הפסקה השנייה של קריאת שמע: פרשנות פנים-מקראית

התפתחות קריאת שמע כיחידה ליטורגית

אמירת קריאת שמע, המורכבת מדברים ו:ד–ט ודברים יא:יג–כא, נאמרה באופן שגרתי פעמיים ביום כבר מתקופת המשנה. שילוב פסוקים זה היה הטקסט המקראי המרכזי בליטורגיה של חז"ל.^[1] הפרהיסטוריה של התפתחות זו אינה ברורה. אף אחת מן היחידות הללו אינה משמעותית במיוחד במקרא, ואף אחת מהן לא מוצגת כתפילה. במקום זאת, כל אחת מהן מוצגת כחלק מהנאום הארוך של משה.

פפירוס נאש, מהמאה השנייה לפני הספירה, בו דברים ו:ד–ה מופיע לאחר עשרת הדברות, עשוי לשקף את השימוש הליטורגי המוקדם ביותר של אותה פיסקה. גם פילון וגם יוספוס, בני המאה הראשונה לספירה, מרמזים על מנהג הקריאה של הטקסט אשר מהווה בימינו את שתי הפסקאות הראשונות של קריאת שמע. עובדה זו עשויה להצביע על כך ששתי הפסקאות הללו היו חלק מהליטורגיה בסוף ימי בית שני.^[2]

שתי היחידות הללו קשורות זו לזו מבחינת סגנון ותוכן. לכאורה, הדבר עשוי להצביע על כך שהם נכתבו על ידי אותו מחבר, ואולם אני מבקש להציע כי דברים יא:יג–כא נכתב כהרחבה של דברים ו:ד (או ה–ט).

זה זמן רב שחוקרים מכירים בכך שהמקור הדויטרונומיסטי (D), המהווה את עיקר ספר דברים, הוא חיבור מורכב בעל היסטוריה ארוכה.^[3] לפיכך, האפשרות כי אחת מן היחידות שנמצאת כעת בספר דברים היא עיבוד מחודש של יחידה אחרת אינה מפתיעה.

החפיפה בין דברים יא:יג–כא ודברים ו:ה–ט

התרשים הבא מדגיש את החפיפה בין יחידות אלה.^[4] הוא כולל את הפסוקים בפרק יא המכילים דמיון משמעותי לפרק ו.^[5] חפיפה זו כה משמעותית, עד כי אפילו התוספתא מביאה תיאור של מקרה דמיוני בו אדם מדקלם את פסקאות קריאת שמע מזיכרונו ומתבלבל בין הפסקה הראשונה לשנייה.^[6]

זיהוי של תלות ספרותית: קווי הדמיון

רצפי המילים המקבילות מופיעים בשני הטקסטים כמעט באותו הסדר, וחלק מהתוכן החוזר על עצמו ייחודי. כלומר, לא מדובר כאן במקרה בו ניסוח טיפוסי נפוץ חוזר על עצמו בשני קטעים שאינם קשורים זה לזה. לדוגמה:

• רק שני הקטעים הללו משתמשים במונח "קשׁר" ביחד עם המונח "אות".
• המילה הקשה "טֹטָפֹת", שמתורגמת פעמים רבות לאנגלית כ-"סמל",^[7] מופיעה רק פעם אחת נוספת במקרא.
• "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתְךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ", מופיע רק בשני ההקשרים הללו.
• גם "וּֽבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" ייחודי לשני ההקשרים הללו.
• ו:ט זהה ל - יא:כ (למעט הבדל קטן אחד בכתיב מלא‎) ושניהם מביעים את הרעיון של כתיבת הדברים על גבי המזוזות והשערים, רעיון שלא נמצא בשום מקום אחר במקרא.

נקודות הדמיון הרבות והמדוייקות הללו מצביעות על כך ששני הטקסטים הללו בהכרח קשורים גנטית. עם זאת, הם מכילים גם מספר הבדלים:

• "וּבְכָל־מְאֹדֶךָ" נעדר מפרק יא.
• ו:ז משתמש במילה "וְשִׁנַּנְתָּם", ואילו יא:יט משתמש במילה "ולִמַּדְתֶּם".
• האלמנטים השונים מסודרים אחרת בשתי היחידות.

הבדלים אלה מצביעים על כך ששני הקטעים לא נכתבו על-ידי אותו המחבר.

זיהוי של תלות ספרותית: ההבדלים ומשמעותם

ספרי המקרא אינם מסודרים לפי סדר כתיבתם - תוכן מאוחר יותר נכנס לעיתים בתחילתו של ספר.^[8] לפיכך, לא מובן מאליו איזו משתי היחידות הללו, דברים ו ודברים יא, מוקדמת יותר ואיזו מאוחרת יותר.

במקרים מסוימים ניתן להשתמש בראיות לשוניות כדי לתארך את הכרונולוגיה היחסית של שני טקסטים מסויימים, אך אף אחת מן היחידות הללו לא מציגה סימנים ברורים של איחור לשוני לעומת השנייה. עם זאת, מספר נימוקים אחרים מצביעים על קדימותו הכרונולוגית של ו:ה–ט.^[9] אמנם אף אחד מן אותם נימוקים אינו יכול להכריע בפני עצמו, אך בכללותם הם מעידים כי יא:יג–כא הוא שמכיר ומפרש את ו:ה–ט.^[10]

טקסטים נוטים להתרחב עם הזמן

מחברים מאוחרים יותר הם שמרניים יותר במהותם, ונוטים בדרך כלל להוסיף תוכן ולא למחוק.^[11] דברים יא:יג–כא מכיל שני חלקים של חומר (יא:יד–יז, יא:כא) שלא נמצאים ב- ו:ה–ט. תפקידם של שני הטקסטים הללו הוא להסביר מדוע יש לקיים את המצוות. סביר כי מחבר מאוחר יוסיף זאת לטקסט, קשה יותר למצוא סיבה שתגרום למחבר שכזה למחוק את התוכן המסוים הזה דווקא.

טקסטים הופכים לפשוטים יותר עם הזמן

מתוך השוואת שני הטקסטים עולה כי דברים יא מכיל שני מקרים של טקסט שהפך לפשוט יותר.

הפיכת ושננתם ל- "וְלִמַּדְתֶּם" - דברים ו:ז פותח במילה הקשה "וְשִׁנַּנְתָּם", מהשורש שׁנ"ן, שניתן להבין כ"להותיר חותם." במשמעות זו, המילה זו היא מילה יחידאית. יש הסבורים כי מילה זו היא צורה משנית של השורש ש.נ.ה/י, שפירושו "לחזור". ואכן, חכמי תקופת המשנה נקראים תנאים ("משננים", מילולית "חוזרים"), מילה הנגזרת משורש דומה. בלשנים אחרים מייחסים אותה למשמעות הנפוצה של השורש שׁנ"ן, "לחדד", כלומר כ-"להותיר חותם".^[12] מכל מקום, המילה קשה להבנה.

במקום זאת, דברים יא:יט כותב "ולִמַּדְתֶּם אֹתָם", תוך שימוש בשורש הרבה יותר נפוץ וברור - הנמצא לראשונה בספר דברים, ואף מאפיין אותו.^[13] סביר יותר שסופר מאוחר יותר יפשט מילה קשה, מאשר שיחליף מילה נפוצה במילה קשה.

מחיקת "מְאֹדֶךָ" - המילה האחרונה בדברים ו:ה, "מְאֹדֶךָ", אף היא קשה מאוד - הסיומת "ךָ", צריכה להופיע בסיומו של שם עצם, אך בכל מקום אחר במקרא (למעט חריגה אחת) המילה "מאד" מופיעה כתואר הפועל.^[14] המשמעות המילולית של "מְאֹדֶךָ" היא "כל המאוד שלך!" משמעותה המדויקת של המילה לא הייתה ברורה כבר במאה הראשונה לספירה. הדבר בא לידי ביטוי בדרכים השונות בהן היא מתורגמת בקטעי הברית החדשה המצטטים פסוק זה:^[15]

• מרקוס יב:30 – וְאָהַבְתָּ אֵת יְ־הוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־שִׂכְלְךָ (τῆς διανοίας σου) וּבְכָל־כֹּחֲךָ (τῆς ἰσχύος σου).
• מתי כב:37 – וְאָהַבְתָּ אֵת יְ־הוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־שִׂכְלְךָ (τῇ διανοίᾳ σου).
• לוקאס י:27 – וַיַּעַן וַיֹּאמַר וְאָהַבְתָּ אֵת יְ־הוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־כֹּחֲךָ (τῇ ἰσχύϊ σου) וּבְכָל־שִׂכְלְךָ (τῇ διανοίᾳ σου).^[16]

סביר להניח שגם "כֹחַ" וגם "שכל" הם תרגומים של מאד.^[17] כמאה שנה לאחר מכן, דנו גם חכמי המשנה במשמעות המילה (ברכות ט:ה):^[18]

 וּבְכָל מְאֹדֶךָ – בְּכָל מָמוֹנְךָ. דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד.^[19]

הגיוני יותר שסופר יחליף מילה קשה במילה פשוטה יותר או ישמיט אותה לחלוטין, מאשר שסופר יוסיף מילה בעלת משמעות לא ברורה.^[20]

חוסר עקביות

לעיתים קרובות, סופרים מאוחרים יוצרים חוסר עקביות דקדוקית בטקסטים שהם מעבדים מחדש, במיוחד כאשר הטקסט מעובד לתוך הקשר המסופר בגוף אחר או בצורה דקדוקית שונה מהקטע המקורי.^[21] שתי סתירות מעין אלה קיימות בדברים יא:יג–כא.

קולות לא עקביים

הדובר בדברים ו:ד–ט הוא משה, כפי שאופייני לספר כולו. לפיכך, הטקסטים מדברים על י־הוה בגוף שלישי, ואילו משה מתייחס לעצמו בגוף ראשון:

• יְ־הוָה אֱלֹהֵינוּ (פסוק ד)
• וְאָהַבְתָּ אֵת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ (פסוק ה)
• הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם (פסוק ו)

בניגוד לכך, ביטויים מסוימים בפסקה השנייה של דברים יא, מרמזים כי י־הוה הוא הדובר:

• וְנָתַתִּי מְטַר־אַרְצְכֶם (פסוק יד)
• וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ (פסוק טו)

אין ספק כי י־הוה, ולא משה, הוא זה שיספק את המטר והעשב! למרות שתרגום השבעים, אחת ממזוזות קומראן (8QMez) וזוג קדום אחד של תפילין (4QPhyl^a) מציעים קריאה חלופית – ("ונתן" καὶ δώσει) – אלה ככל הנראה ניסיונות משניים להחליק את הטקסט.^[22] ובכל זאת, פרק יא, ממש כמו פרק ו, ממוסגר כשיח של משה הנאמר בגוף ראשון. כמו כן, פרק יא מתייחס לעתים לי־הוה גם בגוף שלישי, כמו למשל בפסוק יג, לְאַהֲבָה אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם. לעתים קרובות הטקסט שאינו עקבי הוא המאוחר יותר, שכן סתירות כאלה משקפות בדרך כלל שילוב תכנים ועריכה שלא הושלמה.^[23]

פנייה לקבוצה או ליחיד

הבדל משמעותי בין דברים ו:ד–ט ובין דברים יא:יג–כא הוא בשאלה האם הפנייה היא אל היחיד או אל הקבוצה הקולקטיבית.^[24] הפסקה הראשונה (ו:ד–ט) פונה בעקביות אל הפרט באמצעות פעלים בלשון יחיד כמו "וְאָהַבְתָּ", בפסוק ה, או בכינוי גוף יחיד, כגון "עֵינֶיךָ" בפסוק ח.

הפסקה השנייה פונה בעיקר לקהילה בשימוש לשון רבים, כפי שניתן לראות בפסוק הראשון והאחרון שלה:

^{דברים יא:יג} וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃

^יא:כא לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְ־הוָ֛ה לַאֲבֹתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃

אך יחידה זו אינה מתארת את ישראל בלשון רבים באופן עקבי:

^יא:טווְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ.

^יא:יט ... בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ.

חוסר העקביות השני הוא חריף במיוחד, שכן המחצית הראשונה של אותו הפסוק ממש (יט) משתמשת בגוף שני ברבים: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". ההסבר הטוב ביותר למעברים הפתאומיים הללו לגוף שני בלשון יחיד הוא שהסופר שהרכיב קטע זה העתיק ביטויים מפסוקים אחרים שנכתבו בלשון יחיד – פסוקים מתוך דברים ו:ד–ט.

קל להסביר את השימוש בכינוי גוף יחיד בדברים יא:יט (בחלקו השני של הפסוק) שכן הוא רלוונטי ישירות לשאלת העדיפות: הסופר העתיק את ו:ז, ושכח במקרה זה לשנות את הסיומות של לשון היחיד לרבים.^[25] כפי שאסביר להלן, חוסר העקביות בפסוק טו נובע מכך שפסוק זה מסכם ומנסח מחדש את דברים ו:י–יט, שם מתייחסים לישראל בלשון יחיד. הטקסט עבר עיבוד חוזר בפרק יא, אך הסופר שכח לשנות את כינויי הגוף מלשון יחיד לרבים. לפיכך, חוסר העקביות של יא:יג–כא לעומת העקביות המושלמת של ו:ד–ט מעידה כי ו:ד–ט מוקדם יותר, ושימש כמקור לפרק יא:יג–כא.^[26]

הרמוניזציה

תופעה זו הפוכה בדיוק לזו שתוארה לעיל: לפעמים טקסטים מאוחרים מעלימים סתירות קלות שנמצאו בטקסטים קודמים.^[27] לפיכך, בדברים ד:ה נאמר "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ", אך פסוק אחד לאחר מכן מכיל רק את המילים "עַל לְבָבֶךָ". דברים יא, בעיבודו המחודש לפרק ו, איזן את הפסוקים הללו. בדברים יא:יג נכתב "בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם", בעקבות טקסט הבסיס שלו, אך יא:יח משנה את טקסט הבסיס שלו לשם סימטריה, וכותב "עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם".

מדוע דברים ו:ה–ט עבר עריכה?

בהמשך לפתיחה בלשון הציווי "שְׁמַע" בפסוק ד, יחידה זו מכילה מספר רב של הוראות, שכולן מנוסחות בלשון וְקָטַל ("עבר מהופך") שמשמשת כאן כסוג של ציווי:^[28]

• וְאָהַבְתָּ
• וְהָיוּ
• וְשִׁנַּנְתָּם
• וְדִבַּרְתָּ
• וּקְשַׁרְתָּם
• וּכְתַבְתָּם

צורות פועל אלה, המתפקדות כציוויים, מעלות שאלה מובנת מאליה: מה מרוויח אדם המקיים את המצוות? המשכו של דברים ו עונה על שאלה זו. פסוקים ט–יט מציינים מה יקרה אם האדם ישמע, או לא ישמע, לצו האלוהי:

עונש

^{דברים ו:טו} כִּי אֵל קַנָּא יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

שכר

^{דברים ו:יח} וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְ־הוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְ־הוָה לַאֲבֹתֶיךָ.

המחבר של דברים יא:יג–כא לקח את תמצית הפסוקים הללו והוסיף אותם לטקסט הערוך שלו. הוא עושה זאת בשני מקומות, בפסוקים יד–יז אשר דנים בשכר ועונש במונחים חקלאיים,^[29] ובפסוק כא אשר מתגמל ציות בהחזקת אדמות, בדומה לדברים ו:יח. המחבר הופך את היחידה הזו לשלמה יותר באמצעות הקביעה כי ציות לברית מביא ברכה, והעדר ציות מביא קללה.^[30]

תוצאות המשנה של העריכה

כל עיבוד או עריכה מחודשת של טקסט עשויים להוביל להבהרתו, ובכך לפתור קשיים בלשניים או תחביריים. שני סוגי הבירור הללו ניכרים בדברים יא:יג–כא ביחס לטקסט המקורי, ו:ה–ט. רוב האנשים שקוראים בקול את פסוקי שמע אינם מודעים לקשיים אלה, כיוון שטבעי להתייחס לפרשנויות של פרק יא בתור המשמעות הנכונה והיחידה של פרק ו.

הבהרות בלשניות

ציינתי לעיל את שני הקשיים הלקסיקליים של פרק ו שנפתרו על ידי המחבר של פרק יא: השמטה של הצירוף הקשה ​​"וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (פסוק ה), ופישוט של המילה היחידאית "וְשִׁנַּנְתָּם" (פסוק ז) שמשמעותה "חזרו עליהם" או "הטביעו את חותמם", לשימוש הנפוץ יותר של המילים "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם" (יא:ט).

גם סוגיות לשונית אחרות הובהרו באמצעות השכתוב. לדוגמה, דברים ד:ה מתעקש כי יש לאהוב את אלוהים – אך מה פירוש הדבר? האם זו אהבה מופשטת, או מה שכונה "אהבת ברית", שבאה לידי ביטוי דרך מעשים?^[31] על ידי הוספת המילה "וּלְעָבְדוֹ" אחרי "לְאַהֲבָה אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם", דברים יא:יג מבהיר כי הכוונה היא שאהבת אלוהים מתבטאת דרך עבודת האל.

באופן דומה, משמעות המילה "וְהָיוּ" בדברים ו:ו די מעורפלת, אך היא מובהרת באמצעות השימוש בפועל מדויק יותר "וְשָׂמְתֶּם" בדברים יא:יח.

שוב, דוגמאות אלה לאופן בו דברים יא מתאר את דברים ו ממחישות כיצד טקסטים מאוחרים מבהירים טקסטים שקדמו להם. אם נהפוך את סדר חיבור הטקסטים ונסבור כי פרק יא מוקדם יותר מפרק ו, יהיה הרבה יותר קשה להסביר את ההבדלים הללו .

הבהרות תחביריות

 עַל־לְבָבֶךָ – פסוקי קריאת שמע בדברים ו מכילים גם שני מקרים של עמימות תחבירית. המקרה הראשון הוא בפסוק ו:

^{דברים ו:ו} וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ.

התרגום היהודי המקובל לאנגלית (NJPS) מציע פירוש סביר למדי: שימו לב להוראות שאני מטיל עליכם היום. תרגום זה מבין את "וְהָיוּ... עַל לְבָבֶךָ" באופן מילולי – הדברים יימצאו על הלב שלך, כלומר תשים לב. ואולם, לא בטוח ששתי המילים האחרונות בפסוק, "עַל לְבָבֶךָ", הן חלק מצירוף שקשור לפועל הפותח "וְהָיוּ".

אפשרות אחרת היא שהצירוף "הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" ממשיך את המילים שמופיעות מיד לפניו, "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ". כלומר, "אשר אני מצווה היום על ליבכם". במקרה זה, משמעותו של הפסוק שונה לגמרי ויש להבין אותו כהקדמה לפסוק ז שבא אחריו. אם כן, שני הפסוקים יחד יתורגמו כך: עליך ללמד את ילדיך את הדברים האלה,^[32] שאני מצווה היום עליך, [כלומר] על ליבך. במילים אחרות, "הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" נכנסים ללבם של דור המדבר,^[33] אך יש להעביר אותם באופן פעיל לדורות הבאים.

הפרפרזה על הקטע הזה בפרק יא מבהירה את התחביר דרך השימוש בפועל "שִׂים", כפי שמופיע בפסוק יח: "וְשַׂמְתֶּם אֶת־דְּבָרַי אֵלֶּה עַל־לְבַבְכֶם וְעַל־נַפְשְׁכֶם". נראה שפרק יא מבין את התחביר כמו בפירוש הראשון שהצעתי.^[34]

וְדִבַּרְתָּ בָּם - גם דברים ו:ז עמום מבחינה תחבירית:

^{דברים ו:ז} וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

ניתן לחלק את הפסוק באחת משתי דרכים:

א) מסור אותם לילדיך. דקלם אותם כשאתה בביתך וכשאתה רחוק, כשאתה שוכב וכשאתה קם.

אוֹ

ב) מסור אותם לילדיך ודקלם אותם – כשאתה בביתך וכשאתה רחוק, כשאתה שוכב וכשאתה קם.

במילים אחרות, לא ברור למה מתייחסת פסוקית הזמן שפותחת במילה "בְּשִׁבְתְּךָ". האם היא מתייחסת רק לשתי המילים שלפניה, "וְדִבַּרְתָּ בָּם", או לכל המחצית הראשונה של הפסוק הכוללת את ארבע המילים "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם"?

מדוע זה משנה? כי זה משפיע על האופן שבו עליך לנהוג "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". האם עליך לדקלם משהו, או גם ללמד וגם לדקלם בזמנים אלה? יש תרגומים שמעדיפים את האפשרות הראשונה, לפיה הפסוק מתייחס לשתי פעילויות נפרדות, של לימוד (תמיד) ודקלום (בבית ובחוץ, כששוכבים או קמים). המסורה מעדיפה את אפשרות השנייה, ומציבה את האתנחתא (הטעם המחלק את המשפט) תחת המילה העברית הרביעית,^[35] מה שמרמז שהפסוק מתאר פעילות אחת.^[36]

התחביר של פתיחת פסוק יט בפרק יא מציג את הפעלים "וְלִמַּדְתֶּם" ו-"לְדַבֵּר" כשתי פעילויות הקשורות זו לזו (כלומר כפעילות אחת). הטקסט בפרק ו עמום מבחינה תחבירית, כיוון שהוא מכיל שני פעלים באותה נטייה או "זמן": "וְשִׁנַּנְתָּם.. וְדִבַּרְתָּ בָּם". לעומת זאת, דברים יא:יט מחליף את נטיית הפועל השני לצורת המקור בצירוף מילית ל': "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". הפועל השני הופך לשם פועל אשר משלים את הפועל הראשון, וברור כי הוא אינו פעולה נפרדת או שונה ממנו.^[37]

הבהרות שונות אלה בדברים יא:יג–כא לא היו הסיבה העיקרית שהובילה לניסוח מחדש של דברים ו:ד–ט. כפי שהוסבר לעיל, הגורם המרכזי היה היעדרם של שכר ועונש ביחידה.^[38] ואולם, תוך כדי עיבוד חוזר של היחידה התבצעו השינויים הללו באופן טבעי.

האם הפרשנות הקדומה ביותר היא תמיד הנכונה?

מפתה להניח שהפרשנות הקדומה ביותר של קטע היא הפרשנות הנכונה ביותר, במיוחד במקרה כמו שלנו, בו הפרשנות מגיעה מתקופת המקרא עצמה. אחרי הכל, הפרשנות הקדומה ביותר היא הקרובה ביותר לטקסט המקורי. עם זאת, אני דוגל בזהירות ביחס לעיקרון זה.

לדוגמה, מוסכם באופן כללי שדניאל ט:כד מסביר את "שבעים השנים" של ירמיהו כט:י כ-490 שנים. זה לא היה המובן המקורי של נבואת ירמיהו.^[38] לפיכך, אני לא בטוח שדברים יא תמיד תופש את הכוונה המקורית של דברים ו. אני בכלל לא בטוח ש"לִמַּדְתֶּם", הוא שם נרדף מדויק ל"שִׁנַּנְתָּם". זה יכול להיות גם ניסוח מחודש או ניחוש של העורך, בהתאם להקשר. אני גם לא בטוח שדברים יא:יט הבין כראוי את התחביר של ו:ז, שעשוי להתייחס בעצם לשתי פעולות נפרדות, בניגוד לאופן בו חילקה את הפסוק המסורה.

השלכות נרחבות יותר

כפי שנידון בהקדמה, אנחנו יודעים מעט מאוד על הזמן והאופן שבו הפכה קריאת שמע לטקסט הליטורגי היהודי המרכזי. עם זאת, סקירה זו תורמת להבנת הנושא, שכן היא מראה שבשלב כלשהו בתקופת המקרא, דברים ו:ה–ט היה מספיק חשוב כדי לקבל פירוש ועריכה מחודשים. גם מלכים ב כג:כה עושה שימוש חוזר בחלק האחרון של דברים ו:ה ביחס לאחד מגיבוריו, יאשיהו. זוהי דרכו לומר שיאשיהו היה נאמן במלואו (לצורה כלשהי של) חוקת ספר דברים.

^{מלכים ב כג:כה} וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל יְ־הוָה בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה…

לפיכך, מחקר זה של דברים יא:יג–כא מפרט את השלבים הראשונים שהעידו על חשיבותו של דברים ו:ה–ט כטקסט מרכזי. מאוחר יותר, הטקסט המרכזי הזה יהפוך לתפילה מרכזית.