ריבוי המטאפורות לאלוהים בשירת האזינו

פרשת האזינו מספרת על מערכת יחסים שהשתבשה. על פי המתואר בשיר בדברים פרק לב (שיר המכונה "שירו של משה" או "שירת האזינו", על פי המילה הפותחת שלו), אלוהים בנה מערכת יחסים מיוחדת עם בני ישראל והגן עליהם באהבה, ובכל זאת הם דחו את אלוהים ופנו לאלים אחרים. מתוך זעם על בגידתם, אלוהים מחליט להשמיד את ישראל. אולם אלוהים מרפה מהחלטתו כאשר הוא מבין כי העמים האחרים עלולים לפרש את השמדת ישראל לא כשורה ולחשוב כי מדובר בעדות לעוצמתם של עמים אלו ולא להבין שזהו עונש משמיים. על כן במקום להשמיד את בני ישראל, אלוהים מחליט לנקום את נקמת ישראל באויביו.

אחד הדברים המדהימים בחיבור הפואטי הזה  הוא המטאפורות השונות שהמשורר משתמש בהן לתאר את אלוהים. בטווח של חמישה עשר פסוקים בלבד (פסוקים ד-יח), אנו מוצאים מטאפורות של אלוהים כצור, כאב, כעפעף, כנשר וכאם. עיון במטאפורות אלה מלמד אותנו על האופן בו השיר תופס את טבעו של אלוהים ואת מערכת היחסים שבין אלוהים וישראל, וכן על אופייה של המטאפורה במקרא.

אלוהים כצור: המטאפורה העיקרית בשירה

לאחר פסוקי הפתיחה (פסוקים א-ג), השירה מתבוננת על השלבים המוקדמים במערכת היחסים של אלוהים עם ישראל (פסוקים ד-יד). הפסוקים הראשונים של החלק הזה מבטאים ניגוד גמור בין אלוהים לישראל:

^{דברים לב:ד} הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. ^לב:ה שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל. ^לב:ו הֲ לַיְהוָה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.

אלוהים הוא "ישר" (פסוק ד), אך ישראל "עקש" (פסוק ה); האל "פעלו תמים" (פסוק ד), אך ישראל "מומם" (פסוק ה); אלוהים הוא "אביך" של ישראל (פסוק ו), אך ישראל הם "לא בניו" של אלוהים (פסוק ה). המשורר יוצר את הניגודיות הזו וקובע את מילת המפתח של השיר באמצעות הכינוי שהוא מעניק לאלוהים בפסוק ד, "צור".

המילה "צור" חוזרת שמונה פעמים בשיר: חמש פעמים לתיאור אלוהי ישראל (פסוקים ד, טו, יח, ל, לא), פעמיים כהפניה אירונית לאלים זרים (פסוקים לא, לז), ופעם בקשר לשמן המופק מסלע קשה, "חלמיש צור" (פסוק יג). אך מטאפורת הצור אינה פועלת באותה צורה בכל אחד מהציטוטים הללו. משמעות המטאפורה משתנה על פי ההקשר שלה בפסוקים השונים.

תיאוריית המטאפורה: תכונות משותפות

במאמר בעל השפעה מהשנים 1955-1954, הציג הפילוסוף מקס בלאק את תפיסת "התכונות המשותפות" בחקר המטאפורות.^[1] ביטוי זה מתייחס לתכונות המשותפות לשני המרכיבים המעורבים במטאפורה. אם נחשוב על המטאפורה כדיאגרמת ון, עם שני עיגולים המייצגים את שני חצאי האנלוגיה, התכונות המשותפות הן התיאורים המצויים בתוך השטח שבו העיגולים חופפים.

בפרשת האזינו, מה משותף לאל ולצור? בפסוק ד, "הצור" מופיע בשילוב עם תיאורי אלוהים כ"תמים...צדיק וישר". מילים אלה מבליטות את המוצקות של הצור, את העובדה שלכאורה בלתי אפשרי להזיז אותו ממקומו, ​​תכונות שהמשורר משווה לנאמנותו ולצדקתו הבלתי מעורערת של אלוהים. עם זאת, לצור גם תכונות רבות אחרות, והמשורר אכן בוחר להבליט תכונות משותפות אחרות כשהמטאפורה הזו מופיעה שוב בהמשך השיר.

פסוק טו למשל חוזר למטאפורה של אלוהים כצור, ומספר כיצד ישראל בעט ב"צור ישועתו":

^{דברים לב:טו} וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.

פסוק זה מתייחס לאופן שבו צור גדול יכול לספק הגנה, תכונה המצויה גם לעתים קרובות בביטויים רבים של המטאפורה הזו בתהילים, כמו בתיאור של אלוהים כ"צוּרִ֥י וְגֹאֲלִי" (תהילים יט:טו) או "^ב וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ יְ-הֹוָ֣ה חִזְקִֽי: ^ג יְ-הֹוָ֤ה׀ סַֽלְעִ֥י וּמְצוּדָתִ֗י וּמְפַ֫לְטִ֥י אֵלִ֣י צ֭וּרִי אֶֽחֱסֶה־בּ֑וֹ מָֽגִנִּ֥י וְקֶֽרֶן־יִ֝שְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּֽי." (תהילים יח:ב-ג). המשמעות הצבאית הזו של המטאפורה של אלוהים כצור בפוסק טו מנוגדת למשמעותה בפסוק ד, שבו האנלוגיה מרמזת על נאמנות וצדק אלוהיים לא בהקשר צבאי אלא בהקשר רחב יותר.

מגוון של מטאפורות לאלוהים

מכיוון שהקטע העיקרי הראשון (פסוקים ד-יד) מתאר בצורה חיובית את אלוהים ואת השלב המוקדם של היחסים בין אלוהים לישראל, השירה משתמשת במספר מטאפורות שונות כדי לתאר את היחס האוהב והמגן של אלוהים  לישראל.

אלוהים כאב

לאחר השוואת האלוהים לצור בפסוק ד, השיר מציג בפסוק ו מטאפורה אחרת לאלוהים. כך הוא שואל:

^{דברים לב:ו} הֲ לַיְהוָה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.

שלושת הפעלים שבפסוק זה ממקדים את תשומת הלב שלנו בתפקיד האל כבוראו של עם ישראל (ראה גם מלאכי ב:י). לעומת זאת, קטעים מקראיים אחרים מנצלים את המטאפורה של אלוהים כאב על מנת להפנות את תשומת הלב לזוויות ותכונות משותפות אחרות במערכת היחסים שבין אלוהים ואדם. לדוגמה, כמה מקורות מדברים על אלוהים כאב על מנת להציג את אהבתו וחמלתו של אלוהים (תהילים קג:יג; ישעיהו סג:טז) או את תפקידו  בהטלת משמעת (משלי ג:יב), או כדי להדגיש כי הקשר המיוחד בין אלוהים וישראל מוביל לפעמים לציפיות שלא מגיעות לידי מימוש (ראו ירמיהו ג:ד, יט; לא:ט).

אלוהים כעפעף

השיר ממשיך להיזכר כיצד אלוהים דאג לישראל במדבר:

^{דברים לב:י} יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.

דוגמה זו^[2] נועדה להמחיש כיצד אלוהים הגן על ישראל כמו עפעף, הממצמץ אינסטינקטיבית כדי להגן על אישון העין הפגיע (כמו בתהילים יז:ח).^[3]

אלוהים כנשר

פסוק יא מציג מטאפורה אלוהית נוספת, נשר המשגיח על צאצאיו:

^{דברים לב:יא} כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ.^[4]

מספר חוקרים טוענים שהפועל "יעיר" פירושו "יגן". קריאה זו מחזקת עוד יותר את הקשר בין המטאפורות השונות לכאורה אך המופיעות בסמיכות בפסוקים י-יא, שכן האנלוגיות של העפעף והנשר מדגישות שתיהן את הגנתו ודאגתו של אלוהים לישראל בשלב המוקדם של מערכת היחסים שלהם.

אלוהים כאם מניקה

השיר ממשיך לספר כיצד אלוהים הביא את ישראל לארץ המובטחת וסיפק להם מזון:

^{דברים לב:יג} יַרְכִּבֵהוּ עַל במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.

הפועל העברי י-נ-ק מכונן את הדימוי של אלוהים כאם מניקה המזינה באהבה, בקשב ובנדיבות את ילדה שזה עתה נולד (ראו גם במדבר יא:יב וישעיהו מג:ג-ד; מט:טו). הטיפול המסור של אלוהים בישראל תואר כבר בעזרת שתי המטאפורות הקודמות. המטאפורה הזו מעצימה אותו עוד יותר ועל כן המרד של ישראל באלוהיו נראה עוד יותר ויותר תמוה.

אלוהים כאימו הדחויה של ישראל

בפסוקים הבאים הטון והמסר של השיר משתנים, כאשר חסדו של אלוהים מפנה את מקומו לחוסר הכרת הטוב של ישראל. לאחר שתיאר כיצד ישראל עבדו אלוהים זרים, המשורר מאשים:

^{דברים לב:יח} צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ.

פסוק זה מכיל השוואה נוספת בין אלוהים לאם, אך התכונות המשותפות כאן שונות.

בעוד שפסוק יג מתמקד באופן בו האמא מאכילה את תינוקה הצעיר, פסוק יח חוזר אחורה בזמן ומסית את תשומת הלב לתהליך הלידה. בדומה לדימוי של אלוהים כאב בפסוק ו, מטאפורה זו מתמקדת בתפקידו של אלוהים כבוראו של ישראל. אולם  בתיאור האלוהים כאם שסבלה את הכאב והמאמץ שהיו כרוכים בלידת בנה, המשורר מעמיד את דחייתם של ישראל את אלוהים באור שלילי עוד יותר. המטאפורה מעצימה אפוא את הניגוד החריף בין יחסו של אלוהים לישראל ובין היחס שאלוהים זוכה לו בחזרה.

למה כל כך הרבה מטאפורות?

בטווח של חמישה עשר פסוקים בלבד, שירת האזינו מדמה את אלוהים כצור יציב, אב, עפעף, נשר, אם מניקה, אם שעברה לידה וצור מגן. מדוע לא לבחור במטאפורה אחת שתתאר את אלוהים בצורה פשוטה ועקבית? פרשה זו מלמדת כי אנו זקוקים למטאפורות מרובות, במקרא ובחיינו, שהרי אין דימוי אחד המכיל בתוכו כל מה שאפשר לומר על אלוהים ועל מורכבות הקשר שבין אלוהים לאדם.

כך סיכם ברנט סטראון את הרהוריו על הסיבה שטקסטים מקראיים משתמשים במגוון דימויים לאלוהים:

מטאפורה אחת לבדה... לא יכולה, כדברי ברוגמן, לגרום לאל הזה להצטייר נכון. טבעו החמקמק של י-הוה הוא למעשה מה שמוביל לשימוש בשפה מטאפורית... מלכתחילה.^[5]

לאחר שחקר את סמיכות המטאפורות השונות בספר הושע, גוראן איידוול הציע כי מטרתו של "ריבוי הפרספקטיבות" הזה איננה גיוון סגנוני גרידא. הוא טוען:

האפקט הנוצר כאן הוא של יחסיות קיצונית. אף אחד מהמודלים לא זוכה לבלעדיות... כאן רמוזה התובנה כי בסופו של דבר כל סוגי האנתרופומורפיזם הם לעולם לא יצליחו לייצג את האלוהות כראוי: "כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ" (הושע יא:ט).^[6]

כשאנחנו, בני האדם, מנסים להעמיק את הבנתנו את אלוהים, את דרכי הפעולה ואת הציפיות שלו מאיתנו, ואת המשמעות של להיות חלק מעם שכרת ברית עם אלוהים ונמצא עימו במערכת יחסים אנו פונים אל המטאפורה. עבור מחברי המקרא וגם ועבורנו, המטאפורה הופכת לאמצעי שדרכו אנו יכולים לגשר על התהום בין הידוע – עולמנו שלנו – לבין הלא נודע, האלוהי. וכדי לעשות זאת – מטאפורה אחת זה פשוט לא מספיק.