר במקור במהלך הנדודים במדבר?
מזמור תהילים מדברי
תהילים קלו מזכיר את כיבוש נחלות סיחון ועוג כאירוע אחרון, ואינו מתייחס כלל לכיבוש או התיישבות בעבר הירדן. ייתכן כי עובדה זו גרמה לר' יהודה החסיד להאמין שהמזמור נאמַר במדבר. מבנה המזמור הוא כדלקמן:
- הלל כללי לה' (פס' א–ד)
- שבח הבריאה (פס' ה–ט)
- מכת בכורות וציאת מצרים (פס' י–יב)
- קריעת הים והבריחה מחיל מצרים (פס' יג–טו)
- הנדודים במדבר (פס' טז)
- תבוסת סיחון ועוג (פס' יז–כב)
- זכירה וגאולה (פס' כג–כד)
- ה' מספק מזון לכל חי (פס' כה)
- שבח אלוהי השמיים (פס' כו)
השוואה עם תהילים קל"ה ה"מאוחר"
ר' יהודה החסיד משווה בין תהילים קלו לתהילים קלה הדומה לו, ואשר אותו ייחס ליהושע. לדעתו, יהושע כתב את תהילים קלה על בסיס התבנית של מזמור קלו שחיבר משה, תוך הוספת אזכור ל"כנען" (פסוק יא):
בא יהושע והוסיף ועשה מזמור שני שדומה לזה, "שעומדים בבית י־הוה" (תהילים קכה:ב), והוסיף רק חדוש אחד, "ולכל ממלכות כנען." פרוש, על ידי נס זה נעשה.
רבי יהודה החסיד מוסיף שגם דוד ערך את מזמור התהילים של יהושע, והוסיף לו את אזכור ציון וירושלים בסופו (פס' כא).
וכשדוד כיבש! את ציון הוסיף גם הוא שיטה [=שורה] אחת, "ברוך יי מציון שוכן ירושלים הללויה."
ה"מן" במדבר
נראה שתהילים קלו מתייחס לנדודים במדבר בפסוק טז, ואף אחד מהפסוקים האחרים לא מתייחס להתערבות האלוהית הניסית בתקופה זו. רבי יהודה החסיד חולק על פירוש זה. הוא מפרש את פסוקים כה–כו, הנראים כפסוקים כלליים על ה' המזין כל חי, כפסוקים המדברים על המָן:
תדע לך, "נותן לחם לכל בשר" (פס' כה), על מָן אמרו… "הודו לאל השמים כי לעולם חסדו" (פס' כו), פירוש, שהמטיר להם לחם מן השמים.
לפיכך, המזמור מודה לאלוהים לכל הפחות על נס אחד במדבר.[10]
סיחון ועוג: שירה במקום הלא נכון
פירושו של ר' יהודה החסיד מעלה קושי נוסף: אזכור המלחמות בסיחון ועוג בתהילים, המופיעות רק בהמשך של במדבר כא (פסוקים כא–לה), מרמז לכך שהשירה הזו לא יכלה להיכתב כאשר ישראל הגיעו לבאר (פסוקים טז–יח). כדי להתמודד עם קושי זה, טוען ר' יהודה החסיד שהפרק בבמדבר לא משקף את סדר האירועים האמיתי. לדבריו, חפירת הבאר והשירה הנלווית לה התרחשו למעשה לאחר כיבוש עבר הירדן על ידי ישראל.
וזאת הפרשה (במדבר כא:טז–יח) אינה במקומה, אחר מלחמת סיחון ועוג הוא מקומה, אלא בעבור שהזכיר בארה הזכיר השירה.
למרות שהוא לא משתמש במונח המפורש, נראה שר' יהודה החסיד מיישם את העיקרון החז"לי הידוע "אין מוקדם ומאוחר בתורה."[11] ייתכן שזו הסיבה שרבי זלטמן לא התרשם מהקושי הכרונולוגי. עם זאת, הוא כן התלבט בנוגע לסתירה שנוצרה בין דברי אביו לבין פסוק מפורש בתלמוד.
סותר את התלמוד
פסקה במסכת ראש השנה בתלמוד הבבלי (דף לא ע"א) דנה בתהילים שראוי לומר בתפילת מנחה של שבת.
במנחתא דשבתא [במקדש] מה היו אומרים? אמר רבי יוחנן: "אז ישיר" (שמות טו:א–י) ו"מי כמוך" (בחלקה השני של שירת הים, שמות טו:יא–יט/כא) ו"אז ישיר" (במדבר כא:יז–יח).
הפסקה ממשיכה ומסבירה ששלוש הקריאות נועדו לכסות מחזור של שלושה שבועות, קריאת מזמור אחד בכל שבת, ולאחר מכן חוזר המחזור על עצמו בשבוע הרביעי.[12] ר' זלטמן, בהתייחסו לפסקה זו, כותב:
ותימה לי על דברי אבי מפרק בתרא דראש השנה, דקאמר התם, במנחה ובשבת מה היו אומרים? “ויושע" עד "מי כמוך” (שמות יד:ל–טו:י), ובשבת שנייה מ”מי כמוך” עד סיום השירה (שמות טו:יא–יט/כא), ובשבת שלישית הוא אומרים “אז ישיר ישראל" (שירת הבאר). ואם איתא כדברי אבי [אם נכונים דברי אבי], היה לו לומר “הלל הגדול” [בשבת השלישית]. כי היא השירה, ואינך יכול לומר בראש השנה רק תחילת הפסוק של הפרשה, והתחיל ודעת הספר היא על "הלל הגדול". זה אינו, כי בכל מקום שצריך הספר [להביאו] קוריהו הלל הגדול, בערבי פסחים, ובשאר מקומות. גימגום.
רבי זלטמן נאלץ לסיים את דבריו בהבעת תמיהה, שכן הוא לא רואה דרך ליישב את הצעת אביו עם הניסוח התלמודי.
אין התייחסות לכפירה הכלולה בהצעה
התגובה של רבי זלטמן מעוררת עניין רב דווקא בגלל מה שהיא לא אומרת. למרות שהוא חושש מהאפשרות שפירוש אביו לא עולה בקנה אחד עם פסק ההלכה של חכמים, הוא לא נראה מוטרד מכך שאביו רומז שדוד המלך הסיר חלק מן התורה והכניס אותו לספר תהילים.
ספר ציוֹני מאמץ פירוש זה
גם ר' מנחם בן מאיר ציוני משפיירא (סוף המאה ה–14) לא נרתע מההצעה ה"כופרת" הזאת, שכן הוא מצטט את אותו פירוש בקיצור בסוף הפירוש שלו לתורה, "ספר ציוֹני". בניגוד לאבן עזרא או רלב"ג, רבי ציון לא היה פילוסוף רדיקלי או רציונליסט. להפך, בדומה לר' יהודה החסיד, ר' ציוני היה בעיקר מקובל, אך גם משורר.
לצד ציטוטים מהפרשנים הקלאסיים כגון רש"י ורמב"ן, פירושו של ר' ציוני שזור בציטוטים מכתבי קבלה כמו הזוהר וספר הבהיר, ומשובץ בפסוקי שירה בנקודות המעבר. בניגוד לביאורו של רבי יהודה החסיד, ספר הציוני לא אבד (אך יש לומר שמעולם לא זכה לפופולריות רבה), ור' מנחם ציוני מצוטט כסמכות גם במקורות הלכתיים. ובכל זאת, ההצעה של ר' יהודה החסיד לא הטרידה אותו.
הרב משה פיינשטיין נגד הרב מנשה קליין: האם זה זיוף?
עם זאת, הוגים מסורתיים רבים התרעמו על הרעיון שדוד המלך הסיר קטע מהתורה, וטענו שזוהי כפירה. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא התשובה של הרב משה פיינשטיין, הפוסק ההלכתי הבולט ביותר באמריקה של סוף המאה ה–20 (1895–1986). בשנותיו המאוחרות נשאל הרב פיינשטיין על פירושו של ר' יהודה החסיד שנתגלה לאחרונה. הרב פיינשטיין פסק שההערה על כך שדוד המלך הוציא קטע מהתורה היא כפירה.
הרב פיינשטיין לא הסתפק רק בכך, אלא הוסיף וטען שהפירוש כולו זיוף, ושמחברו – בוודאי שלא ר' יהודה החסיד – הוא כופר.[14] למעשה, כאשר הראו לרב פיינשטיין שר' מנחם ציוני, שהוא בעל סמכות , מצטט פירוש זה בשם ר' יהודה החסיד בפירושו לתורה, הרב פיינשטיין חזר בו מהדברים באופן חלקי בלבד, וטען שאינו מכיר היטב את ר' מנחם ציוני, ולמען הסר ספק, הוא פוסל כעת גם את ספר הציוני.[15]
ייחוס התנגדותו של הרב פיינשטיין לרבי יהודה החסיד היא זיוף
תגובתו האירונית של רב קהילת אונגוואר, ר' מנשה קליין (1924–2011), לא אחרה לבוא. תגובתו התפרסמה בקובץ תשובותיו, משנה הלכות (יב:רכד). ר' קליין טען בתוקף שבלתי אפשרי שחכם גדול כמו הרב משה פיינשטיין לא שמע מעולם על ר' מנחם ציוני, מגדולי המקובלים. כרב חסידי ומקובל בעצמו, ר' קליין העריך את ר' ציוני מאוד, והביא ציטוטים מדבריו בתשובותיו במקרים רבים.
ר' קליין טען שאף על פי שר' ציוני לא היה בקי בחכמת הקבלה הרי שהוא מצוטט כסמכות בקובצי הלכה,כולל פירושים לשולחן ערוך! לא ייתכן שחכם הלכה מוביל כמו הרב משה פיינשטיין לא ידע זאת, טען ר' קליין.,על אחת כמה וכמה קשה להעלות על הדעת שהרב פיינשטיין היה מעז לפסול את ספריהם של הראשונים. לכן, ר' קליין מגיע למסקנה כי הרב פיינשטיין לא כתב את התשובות הללו, אלא מדובר בזיוף מעשה ידי תלמיד תועה כלשהו.[16]
אף שר' קליין טעה לחלוטין בזיהוי מחבר התשובות הללו, אשר נכתבו ללא ספק על ידי הרב משה פיינשטיין,[17] הרי שהוא צודק בטענה שהשימוש של ספר הציוני בפירושו של רבי יהודה החסיד מהווה ראיה מוצקה לכך שהפירוש אינו זיוף.[18] עד כמה שידוע לי, חוקרי הפרשנות של ימי הביניים תמימי דעים בדבר אותנטיות הפירוש.
הכשרת הפרשנות: קריאתו המחודשת של ר' קליין לפירוש
לאחר שיצא להגנת ספר ציוני, ובכך גם להגנת פירושו של ר' יהודה החסיד, מתעוררת אצל ר' קליין (בדומה לרב משה פיינשטיין איש ההלכה המסורתי) בעיה של כפירה. הוא מטפל בסוגיה זו בכרך מאוחר יותר של משנה הלכות (טז:קב), שם הוא מציע דימוי מחודש ויצירתי לתולדות חיבור התורה. בהסתמך על ספרות אגדית קדומה, הטוענת שהאבות כבר הכירו את התורה פחות או יותר, עוד לפני שאלוהים גילה אותה במתכונתה המדויקת למשה בסוף תקופת הנדודים, טוען רבי קליין שהאבות כתבו את התורה כפי שהכירו אותה על גבי מגילות ולמדו אותה.
בנוסף, לאורך תקופת יציאת מצרים והנדודים במדבר, כתב משה את המאורעות שהתרחשו. לאחר ניצחון סיחון ועוג ומציאת הבאר, תיעד משה את שירת הבאר, היא ההלל הגדול, ב"אוסף כתבים תורניים" שהיה ברשותו. ר' קליין מכנה אוסף כתבים זה בשם "חומש" (בניגוד ל"תורה").[19] כאשר אלוהים לבסוף הכתיב את התורה למשה, שירה זו לא נכללה בה, אך היא נותרה באותו אוסף כתבים של משה. אוסף זה הועבר לדורות הבאים ונלמד יחד עם התורה. מתוך חיבור זה, טוען רבי קליין, גזר דוד המלך את השירה, ולא מתוך מגילת קלף של תורה.[20]
למרות שפירושו של ר' קליין יצירתי ביותר, הוא לא מהווה קריאה מתקבלת על הדעת של הפירוש של ר' יהודה החסיד. לכן, השאלה מדוע הצעתו הרדיקלית לכאורה של ר' יהודה החסיד לא הטרידה אותו וחכמים יראי שמים אחרים כמו ר' מנחם ציוני נותרת בעינה.
כפירה ועיקר האמונה השמיני של רמב"ם
פירושו של ר' יהודה החסיד סותר לכאורה את העיקר השמיני של רמב"ם, הקובע שהתורה מושלמת ואין בה תוספת או גרעון, אפילו של אות אחת.[21] כיצד יתכן להוציא פסוק מהתורה?! לבעייתיות זו מצטרפת עוד סוגיה: הסיבה ה"פרוזאית" שמציע ר' יהודה החסיד, והיא שדוד המלך פשוט רצה ללקט מזמורים חסרי כותרת ולהכניסם לספר תהלים החדש שחיבר, ראוי לציון. הרי לא מדובר במצב חירום המצדיק צעדים דרסטיים!
ככל הנראה גם ר' יהודה החסיד וגם בנו לא הכירו את העיקרון השמיני.[22] לכן, הם יכלו להעלות בדעתם את האפשרות שחכם או נביא גדול מאוחר יותר יערוך שינוי בתורה. מפתיע למדי, שנראה שהסיבה של דוד המלך לא קשורה כלל לשיפור התורה, שחסרה כעת שיר, אלא קשורה אך ורק לשיפור ספר התהילים שחיבר.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
7 ביולי 2024
|
עודכן לאחרונה
7 ביולי 2024
מאמר זה הוא תרגום של "The Song of the Well, Psalm 136, Was Removed from the Torah" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com ביולי 2016. תורגם על ידי צוות האתר.
"באר" יכולה לבוא במשמעות של באר מים, או שם של מקום. במקרה זה סביר יותר שמדובר בשם של מקום.
כיוון שהפרשנים המסורתיים מניחים שמדובר באותה באר מסיפור מי מריבה, האזכור של משה ואהרן יכול להיעשות רק ברמז, שכן חפירת הבאר שלהם נחשבה למעשה כחטא:
”במחקק“ – ע”פ משה שנקרא מחוקק, שנאמר : "כי שם חלקת מחוקק ספון" (דברים לג). ולמה לא נזכר משה בשירה זו? לפי שלקה ע”י הבאר, וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב”ה. משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה. אמר: "אם אוהבי שם – אני שם, ואם לאו – איני הולך.
מתוך מדרש אגדה (מהדורת בובר):
[יז] "אז ישיר ישראל" – אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא על הנס, ושבחו להקב”ה על הטובות שעשה להם על ידי הבאר, מן תחלה ועד סוף, התחילו לזכור היאך נתנו הבורא מתחלה ועד סוף.
אבן עזרא:
"עלי באר" – תחלת השירה ולא נכתבה כלה .
ייתכן שמה שהניע את ר' יהודה החסיד היא הבחנתו של ר' אבן עזרא, שכן ידועה ההשפעה הרבה שהייתה לפירושו של ר' אבן עזרא בתקופה זו על מפעל הפשט של פרשני אשכנז. ראו דיון בתוך ישראל משה תא-שמע, כנסת מחקרים - עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, כרך א, אשכנז (יחזקאל חובב, ירושלים: ביאליק, 2004), עמ' 281–273.
למידע נוסף על תנועה זו ראו:
Haym Soloveitchik, “Piety, Pietism and German Pietism: Sefer Ḥasidim and the Influence of Ḥasidei Ashkenaz,” The Jewish Quarterly Review 92.3/4 (2002): 455–93; Elisheva Baumgarten, Practicing Piety in Medieval Ashkenaz: Men, Women, and Everyday Religious Observance, Jewish Cultures and Contexts (University of Pennsylvania Press, 2014);
איבן (ישראל) מרקוס, דת וחברה במשנתם של חסידי אשכנז - סוגיות בתולדות עם ישראל (ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1991).
ר' משה זלטמן מצטט לרוב את אביו, ורק לעיתים רחוקות מביע את דעותיו שלו.
ראו גרשון ברין, קווים לפירוש התורה של ר' יהודה החסיד, בתוך כתב העת: "תעודה" כרך ג - מחקרים בספרות התלמוד בלשון חז"ל ופרשנות המקרא (מרדכי עקיבא פרידמן, אברהם טל וגרשון ברין; תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1983), עמ' 226–215.
זה השם החז"לי לתהילים קלו, עוד מתקופת התנאים (משנה תענית ג:ט, תוספתא תענית ג:ה). שאול ליברמן, בספרו תוספתא כפשוטה, מציין שכתבי היד הקדומים יותר גורסים "הלל הגדולה" וזהו הנוסח התואם יותר לכללי הדקדוק וגם כנראה המקורי. "גדולה" ככל הנראה מתייחסת לאורכו של ההלל או לתשבחות הרבות שהוא מקדיש לאלוהים. התלמוד מציע פרשנות דרשנית לשם זה (בבלי פסחים קטח ע"א):
ולמה נקרא שמו הלל הגדול? אמר רבי יוחנן: "מפני שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם, ומחלק מזונות לכל בריה."
רמב"ם מסביר: "והיינו דבר גדול".
הכללת שני פסוקים העוסקים במָן מדגישה בעיה קשה בהצעתו של ר' יהודה החסיד. כיצד ניתן לקרוא בתהילים קלו את "שירת הבאר" המקורית, אם אין בו אזכור לבאר או להספקת מים על ידי האל לבני ישראל במדבר? רבי יהודה החסיד אינו מתייחס לשאלה זו, ולכן אין באפשרותי להעריך מה הוא היה אומר.
ראו
Isaac Gottlieb, “Highlighting Juxtaposition in the Torah,” TheTorah (2015).
המשך הפסקה:
איבעיא להו: הני כולהו בחד שבתא אמרי להו. או דלמא כל שבתא ושבתא אמרי חד? תא שמע, דתניא, אמר רבי יוסי: עד שהראשונה אומרת אחת – שניה חוזרת שתים, שמע מינה: כל שבתא ושבתא אמרי חד, שמע מינה.
מתוך ספר ציוני:
אז ישיר ישראל וגו’ – כתב הר”יח: זה הלל הגדול. שאחר שניצולו מסיחון ועוג ועברו נחל ארנון נעשה זה השיר, והיה כתוב בחומש עד שבא דוד ע”ה והסיר מזמור דמשה וחברו בתהילים. ותדע שכן הוא ש"נותן לחם לכל בשר כל”ח הודו לאל השמים כל”ח" קאי על המטיר להם לחם מן השמים. ובא יהושע ועשה מזמור שני שעומדים בבית ה’, והוסיף רק חדוש אחד "ולכל ממלכות כנען", ר”ל ע”י נעשה נס זה. וכשדוד כיבש הוסיף גם הוא "ברוך ה’ מציון שוכן ירושלים הללויה." וזה היה דרכם בימים ההם כשהיו מתקנין השיר על הנס, היו חוקרין אחר באר טוב, שנאמר, "במקהלות ברכו ה’ ממקור ישראל."
אגרות משה, יורה דעה ג:קיד–קטו.
[קיד] וספר זה עוד גרע כי הרי הכופרים הרשעים זייפו זה בתוך ספר שנקרא על שם ר’ יהודה החסיד כדי להטעות את העולם בהסתה והדחה כזו שגם ריה”ח אמר זה, לכן פשוט שאסור להדפיס ספר זה. ועוד גרוע הוא מספרי מינים, ששם המין המחבר כתוב עליו, שהרבה אפילו מפשוטי העם לא יאמינו לזה. אבל כששם ריה”ח =ר’ יהודה החסיד= כתוב יש לחוש שגם יותר יטעו ויעשו כופרים בתורה עי”ז, ולכן ברור שאסור באיסור היותר גדול דמחטיא את הרבים. ואני הייתי אומר שלא ידפיסו כלל אף לא הדברים האחרים, כי אפשר לא נבדק היטב, ובפרט כי נעשה ספק גדול ממילא על כל הספר מי הוא מחברו ואף אם נמצא שם איזה דבר שנמצא בשמו של ריה”ח בספרי הראשונים אין ראיה על שאר הדברים מאחר שאיכא ריעותא גדולה כזה. [קטו] ומאחר שכבר נתפרסם בעוה”ר ספר המזויף הזה, אין לנו שוב מה לחוש להצניע הדבר ויש לפרסם שספר הנדפס על החומש בשם ר’ יהודה החסיד הוא מזויף וצריך לבערו מן העולם. ראו דיון בתוך:
Ta-Shma, “Bible Criticism,” 453–454; Marc B. Shapiro, Changing the Immutable: How Orthodox Judaism Rewrites Its History (Oxford: The Littman Library of Jewish Civilization, 2015), 57.
מתוך ספר ציוני:
אחרי כתבי השיגו הספר ציוֹני של ר’ מנחם ציוני, ומצאתי מה שמר פ’ אמר לכם, שמביא זה בשם הרי”ח, אבל זה אינו מתרץ כלום שודאי הוא כפירה בתורה. ומי שיאמר זה הוא כפירה בתורה וגם ענין גדוף על דוד המלך. ולא ידוע לנו בברור מי הוא ר’ מנחם ציוני, וכנראה שהעתיק מה שנמצא באיזה ספר על שם ריה”ח בלא עיון, ואני הייתי אומר שאסור למכור ולקנות גם ספר ציוני מאחר שנמצא דבר כפירה זו.
המשך:
וגם אני הקטן תמהתי כשראיתי דבר זה, כי ספר הציוני הוא הי’ מגדולי המקובלים אשר סמכו עליו הן בהלכה והן בקבלה מגדולי האחרונים ז”ל… אבל האמת כי לא אאמין אשר דברים אלו יצאו מפי הגרמ”פ אלא נלפענ”ד שאיזה תלמיד טועה כתבו והכניסו בין מכתביו לאחר פטירתו וידי זרים שלטו בו ותלה עצמו באילן גדול. גם כי לא אאמין שהגרמ”פ לא ראה ספר הציוני אשר מפורסם בעולם, וודאי שהגרמ”פ ז”ל ראה את ספר הציוני והמפרשים המביאים דבריו כי דברי הש”ע היו שגורים וסדורים לפניו כשלחן ערוך אלא מי שהוא אחר הכניס בתשו’ ושארי ליה מארי להאי אחר.
שמעתי לראשונה על תגובתו של ר' קליין בהרצאתו של הרב ג'ייסון רובנשטיין ממכון הדר (הדיון על ר' יהודה החסיד והוויכוח בין הרבנים פיינשטיין לקליין נמצא לקראת סוף ההרצאה הראשונה בסדרה).
בדיון על טקסט אחר (במדבר רבה ג:יג, אבות דרבי נתן לד:ה), שגם הרב משה פיינשטיין הכריז עליו כשרבוב של כפירה, כותב מארק שפירא: "יש להבין דחיית האותנטיות של הקטע על ידי פיינשטיין כחלק מדפוס. הוא נהג לבטל ולדחות מקורות שלא תאמו את ההבנה שלו". ראו:
Marc B. Shapiro,The Limits of Orthodox Theology: Maimonides Thirteen Principles Reappraised (Oxford: The Littman Library of Jewish Civilization, 2004), 101 [n. 73].
הרב אליעזר וולדנברג (1915–2006) מותח ביקורת על הרב פיינשטיין, בספרו ציץ אליעזר (יד:ק), ביחס לדוגמה שלישית נוספת, בה הרב פיינשטיין משנה מילה שהרב וולדנברג לא מסכים עמה. הרב וולדנברג הגיב במילים, "והנה עם כל הכבוד, לא אדוני, לא זו הדרך".
הוא מבאר זאת במפורש בתשובה מאוחרת יותר (משנה הלכות טז:קב):
אבל דע ידידי כי הציוֹני שהביא מע”כ הוא לאו משלו, אלא העתק כתב מהרי”ח. והנה פשוט דהאי מהרי”ח, היינו רבינו יהודה החסיד, אשר אנחנו דברנו הימנו וע”ז דן הגרמ”פ זצלה”ה והלשון כמעט ממש כפי שנעתק בכתב יד שלו וכפי מה שציין עליו הגרמ”פ זצל”ה. וא”כ אומר אני אדרבה מהעתקת הציוני כת”י של רבינו יהודה החסיד זה הוא עדות נאמנה גם על הכת”י של רבינו יהודה החסיד שהוא קודש קדשים וח”ו לרחקו ולומר שמינים כתבוהו, וזה בס”ד ברור ואמת.
כלומר, ר' קליין יוצר בידול משמעות בין המילים "חומש" ו"תורה", ומקנה למילה "חומש" משמעות שונה מהמקובל בעברית בת זמנינו.
מתוך דברי הרב קליין:
ידידי היקר ודאי צודק מאד, כי ח”ו לא דוד ולא שלמה ולא שום מלך או הדיוט שבעולם בידו לשנות אפי’ אות אחת בתורה. ושלמה המלך שרצה לבטל אות יו”ד מה”ת יצתה ב”ק "יאבדו אלף כמותו ואות אחת מה”ת לא ישתנה." והיו”ד שלקחו אותה מאמנו שרה ונתנו לה שם שרה במקום שרי קבלה והתלוננה, עד שהוסיפו לו ליהושע אות יו”ד והעלוה מאשה לאיש. ואין חולק בזה, אבל מה שכתב הציוני שהלל הגדול הי’ כתוב בחומש עד שבא דוד וכו’ נראה ביאור לזה כך.
דע כי ס”ת לחוד וחומש לחוד, ואבאר דברי שלא יטעו בהם ח”ו בנ”א, והנה מעולם היו בישראל ספרים וקודם קבלת התורה הי’ ספר יצירה ואברהם אבינו הי’ לו מס’ ע”ז מארבע מאות פרקים והי’ לו כל התורה כולה…
עכ”פ פשוט. כיון שלמדו תורה והי’ להם ישיבות הי’ להם ספרים במה ללמוד, ואף כי תורה שבע”פ לא כתבו אבל תורה שבכתב שהי’ להם כתבו לעצמן בחומשים ולמדו כאינו מצוה ועושה. והי’ הכל כתוב על קלף ומכורך שלא הי’ להם נייר וכיוצא בו, ומסתמא הי’ זה כל ארבעים שנה שהיו במדבר ג”כ שמשה כותב את כל המסעות והמאורעות והצווים וכו’. ומיהו לאחר שנתנה תורה לישראל כתב משה רבינו כל התורה שקבל ונצטווה מפי הקדוש ברוך הוא לכתוב וכתבה קודם מותו בי”ג ס”ת. ונתן ס”ת אחת לכל שבט ושבט כמבואר במדרש רבה וילך, וס”ת אחת שם בארון. ומאז ואילך היו שני מיני ספרי תורות הי’ ס”ת שנכתב ע”י משה רבינו בקדושה והי’ לקריאת התורה בו בציבור וכיוצא בו, והיו כותבין ס”ת ללמוד בהם תורה לישראל ונקרא חומש וכיון שהיו להם לישראל חומשים מלפני מ”ת שהיו לומדים בהם תורה כמבואר במדרש הנ”ל הי”ל גם למשה רבינו חומש שכתב לעצמו וחומש הזה הי’ נכלל בו גם מה שלעתיד לבא כגון ס’ תהלים שעתיד דוד לחברו ע”י עשרה זקנים, אבל אין זה הס”ת שכתב משה רבינו לשם ס”ת, אלא ממה שכתב לו מקודם.
וכיון דכתיב בתורה "אז ישיר ישראל עלו באר ענו לה" ואינו מבואר השירה שאמרו, ושוב מצאנו הלל הגדול שתקנו וכתיב שם "לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו." שהיא שיר על שניצולו מסיחון ועוג ועברו נחל ארנון ואז נעשה זה השיר ושרו וע”כ שהודו מיד שנצחו את סיחון ועוג. ולמה לא מובא בתורה? שמשה רבינו לא נצטווה להכניס שיר זה בפנים בתורה ונשאר כשיר הודאה שעשה משה וכשאר מזמורים שעשה משה שלאו הכל נצטוה להכניס בתורה, רק מה שנצטוה מפי ה’ לכתוב…
ולזה כתב מהרי”ח שבאמת משה רבינו וישראל אז שרו שירה זו של הלל הגדול. וכמו שביציאת מצרים שרו הלל המצרי ואף על פי שדוד תקנה, מ”מ הוא נקרא הלל המצרי ע”ש שיצאו ממצרים. ובגמ’ אפשר ישראל עושין פסחיהם ואינם אומרים שירה? הכ”נ במזמור זה שאמרו משה. והיכן מצא דוד המלך את מזמור זה של משה? אלא שזה הי’ כתוב בחומש שלו ולקחו דוד מחומש של משה וחברו בתהלים…
המשך:
והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיעה עליו כולה מאת ה’ הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה דבור… כל אות שבה יש בה חכמות ונפלאות למי שהבינו ה’…
הרבנים והפרשנים בני הדור שחיו בגרמניה ככל הנראה לא הכירו את עיקריו של רמב"ם. חשוב יותר לציין, שלא היה דבר דומה ל"עיקרי" בתפיסות התאולוגיות שלהם עצמם. אף על פי שר' מנחם ציוני חי מאוחר יותר וסביר להניח שהכיר את עקרונותיו של רמב"ם, הוא לא ראה בעיה בהצעה של ר' יהודה החסיד. ייתכן שהוא לא ראה בעיקריהאמונה של רמב"ם כמחייבים. לקריאה נוספת על המחלוקות סביב עיקרון זה, ראו את הפרק העוסק בו בספר:
Shapiro, The Limits of Orthodox Theology, 91–121.
מאמרים קשורים :
