אונס תמר, בתו (נכדתו?) של דוד המלך

שלוש נשים בשם תמר נזכרות במקרא. השם, שמקורו בעץ התמר, ניתן ככל הנראה מתוך תקווה שהבת תגדל להיות נאה ומתוקה כפירותיו.^[1] תמר הראשונה מצליחה בתושייתה להבטיח את מקומה בשושלת יהודה לאחר שהיא מערימה על חמיה, שנהג בה באכזריות (בראשית לח). "שתי" התמר האחרות מופיעות בסיפורים הסוערים סביב המלך דוד ובניו.

בתו של דוד

סיפורה של תמר השנייה, בתו של דוד, נפתח בנימה מבשרת רעות: אחיה למחצה, אמנון, בנו הבכור של דוד מאחינועם, חושק בה:

^{שמואל ב יג:א} וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד.^[2]

אמנון מעמיד פנים שהוא חולה ומשכנע את דוד לשלוח אליו את תמר כדע שתטפל בו. תמר מכינה לו אוכל, אך הוא מסרב לאכול עד שכל הנוכחים, מלבדה, יוצאים מן החדר.^[3] כאשר השניים נותרים לבדם, אמנון אוחז בה ודורש ממנה לשכב עמו:

^{שמואל ב יג:יא} וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי.

תמר מתחננת אליו שלא יכפה את עצמו עליה, ומציעה שבמקום זאת יפנה אל המלך ויבקש את ידה לנישואים::

^{שמואל ב יג:יג} וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כי לא ימנעני ממך.

זוהי הצעה מפתיעה, בהתחשב בכך שנישואים בין אחים היו אסורים בכל רחבי המזרח הקדום, למעט בשושלות השלטון של מצרים, אלם וכמה שבטים באנטוליה.^[4] האם תמר באמת סבורה שאמנון יהיה תמים דיו להאמין שנישואים כאלה אפשריים? כך או כך, אמנון דוחה את הצעתה:

^{שמואל ב יג:יד} וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ.

לאחר מעשה הזוועה הזה, אמנון מורה באכזריות למשרתו לגרשה::

^{שמואל ב יג:יז} וַיִּקְרָא אֶת־נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ.

תמר, שחייה נהרסו וכבודה נרמס, נותרת שוממה בבית אחיה אבשלום.

בתו של אבשלום

תמר השלישית נזכרת שנים לאחר הפרשה הטרגית הזו, בקטע המתאר את ילדי אבשלום — שלושה בנים ללא שם, עליהם איננו יודעים דבר, ובת יפת מראה בשם תמר:

^{שמואל ב יד:כז} וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה.

 הנוסחה "וּשְׁמָהּ X" מופיעה כעשר פעמים במקרא, בדרך כלל בהצגת נשים שיש להן תפקיד בהמשך הסיפור או שמספר ילדיהן נזכר.^[5] ואולם, במקרה זה, מלבד ציון יופייה, לא מסופר על תמר דבר נוסף.^[6] מכאן עובר הסיפור לתיאור מרידתו הכושלת של אבשלום באביו (שמואל ב יד:כח–יח:יח).חוקרים מפרשים לעתים קרובות את מתן השם לבתו של אבשלום כמחווה לאחותו האהובה, שנעשה לה עוול.^[7] אף שהדבר מתקבל על הדעת, הענקת אותו שם לבני משפחה קרובים אינה שכיחה במקרא. עם זאת, אבשלום אכן העניק שםלבתו אחרת, מעכה, על שם אמו (שמואל ב ג:ג; מלכים א טו:ב).

תמר אחת בבית אבשלום

סביר יותר שהאזכור של תמר בקטע זה, הנראה מיותר ובלתי מפותח, הוא שריד^[8] לסיפור נרחב יותר שהופיע במקור בעקבותיו: סיפור אונסה של תמר, שבו תמר הייתה בתו של אבשלום ולא אחותו.^[9] אם נבין כי שתי הנסיכות מתייחסות לדמות אחת, תחינותיה של תמר להדוף את תקיפתו של אמנון נעשות משכנעות יותר, והמניע של אבשלום לנקמה נעשה מובן יותר. להלן, אם כן, שחזור היפותטי של הסיפור הטרגי בהקשרו ה"מקורי".

אבשלום, השני בסדר הירושה של דוד, מגלם את פאר המלוכה ביופיו יוצא הדופן:

‏^{שמואל ב יד:כה} וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ־יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם.

כשאנו פוגשים בו לראשונה, אבשלום כבר נשוי, ויש לו שלושה בנים ובת בשם תמר (פסוק כז). בתור נסיכה יפהפייה ונכדתו של דוד, תמר היא מועמדת מובילה לברית נישואים יוקרתית, בין אם שבטית ובין אם לאומית.^[10] עד שיוסדרו נישואים כאלה, היא מתגוררת בארמון ולובשת בגד מיוחד, בדומה ליוסף (בראשית לז:ג), המעיד על מעמדה הרם:

^{שמואל ב יג:יח} וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים...^[11]

אמנון, דודה ויורש העצר, מתאהב בה עד אובססיה. הוא יכול היה לבקש את ידה – נישואים בין דוד לאחיינית אינם אסורים במקרא^[12] – אף על פי שנישואים לבתו של יריב פוטנציאלי על הכתר עלולים היו להוות סיכון פוליטי. במקום זאת, יונדב, בן דודו הערמומי של אמנון, רוקם מזימה להביא אליו את "אחותו תמר":

^{שמואל ב יג:ה} וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ.

הכינויים "אחות" ו"אח", החוזרים כמעט עשרים פעמים לאורך הסיפור, אינם מעידים בהכרח על קרבה ביולוגית מדרגה ראשונה. מונחים אלה שימשו גם לתיאור קרובי משפחה אחרים ואף בני זוג ומחזרים.^[13] עם זאת, ריבוי ההתייחסויות לקרבה המשפחתית מדגיש את ההתפוררות המוסרית העומדת לפקוד את בית המלוכה, ואת הפיכתה של משפחת דוד למשפחה מסוכסכת ומפורקת.תמר מוזמנת לחדרו של אמנון באמתלה שעליה לטפל בו בעת מחלתו המדומה. פעולותיה התמימות בהכנת מאכל מרפא לדודה — לישה, עיצוב ואפייה — רק מלבות את תשוקתו המינית. כמי שהורגלה לציית, היא ניגשת להאכיל את אמנון גם לאחר שסילק את משרתיו מן החדר. אמנון מתעלם מתחנוניה ואונס אותה. אולי מתוך תחושת אשמה, תשוקתו מתחלפת במהירות בסלידה, והוא דורש שתמר תסתלק מעל פניו:

^{שׁמואל ב יג:טו} וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי.

תמר מנסה לשמור על כבודה:

^{שׁמואל ב יג:טז} וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ.

אילו נשארה בביתו של אמנון — כאישה או אפילו כפילגש — ייתכן שהפגיעה במעמדה החברתי הייתה באה על תיקונה, שכן בעולם המשפטי המשתקף בחוקי המקרא, נישואים נחשבו לפתרון הולם במקרים מסוימים של פגיעה מינית (שמות כב:טו; דברים כב:כח–כט). אך אמנון מוסיף חטא על פשע בכך שהוא מגרש אותה באכזריות. ייתכן שציפה מתמר לשאת את הבושה בשתיקה, כפי שעשו נשים רבות שנפגעו, הן אז והן היום. אולם, לאחר שנפגעה פעמיים, תמר יוצאת בפומבי, ומבטאת את כאבה וזעמה במעשים ובזעקות:

^{שמואל ב יג:יט} וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה.

היא גם עוזבת את הארמון וחוזרת לבית אביה, אבשלום:

^{שׁמואל ב יג:כ} וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ.

כתוצאה מהתקיפה של אמנון, תמר נאלצת לחיות את חייה מחוץ לארמון, בהשפלה מוחלטת, ואולי אף בבידוד. אך בכך שהיא עוברת לבית אביה במקום לחזור לארמון, היא חושפת את השערורייה לעיני כל — "חרפתה" הופכת עתה גם לחרפתו של אביה, אבשלום.

דוד אינו מעניש את אמנון ואף אינו כופה עליו לשאת את תמר לאישה. מחדלו מניע את אבשלום לתכנן נקמה:

‏ ^{שׁמואל ב יג:כא} וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד. ^יג:כב וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ.

נדרשו לאבשלום שנתיים כדי לארגן את רצח אמנון (פסוקים כח–כט), ועוד מספר שנים עד שהוא הוא קורא תיגר על שלטונו של דוד (פרקים טו–יח). מבחינת אבשלום, המצפן המוסרי של אביו נפגע עד כדי כך שהוא היה מוכן להשאיר פשע מתועב ללא עונש, ושיקול דעתו היה מעורפל עד כדי כך שהוא היה מוכן לסלוח על רצח אח. באופן אירוני, מעשה זה הופך את הרוצח, אבשלום, ליורש העצר.

סימן לנפילתו של דוד

הקטע המתאר את אבשלום כמודל לחיקוי שימש במקור כפרולוג לרצף סיפורי אבשלום: אונס בתו, רצח אמנון שתוכנן בקור רוח, בריחתו לגשור (כולם בפרק יג), שובו לחצר המלוכה והשלמתו של דוד עם רצח אחד מבניו (פרק יד), ולבסוף ניסיונו הכושל של אבשלום להדיח את אביו מכס המלוכה (פרקים טו–יח).

אולם, בטקסט המקראי, בנוסף להצגת תמר כאחותו של אבשלום (שמואל ב יג:א), שני פסוקים נוספים מזהים אותה באופן חד-משמעי כאחותו, ולא כבתו. ראשית, כאשר אמנון מסביר את מצוקתו ליונדב, הוא מדגיש את הקרבה המשפחתית ביניהם:

^{שׁמואל ב יג:ד} וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הֲלוֹא תַּגִּיד לִי וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב.

הקשר בין האחים מודגש שוב בסוף הסיפור:

^{שׁמואל ב יג:כב} וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ.

פסוקים אלה מרמזים כי ההתייחסויות התכופות לאמנון ותמר כאל אח ואחות בסיפור הטעו מסופר מאוחר יותר: שני קרובי משפחה ממשפחת דוד — דוד ואחייניתו — צוינו במפורש כאח ואחות.

אולם דווקא שינוי זה בזהותה של תמר מאפשר לנו להסיק תובנה בלתי צפויה: על ידי תיאור הפשע כפשע נגד בתו של דוד (אחותם של אמנון ואבשלום) ולא נגד נכדתו (בתו של אבשלום), הסתמך המספר על מאפיין בולט של הסגנון הביוגרפי העברי: אירוע דרמטי בודד מסמן היפוך בגורלה של דמות שבעבר זכתה להצלחה.^[15]

במקרה זה, השינוי בזהותה של תמר חושף באופן בוטה את הריקבון המוסרי שבלב משפחת המלוכה. אונסה, כמו גם נקמתו של אביה, הציתו שרשרת אסונות עבור דוד: הידרדרות נפשית ופיזית, מרידות, מגפות, מתחים בין השבטים ורציחתו של אדוניה, שהיה בשלב מסוים מועמד לרשת את כס המלוכה. כל אלה הם שלבים בהתפוררות ההדרגתית של מלכות דוד.^[16]