להשיא את בתך לאנס שלה

כיצד עלינו להבין את התורה?

התורה כוללת מספר חוקים העומדים במתח עם תפיסות האתיקה המודרניות. במובנים מסוימים, הדבר מקביל לשאלת היחס בין התורה למדע, שבה רבים מכירים בכך שהתורה משקפת תפיסות על העולם ועל היקום שאינן עולות בקנה אחד עם הידע המדעי בן זמננו. אמנם, מספר לא מבוטל של אנשים בעולם הדתי השלימו עם העובדה שהתורה מדברת בשפת תקופתה בכל הנוגע למדע.^[1] עם זאת, השאלה נעשית דחופה אף יותר כאשר מדובר באתיקה, ובייחוד עבור מי שמבקשים לחיות מתוך מחויבות הן לתורה והן לערכיו של העולם המודרני.

להלן כמה דוגמאות לחוקים המעוררים קושי מבחינה מוסרית:

על פי התורה:

• יש להשמיד אויבים מסוימים של ישראל, כגון שבעת עמי כנען או את העמלקים, גברים, נשים וטף (דברים כ, טז–יח; כה, יט). במילים אחרות, התורה מצווה על השמדתם המוחלטת – ציווי שרוב בני האדם בימינו יראו בו מעשה בלתי מוסרי.
• בן סורר ומורה שאינו שומע בקול הוריו, דינו סקילה (דברים כא, יח–כא). כיום איש לא יכול לתמוך בעונש כזה.

• כל מי שעובד אלילים (דברים יג, ז–יב), או עוסק בכישוף או בקסם (שמות כב, יז; ויקרא כ, כז), חייב בעונש מוות. התורה אף מצווה להחריב כליל עיר השרויה בעבודה זרה (דברים יג, יג–יט). בימינו, חופש הדת הוא אחד מעקרונותינו המקודשים ביותר, וציד מכשפות הוא שם נרדף להתנהגות ברברית וחשוכה.

תגובת חז"ל

חז"ל התמודדו עם הבעיות שהוזכרו לעיל בדרך המרככת במידה רבה את הקשיים המוסריים שהן מעוררות. לדוגמה, דיני ההשמדה פורשו כחלים רק על העמים בתורה, אשר כבר לא היו קיימים בתקופת התלמוד. יתר על כן, חז"ל טענו כי לאחר שסנחריב מלך אשור כבש את אזור הלבנט (בסוף המאה השמינית לפנה"ס), הוא ערבב את האוכלוסיות השונות, כך שכל הדינים הייחודיים שחלו על עמים מסוימים, ובהם מואבים, עמונים, אדומים, מצרים וכו', שוב אינם ברי תוקף (משנה ידיים ד, ד; תוספתא קידושין ה, ד; בבלי ברכות כח ע"א).

חז"ל גם רוקנו למעשה מתוכן את דינו של בן סורר ומורה. תחילה קבעו תנאים מחמירים ביותר, המחייבים את הבן לצרוך כמויות חריגות של בשר ויין בפרק זמן קצר כדי שיוגדר "זולל וסובא" (משנה סנהדרין ח:ב). כאילו לא די בכך, בפרשנותם למילים "איננו שומע בקולנו" (דברים כא:כ) קבעו שהמילה "קולנו" מלמדת שעל האב והאם להיות בעלי קול זהה (בבלי סנהדרין עא ע"א).

בדומה לכך, גם דיני עונש המוות על עבודה זרה וכישוף נעשו, בפועל, כמעט בלתי ניתנים ליישום. ראשית, ללא סנהדרין אין אפשרות לדון דיני נפשות. שנית, הכללים המחמירים ביותר הנוגעים לדיני עדים, שעליהם מסתמכים חז"ל, מקשים מאוד על השגת הרשעה. לבסוף, חז"ל קובעים כי יצר עבודה זרה בטל מן העולם (בבלי סנהדרין סד ע"א; בבלי יומא סט ע"ב; שיר השירים רבה ז, ח).

אף שחז"ל ריככו את החוקים והשתמשו בתכסיסים פרשניים שונים כדי למנוע את יישומם במקרים רבים, הם אינם מתמודדים עם התכלית והמשמעות של החוקים עצמם – השאלות העומדות בלב הקושי המוסרי. במילים אחרות, חז"ל עקפו את הבעיות באמצעות פרשנות מחודשת של החוקים, תוך הצגת פרשנותם כמשקפת את כוונתה המקורית של אולם עבור מי שסבורים שחוקי התורה עצמם התפתחו לאורך הדורות, ושהפרשנות החז"לית משקפת קריאה מאוחרת של הטקסט המקראי, פתרון זה אינו מספק. אם כן, עלינו לנסות לחשוף את ההיגיון המוסרי העומד ביסוד חוקי התורה, ובה בעת להתמודד בכנות עם מגבלותיהם. כיצד ניתן לעשות זאת?

תאוריית הגל

האם התורה יכולה לשמש מקור למוסר, ואף למוסר שמקורו בהתגלות אלוהית, בעוד שהיא עדיין כוללת חוקים שהם ללא ספק לא מוסריים? חוקרי המקרא והוגי דעות רבים עסקו בבעיה הנ"ל, וסקרתי כמה מן התשובות בחלק הרביעי של מאמרי, "תורה מן השמיים: מדריך לארבע השאלות". תשובה אחת שמצאתי משמעותית במיוחד, ושעזרה לי להתחיל לגבש תשובה משלי, מגיעה מפרופ' תמר רוס, המכנה את תפיסתה "התגלות מצטברת".

לפי הבנתי את עבודתה של רוס, התגלות מצטברת פירושה שאלוהים מתחיל את ההתגלות בנקודה שבה העם והנביאים מסוגלים לקלוט אותה, אך לאורך הזמן הרעיונות מתעדכנים ומתפתחים, כאשר אלוהים ממשיך "לגלות את התורה" לעם ישראל. יתר על כן, תפיסת ההתגלות של רוס אינה מתארת תהליך תקשורתי פעיל, כדוגמת דיבור, אלא קשר מופשט יותר בין התודעה האלוהית לבין התודעה האנושית.^[2]

אחת מנקודות החוזק של גישתה של רוס היא ההכרה שאין לצפות שאפילו טקסט שמקורו בהתגלות ישקף תפיסה מוסרית מושלמת. מטבעו, כל מפגש בין תודעות מוגבל על ידי מאפייניהן של התודעות המעורבות בו. לפיכך, אפילו דמות גדולה מן העבר יש להבין על רקע הקשרה ההיסטורי.

מתוך התמודדות עם שאלות אלו ניסיתי להמשיך את קו מחשבתה של רוס, תוך שימוש במה שכיניתי "תאוריית הגל", שגרסתה הראשונית תוארה בחלקו הרביעי של מאמרי "אברהם אבינו הוא אבי". במאמר זה אני טוען שההתגלות נובעת מתיווך האלוהי באמצעות ערוצים אנושיים, וכי יש להבין את ההתגלות על רקע המציאות ההיסטורית והחברתית של העולם העתיק שבתוכה התגבשה.

כדי להבין את המסר העומד מאחורי חוק מסוים ואת המטרה שהוא מנסה להשיג, עלינו להבין כיצד חוק או אידיאל כלשהו פעל בחברה נתונה – ובמקרה שלנו, בישראל הקדומה. לאחר מכן ניתן "להפשיט" את המרכיבים התלויים בהקשר החברתי וההיסטורי, לחשוף את העיקרון הערכי שביסוד החוק, וליישמו מחדש בנסיבות זמננו. במילים אחרות, האידיאלים של התורה מלווים את עם ישראל מתקופת המקרא ועד ימינו, אך אופן יישומם והקשרם החברתי משתנים ללא הרף – ומכאן דימויו של הגל.

מקרה מבחן: חוק האנס

כדי להמחיש גישה זו, אבחן דוגמה קצרה: החוק הנוגע לגבר שאונס נערה בתולה שאינה מאורסת (דברים כב, כח–כט):

כח כִּי יִמְצָא אִישׁ נער [נַעֲרָה] בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. כט וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הנער [הַנַּעֲרָה] חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו.

עונשו של האנס הוא תשלום חמישים שקלי כסף לאבי הנערה והחובה לשאת אותה לאישה, ללא אפשרות לגירושין בעתיד. התורה אינה דנה באפשרויות אחרות לעתידה של הנערה; נראה כי היא אינה בעלת עצמאות ואין לה כל קול בעניין. בשום מקום התורה אינה מתייחסת לפגיעה באינטימיות שלה, באוטונומיה שלה ובתחושת שלמותה הגופנית, ואף אינה דנה בשאלה האם היא עצמה הייתה רוצה להינשא לאנס שלה. נראה כי התורה עוסקת בעיקר בהפסד הכספי שנגרם לאב, ורק באופן משני בעתידה הכלכלי והזוגי של הנערה. מנקודת מבט מודרנית, נראה כי חוק זה מבוסס על תפיסה המחפיצה נערות ונשים ואת מיניותן.

סטטי או מתפתח?

הדיון לעיל ממחיש את אחת הבעיות המשמעותיות ביותר ב"מודל ההכתבה" של התורה, הכרוך בהנחה המשתמעת שאם אלוהים אמר דבר־מה, הרי שמסר זה חייב להיות קבוע ונצחי. במילים אחרות, אם מניחים שהתורה נועדה להיתפס כהכתבה של אלוהים לנביא מילה במילה,^[3] קשה להסביר כיצד חוק שנראה כה מוגבל מבחינה מוסרית יכול היה לצאת מפי האל.

אך אם, כפי שטענו רוס ואחרים, נניח שהנבואה אינה אמורה להיתפס כגילוי מילולי מאלוהים לנביא, אלא – בלשוני – כחיבור לזרם האלוהי, הרי שההקשר ההיסטורי והאינטלקטואלי של הנביא או המחבר הופך לחלק בלתי נפרד מהבנת המסר. מרגע שאנו מכירים בכך שכל מסר אלוהי מתווך דרך נקודת מבט אנושית, נובע שגם המסר עצמו, בהגדרתו, משקף את מגבלות ההבנה ואת אופקיו של הנביא. למעשה, אפילו במסגרת מודל ההכתבה הישירה ניתן להציע גישה של התגלות מצטברת. אלוהים נאלץ לתקשר עם בני האדם במקום שבו היו, בהתבסס על מסגרת ההתייחסות שלהם ועל מה שהיה אפשרי בדמיונם המוסרי והדתי. התורה אינה אוסרת על עבדות, אך מעטים מאתנו היו טוענים כיום שאלוהים מאשר אותו כאידיאל מוסרי. במובן זה ניתן להשוות את הדברים לגישתו של הרמב"ם ביחס לקרבנות.^[4]

לפיכך, כאשר אנו מנסים להבין את חוק האנס, עלינו להביא בחשבון גם את ההקשר ההיסטורי במשוואה. ספר דברים בהחלט מכיר בכך שאונס הוא פשע, אך האופן שבו הוא מבין את הפשע שונה מהאופן שבו אנו מבינים אותו; אין זה סביר לצפות מן החוק לתת מענה לבעיות מוסריות שהוא כלל לא הבחין בהן.^[5]

ההקשר ההיסטורי של דיני האונס

החברה הישראלית בתקופה המקראית הייתה פטריארכלית (אני משתמש במונח זה במובנו התיאורי) וחקלאית, כמו רוב החברות בלבנט באותה תקופה. הכלכלה התבססה על בעלות קרקע, ובעלי האדמות היו ברובם המכריע גברים. נשים, אלא אם כן לא היו להן קרובי משפחה גברים, היו כפופות לראש המשפחה, בין אם היה זה בעליהן או אביהן, וכפופות להחלטותיו.^[6] בחברה כזו, אישה שרדה בזכות היותה אשתו של בעל קרקע. הנישואים הוסדרו לרוב על ידי אביה של הנערה שביקש להשיאה לגבר המסוגל לשלם את מוהר הכלה, ובכך גם להבטיח את יכולתו לפרנס את בתו. המוהר היה סכום כסף משמעותי, והאב היה זכאי לו רק אם בתו נישאה כשהיא בתולה.

לפיכך, אם נחזור למקרה שלנו, לאחר שגזל בכוח את בתוליה של הנערה, האנס למעשה מותיר אותה ללא עתיד ומעמיד את אביה במצב קשה: הוא מאבד את המוהר שציפה לקבל, ונאלץ לפרנס את בתו למשך פרק זמן לא ידוע, ואולי אף לצמיתות, או להשיאה לגבר שמצבו הכלכלי פחות יציב, שייתכן ולא יוכל לפרנס אותה כראוי. אם האב לא היה מסוגל לעשות זאת, או נפטר בטרם הספיקה הנערה למצוא בעל, הייתה הנערה התלויה בעושרם של אחיה ובנכונותם לתמוך בה, להידרדר לעוני או אף לזנות. על רקע מציאות זו, התורה מבקשת לתת מענה לבעיה: האב מקבל את המוהר שאיבד, והנערה זוכה לבעל המחויב לפרנס אותה כל ימי חייו.

חוקי אשור התיכונה

הפתרון של ספר דברים לבעיה מהווה וריאציה על הפיתרון המקובל במזרח הקדום. כך למשל, קובעים חוקי אשור התיכונה (סוף האלףה השני לפנה"ס) באותו מקרה (חוק 55):

אם איש תופס בכוח ואונס עלמה השוכנת בבית אביה, … אבי העלמה ייקח את אשתו של האנס וימסור אותה כדי שתיאנס; הוא לא יחזיר אותה לבעלה, אלא יחזיק בה בעצמו. את בתו, קורבן האונס, ימסור האב לאנס לאישה. ואם לאנס אין אישה, ישלם לאבי הנערה פי שלושה מערכה בכסף, ויישא אותה לאישה; לא יורשה לגרשה. ואם האב אינו חפץ בכך, יקבל פי שלושה מערכה של הנערה, וייתן את בתו לאיש כרצונו.^[7]

אמנם קיימים הבדלים אחדים בין חוקי אשור התיכונה לבין החוק שבספר דברים, וישנם גם קשרים חשובים לחוק דומה בשמות (פיתוי בתולה שאינה מאורסת). לא אעמיק כאן בהשוואות מפורטות, כפי שעשתה זאת היטב חיה לבבי פיינשטיין במאמרה באתר התורה, "אונס הבתולה הלא-מאורסת בתורה ובחוק האשורי: ניתוח השוואתי". עם זאת, הדמיון הכללי בין החוק הדויטרונומי לחוק האשורי מראה כי שניהם צמחו מאותו רקע תרבותי.^[8] במזרח הקדום, מעמדה של הבת היה נכס כלכלי עבור האב, ופגיעת האונס הובנה בראש ובראשונה במונחים אלה. יתר על כן, בשתי החברות, הבעיה העיקרית שהציב האונס לא הייתה הפגיעה בנפשה של הנערה או בשלומה הנפשי, אלא הסכנה הכלכלית והחברתית הטמונה באובדן הבתולים. לפיכך, שני החוקים מציעים את אותו "פתרון אלגנטי": היא נישאת לאנס.

הערה: הכשל שבהשוואה

אם הפתרון של התורה זהה במהותו לזה של חוקים אחרים במזרח הקדום, האם אין בכך כדי לערער על הטענה שהתורה היא יצירה ייחודית או בעלת ממד אלוהי? איני סבור כך. רוב מערכות המשפט והמוסר אוסרים על רצח, גניבה, תקיפה, אונס וכדומה, ואנו לא שואלים מדוע התורה נדרשה לחזור עליהם. באופן דומה, לרוב הקודים האתיים יש כללים הנוגעים לשופטים, ראיות, עדים ועונשים על עבירות. לפיכך, העובדה שחוק מסוים בספר דברים דומה למיטב קובצי החוקים של העולם הקדום, אינה מהווה כשלעצמה ביקורת של ממש על התורה.^[9]

פרשנות חז"ל לחוק

אם החוק כפי שהוא מופיע בספר דברים תקף רק בהקשר היסטורי מסוים (התרבות החקלאית של ישראל הקדומה) ומנקודת מבט חברתית מסוימת (הפטריארכיה), האם יש משהו שהחוק יכול ללמד אותנו בימינו? לפני שננסה להשיב על שאלה זו, ראוי לבחון תחנת ביניים היסטורית בין תקופת המקרא לבין התקופה המודרנית – תקופת התלמוד.

גם חז"ל חיו בתרבות פטריארכלית, אך זו הייתה פחות חקלאית ויותר מסחרית. היו יותר דרכים שבהן אישה יכלה לפרנס את עצמה, והסכנה החברתית והכלכלית שנגרמה כתוצאה מאונס הייתה פחותה במידת מה. איני יכול לקבוע אם זו הייתה הסיבה לכך שחז"ל התאימו את החוק, או שמא הסיבה הייתה בעלת אופי אתי טהור יותר, אך הרבנים אכן הוסיפו התאמה מכרעת אחת.

לפי פרשנותם של חז"ל, הנערה נישאת לאנס שלה רק אם היא עצמה מעוניינת בכך; במילים אחרות, ההחלטה נתונה בידיה ולא (רק) בידי אביה (בבלי כתובות לט ע"ב). הדבר עולה בקנה אחד עם תפיסתם הכללית של חז"ל בדיני הנישואין, שכן הם אסרו על אב להשיא את בתו לאיש כלשהו, אלא אם כן היא אומרת: "בפלוני אני רוצה" (בבלי קידושין מא ע"א). חז"ל מוסיפים גם דרישה שהאנס חייב לפצות את הנערה כספית על הבושת, על הפגיעה בשמה הטוב ועל הכאב והסבל, בנוסף על הקנס של חמישים שקלים לאביה (בבלי כתובות מ ע"ב).

כך התמודדו חז"ל עם הקשיים שהעלה החוק בדרכם שלהם, באמצעות פרשנות מחודשת שהוסיפה לו מרכיבים הממתנים את מה שנראה כיחס אכזרי לנערה. כעת ההחלטה על הנישואין נתונה בידיה, והיא מקבלת פיצוי על סבלה והשפלתה, בנוסף לתשלום שיועבר לאביה עבור מה שהיה מהווה נזק כלכלי קשה.

מה נוכל ללמוד מחוק זה בימינו?

בחברה שלנו, עצם הרעיון שהנערה תתחתן עם האנס שלה הוא בלתי נתפס. הדאגה של החברה שלנו לאישה אינה נוגעת להשלכות כלכליות או חברתיות, אלא בפגיעה הרגשית והנפשית שנגרמת לה (נושא שנדון לעתים נדירות, אם בכלל, במקרא). הכאב והפחד שהנערה או האישה חווה באותו הרגע הם רק מרכיב אחד; ישנן השלכות רגשיות ופסיכולוגיות ארוכות טווח שנמשכות הרבה מעבר לרגע האונס.

אם כן, מה נוכל ללמוד מהחוק בספר דברים שעשוי להיות רלוונטי להקשר החברתי שלנו? אחד הרעיונות העומדים בבסיס החוק הוא ההגנה על הנערה הפגיעה. אף על פי שנכון שהתורה מדגישה את ההפסד הכלכלי של האב, בהקשר הרחב יותר, ההגנה של התורה על הנערה היא משמעותית. על פי התורה, האנס חייב לשאת את הנערה לאישה, ולכן לפרנס אותה כל חייו ללא אפשרות לגירושין, ושוללת ממנו את הזכות לגרשה – זכות שבדרך כלל הייתה נתונה לבעל.

אם נרצה לחלץ את הרעיון המוסרי העומד בבסיס כלל זה, הוא שהחברה חייבת להגן על נשותיה מפני היותן קורבנות לפעילות מינית לא רצויה, ולנסות לתקן כל נזק שנגרם להן אם דבר כזה מתרחש. למרבה הצער, אפילו בחברה הפמיניסטית המודרנית שלנו, אונס וניצול מיני מוסיפים להיות תופעות חמורות ונפוצות.

בתרגום עיקרון זה למציאות ימינו, הייתי טוען שעל האנס לשאת בכל העלויות הכרוכות בטיפול הרפואי, הנפשי והשיקומי שהקורבן זקוקה לו, ללא מגבלת זמן – כשם שבחוק המקראי לא הייתה נקודת זמן שבה הותר לבעל־האנס להשתחרר מחובתו כלפיה. במילים אחרות אם נתרגם את חקיקת התורה למציאות המודרנית: מה על האנס לעשות ולשלם כדי לפצות על הפשע? התשובה היא: כל מה שנדרש.^[10]

מסקנה

אינני בטוח שהלקחים שאני מסיק הם הנכונים, ובוודאי ישנם אחרים שניתן ללמוד. עם זאת, אני מאמין שהתייחסות לחוקי התורה כאל התגלות מצטברת או כביטוי לזרם אלוהי — ולא כהכתבה אלוהית מילולית, סטטית ועל־זמנית — מסייעת לנו להשיב אל מרכז הדיון את הליבה המוסרית של הטקסטים המקראיים, גם כאשר אנו מתמודדים עם חוקים המעוררים קושי מוסרי.

עבור מי שמבקשים להמשיך לראות את עצמם חלק מעולם לימוד התורה וקיומה, ובה בעת להישאר נאמנים לרגישויות המוסריות של זמננו, נדמה שהעמדת המסר המוסרי בהקשרו ההיסטורי והתרבותי היא צעד חיוני. פעולה זו מאפשרת לנו להביא את המסר המקורי של התורה אל העידן המודרני, כך שהקול האלוהי יוכל לדבר אלינו ולהעניק לנו השראה גם כיום. בדרך זו, נוכל ללמוד את התורה באמצעות כלים מודרניים כדי לחשוף את התובנות האתיות והדתיות הטמונות בה, מבלי לפגוע בשלמותה של המסורת, או חמור מכך, מבלי להתפשר על שלמותנו המוסרית כבני אדם.