המקור המסופוטמי לסיפור המבול המקראי

באפוס גילגמש, אוּתְנַפִּישְׁתִים מספר לגילגָמש את סיפור המבול הגדול ומתאר כיצד הוא שרד אותו. חוקרים רבים החזיקו בדעה כי סיפור זה הוא מקור התיאור המקראי של נח והמבול. אולם ניתן לטעון בבטחה שסיפור קדום עוד יותר, אפוס אַתְרַחַסִיס, עליו מתבסס סיפור גילגמש, הוא המקור לסיפור המבול המקראי.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

חלק מאפוס אַתְרַחַסִיס, שנמצא בסיפר (Sippar), ומתוארך לימי מלכותו של עַמִּי-צַדוּקָה מלך בבל (בסביבות 1635 לפנה"ס). נמצא במוזיאון הבריטי (Museum #78941). חלקים מן האפוס שבורים, וחסרות בו שורות רבות.

סיפור המבול המקראי מורכב משני סיפורי מבול השזורים זה בזה (ומכוּנים בדרך כלל המקור הי-הוויסטי [להלן J] והמקור הכוהני [P]),[1] ורוב חוקרי המקרא מסכימים כי בסופו של דבר הוא מבוסס על סיפור מבול מסופוטמי. ארץ ישראל וארצות הלבנט בכללן מועדות יותר לבצורת מאשר להֲצָפות, ולכן טבעי להניח כי מקור הסיפור הוא מחוץ לאזור זה.

אף שקיימים סיפורי מבול רבים ברחבי העולם,[2] המקבילות המקראיות לסיפור המבול המסופוטמי קרובות במיוחד. למעשה, כבר לפני אלפיים שנה התייחס ההיסטוריון היהודי מן המאה הראשונה לספירה, יוספוס פלביוס, לשני הסיפורים כמתייחסים לאותו מאורע, ובך רמז על הקשר ביניהם(קדמוניות היהודים א:93; נגד אַפְּיוֹן א:130).

ברוסוס וסיפור המבול הכוהני

יוספוס הכיר את סיפור המבול המסופוטמי מכתבי הכוהן הבבלי בֶּרוֹסוּס (Berossus, בערך 280 לפנה"ס).[3] לברוסוס היתה גישה למקורות בכתב יתדות, והוא כתב מחדש את ההיסטוריה הבבלית (כוללת היסטוריה משוערת) בשפה היוונית, עבור העולם ההלניסטי. ברוסוס חי בתקופה מאוחרת מכדֵי להשפיע על סיפור המבול המקראי עצמו כמובן.[4] אולם כמה מקבילות קרובות במיוחד בין נוסח ברוסוס ובין המקור הכוהני (P) של סיפור המבול בבראשית, שלעתים לא ייחסו להן מספיק חשיבות, רומזות על מספר מסורות משותפות לשניהם.

תאריכים מדויקים של תחילת המבול – בשונה מגרסאות מוקדמות יותר של סיפור המבול המסופוטמי, שיידונו בהמשך, ברוסוס מציין תאריך מדויק של תחילת המבול. תחילתו ב-15 לחודש דַייסיוֹס, המקביל לט"ו באייר בלוח העברי (שניהם בחודשים אפריל/מאי). תאריך זה רחוק ביומיים בלבד מהתאריך של P בבראשית ז:יא (היום השבעה-עשר בחודש השני, כלומר י"ז באייר; P השתמש בלוח השנה המתחיל באביב).

ארמניה – התיבה אצל ברוסוס נחתה בארמניה, שהיא מקומם המדויק של "הרי אררט", מקום נחיתת תיבת נח בבראשית ח:ד. השם אררט דומה לאוּרַרטוּ, שמה הקדום של ארמניה. הר אררט הנוכחי אשר נמצא במזרח טורקיה, ואליו הולכים חוקרים הבלתי נלאים מתקוותם למצוא את שרידי תיבת נח, נחשב כאתר החנייה של תיבת נח רק החל מימי הביניים.

תיבה מוארכת – בשונה מסיפורי מבול קדומים יותר, אצל ברוסוס אורך התיבה גדול מרוחבה, בדומה לתיבה שבתיאור מקור P בבראשית (בראשית ו:טו), אם כי מידותיהן המדויקות שונות למדי זו מזו.

דור עשירי – אצל ברוסוס, הגיבור זיסותרוֹס (Xisouthros) הוא הדור העשירי לשושלת של מלכים מאריכי חיים מלפני המבול, בדומה לנח, שעל פי בראשית ה הוא הדור העשירי של אבות מאריכי חיים שקדמו למבול. השמות עצמם שונים למדי, אך כל השמות שמציין ברוסוס מתועדים כמלכים שקדמו למבול ברשימות קודמות של מלכי שומר.

יש לציין גם שהשם זיסותרוס (קסיסותרוס) הוא צורת הכתיבה היוונית של השם השומרי זיאוּסוּדרה, גיבור המבול בגירסה השומרית של סיפור המבול משנת 1600 לפני הספריה לערך.[5] אמנם גירסה זו עתיקה די הצורך כדי לשמש מקור לטקסט המקראי, אך לא נראה כי סיפור המבול המקראי נסמך על שפה כל כך מיוחדת.

אפוס גילגמש

במאה התשע-עשרה, עם גילוי הלוח האחד-עשר של אפוס גילגמש, נמצאה סוף-סוף עדות כתובה לסיפור המבול המסופוטמי, רשומה בכתב יתדות על לוח עתיק. תגלית זו היתה סנסציה; חוקר המזרח, סר וואליס באדג'[6] דיווח שבזמן שגו'רג' סמית', מי שגילה את הלוח, קרא בלוח לראשונה במוזיאון הבריטי, הוא הכריז:

"אני האדם הראשון הקורא לוח זה, לאחר למעלה מאלפיים שנות שיכחה!" הוא הציב את הלוח על השולחן, והחל לקפץ ולהתרוצץ סביב החדר בהתרגשות רבה, ולהפתעת כל הנוכחים, החל להתפשט!

כאשר בישר (הפעם בלבוש מלא) על תגליתו ל'חברה לארכיאולוגיה מקראית' בלונדון ב-3 בדצמבר 1872, שוב התעוררה התרגשות רבה. במפגש נכחו מספר נכבדים ויקטוריאניים ידועים, ובכללם ראש הממשלה וויליאם גלאדסטון, שהיה תיאולוג חובב.[7]

באפוס גילגמש, שהוא ככל הנראה היצירה הגדולה המוקדמת ביותר בספרות העולם, גילגמש מלך אוּרוּק (אֶרֶך המקראית, כיום וַרקה בעירק) מחליט, לאחר הרפתקאות שונות ולאחר מות חברו הטוב אֶנכּידוּ, לצאת למסע להשגת חיי נצח. בתיאור המבול בלוח 11, שלא היה חלק מאפוס גילגמש הבבלי העתיק המקורי, גיבור המבול אותנפישתים מספר לגילגמש את סיפור המבול, אשר בעקבותיו הוא הפך לאדם היחיד שזכה להיות לבן אלמוות.

וזה סיפור המבול כפי שסיפר אותו אותנפישתים:[8] האל אֶאָה הזהיר את אותנפישתים מפני המבול המתקרב, והדריך אותו כיצד לבנות סירה שתציל את חייו. אבי האלים, אֶנליל, הביא אז מבול על הארץ, שנמשך שישה ימים ושבעה לילות, ובעקבותיו נחתה התיבה על הר נימוּש[9] (כיום – בכורדיסטן העירקית).

לאחר שבעה ימים נוספים, שילח אותנפישתים יונה, שחזרה, ואז – סנונית, שגם היא חזרה ולבסוף שילח עורב, אשר לא שב. עתה היה ברור שהמבול חלף. אותנפישתים הקריב קורבן על ההר, והאלים נאספו סביבו כעדת זבובים, כדי להנות מריח הקורבן. לבסוף נעשה אותנפישתים בן אלמוות.

מלבד קווי העלילה החופפים באופן כללי, המקבילות הבאות בין שני הסיפורים בולטות במיוחד:

נחיתה על הר – התיבה נוחתת על הר, בין אם בכורדיסטן העירקית (גילגמש) או בארמניה (בראשית), שאינה רחוקה משם במיוחד.

שלוש ציפורים – גיבור המבול משלח שלוש ציפורים בזו אחר זו, כדי לראות אם המבול חלף. פעמיים שבה הציפור לתיבה ובפעם השלישית – אינה חוזרת (יונה, סנונית ועורב אצל גילגמש, והיונה שלוש פעמים בבראשית ח: ח–יב (J); העורב הבודד בבראשית ח:ז הוא ממקור P).

ריח הקורבן – לאחר תום המבול, הגיבור מעלה קורבן, והאלים או ה', מתענגים על ריח הקורבן.

אמנם ברור לכל כי אפוס גילגמש אכן קדום, אך הארכיאולוגים גילו במאה התשע-עשרה גירסה מוקדמת עוד יותר לסיפור המבול המסופוטמי, אפוס אתרחסיס.

אפוס אתרחסיס

אפוס אַתְרַחַסִיס מוכר בגרסאות שונות, המתוארכות בין האלף השני לראשון לפני הספירה. אף לא אחת מהן נשמרה במלואה, אך זו שנשמרה באופן המיטבי היא גירסה בבלית קדומה מן המאה השבע-עשרה לפני הספירה.[10] היא התגלתה בנינווה במאה התשע-עשרה ומאז היא נמצאת במוזיאון הבריטי, אולם עד שנות השישים של המאה העשרים לא הורכבו יחד ולא הובנו כראוי כל הלוחות שלה.[11]

סיפור המבול מגיע בשיאה של יצירה נרחבת יותר. במקור, אנו קוראים כי האלים היו כבני אדם ועסקו בעבודת על פני הארץ, אך לבסוף בראו בני אדם כדי לשחרר את האלים מעבודתם. אולם כאשר בני האנוש החלו להתרבות, התעצם הרעש שהם יצרו והוא הפריע למנוחת אבי האלים, אנליל. בעקבות כך, הביא אנליל על הארץ מגפה, ואז – בצורת, ולאחריה – רעב ולבסוף – מבול, כדי לשים קץ לבני האדם ולשאונם.

אל אחר, אֶנכּי (=אאה), הזהיר את אתרחסיס (שפירוש שמו: "חכם ביותר") מהמבול העתיד לבוא לאחר שבעה ימים, ואתרחסיס בנה סירת עץ, קנים וזפת (השוו: בראשית ו:יד, אם נקרא קָנים במקום קִנִּים = חדרים). המבול אכן הגיע ונמשך שבעה ימים ולילות. כשהוא הסתיים, הקריב אתרחסיס קורבן, והאלים נאספו סביב כזבובים, כדי להנות מריחו.

בעקבות המבול, יזם אֶנכּי סדר חברתי חדש לבני האנוש. סדר זה איפשר את המשך קיומם, אך מגבלות שונות הוטלו על יכולת ההתרבות האנושית, כדי למנוע מהם לשוב ולהקשות על שליטת האלים.

אפוס אתרחסיס, ולא אפוס גילגמש, שימש מקור לסיפור המבול

סיבות אחדות רומזות על כך שסיפור המבול בבראשית מתבסס על אתרחסיס ולא על הלוח האחד-עשר באפוס גילגמש.[12]

א) קול המספר בגוף שלישי – אפוס אתרחסיס מסופר בגוף שלישי, בדומה לסיפור המבול בבראשית. בניגוד לכך, בסיפור המבול בלוח 11 באפוס גילגמש, אותנפישתים גיבור המבול הוא המספר בגוף ראשון לגילגמש. מקובל כיום כי סיפור המבול באפוס גילגמש מבוסס על גירסה קדומה יותר המצויה באפוס אתרחסיס (אותנפשתים אפילו מכונה פעמיים "אתרחסיס" בגילגמש 11. שורות 49, 197).[13] בעקבות כך, מי שטוען שסיפור המבול מסתמך על גילגמש מניח גם שאפוס גילגמש שינה את סיפור אתרחסיס מסיפור בגוף שלישי לגוף ראשון, ואז ספר בראשית הפך אותו שוב לגוף שלישי, וזאת מתוך הכרות עם גילגמש בלבד. פשוט יותר להניח כי בראשית נסמך על אתרחסיס.

ב) קירבה לסיפור הבריאה – בדומה לאתרחסיס, סיפור המבול שבבראשית מתרחש דורות אחדים לאחר בריאת האנושות. אך באפוס גילגמש סיפור המבול הוסט מהקשרו המקורי, והוא מסופר כדי להראות כיצד גיבור המבול זכה בסופו של דבר בחיי נצח. לכן, נראה שוב שטבעי יותר להניח כי בראשית מסתמך על אפוס אתרחסיס ולא על גילגמש.

ג) שבעה ימים – בגירסה של J בסיפור המבול, ה' מכריז כי המבול יחל לאחר שבעה ימים:

בראשית ז:ד כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ... (השווה, ז:י)

בדומה לכך, באפוס אתרחסיס (3.1. 37), האל אנכּי מבשר לאתרחסיס שהמבול יגיע בלילה השביעי:

עתה הראה אאה [=אנכּי] לאתרחסיס שעון מים. הוא מילא אותו במים כדי שבעה ימים, הפך אותו, והודיע לו: "כשיאזלו המים, בתום הלילה השביעי, יחל המבול." [14]

אמנם באפוס גילגמש, המבול אכן מתחיל לאחר שבעה ימים (גילגמש 11 שורה 97 ואילך), אך בשונה מסיפורי אתרחסיס ונח, המועד המדויק אינו נמסר לגיבור מן האל, אלא יום אחד לפני בוא הגשם (שורות 87–88). קשה להאמין שהנוסח של מקור J מכיר רק את אפוס גילגמש, ששינה את ההודעה השמיימית המקורית משבעה ימים ליום אחד טרם המבול, ובכל זאת, J משנה שוב את מועד ההתראה לשבעה ימים מראש. טבעי יותר להניח כי מקור J הכיר את גרסת אתרחסיס.

ד) שניים-שניים – בלוח הכתוב בכתב יתדות שהתגלה לא מזמן ונמצא עתה במוזיאון הבריטי, ומכיל קטע מתוך אפוס אתרחסיס (הלוח המכונה אצל אירווינג פינקל 'לוח התיבה'), חיות הבר מגיעות אל התיבה בזוגות (שורות 51–52).[15]

אך חי[ות] הבר [ אשר בע]רבה [(...)] שתיים לסירה נ[כנסו]... [....]

נוכל להשוות קטע זה לבראשית, שם במקור P מגיעות אל התיבה "שְׁנַיִם מִכֹּל" החיות (בראשית ו:יט), ובמקור J "מִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ," ואילו הבהמות הטהורות נכנסות בשביעיות (בראשית ז:ב). בניגוד לכך, אפוס גילגמש אינו מציין דבר באשר למספר החיות הנכנסות לתיבה. ועוד, לאחר שבחן שוב את הגרסה הבבלית העתיקה של אפוס אתרחסיס במוזיאון הבריטי, אשר פורסמה במקור על-ידי למברט ומילארד,[16] פינקל גם טוען[17] שניתן לפענח חלק מן המילה המציינת "שנים" בדיוק במקום הנכון בנרטיב (אתרחסיס 3. 2. 38).

ה) לא עוד מבול –הן בסיפור שבמקור J והן במקור P אלוהים מבטיח עם תום המבול שלא יביא עוד מבול דומה. במקור J ה' מכריז:

בראשית ח:כא לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.

ובמקור P, בבראשית ט, מבטיח בדומה לכך אלוהים שלעולם לא יביא מבול עולמי:

בראשית ט:יא וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. (ראו גם פסוק טו)

והנה, אין הבטחה דומה בסוף סיפור המבול באפוס גילגמש. לעומת זאת באפוס אתרחסיס, לקראת הסיום, במקטע הנאו-בבלי, מכריז האל אאה (אֶנכּי):[18]

מעתה אל יהי עוד מבול, יתקיימו נא בני אדם לעד!

ו) פרו ורבו – לאחר סיום המבול, אנו קוראים גם שאלוהים מצווה על האנושות לפרות ולרבות (בראשית ט:א, וגם ט:ז [מקור P]). הציווי חוזר על הנוסח שנאמר בזמן הבריאה:

בראשית א:כח וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ.

כפי שהבחינו תקווה פרימר-קנסקי וחוקרים אחרים,[19] פסוק זה חשוד ונראה כפולמוס עם אפוס אתרחסיס. באפוס המסופוטמי אין הוראה אלוהית להתרבות, למעשה האנושות נידונה במצוות האלים להגבלת הילודה בעתיד (אתרחסיס 3. 7. 2–8):[20]

(שתהיינה) נשים עקרות, שאינן יכולות ללדת, לצד הנשים היולדות. קבעי מישרות כהונה לנשים, אשר תהפוכנה אותן אסורות לגברים וצרי שֵדָה הורגת תינוקות, אשר תחטוף את העולל מברכי יולדתו !

אולם, שוב, אין בנמצא דבר דומה לזה באפוס גילגמש.

מספר המקבילות בין הסיפורים

אחד הטיעונים לטובת זיהוי סיפור אותנפישתים שבתוך אפוס גלגמש כמקור לסיפור המקראי הוא שיש בו הרבה יותר מקבילות לסיפור נח מאשר לאתרחסיס. עם זאת חשוב לשקול את תוכן ומשקל המקבילות, ולא רק לספור אותן. זה מה שאנסה לעשות כאן.

ניקח, למשל, את השילוח המשולש של העופות מהתיבה בבראשית ח:ח–יב. כפי שצינתי לעיל, יש כאן דמיון בולט לסיפור גילגמש. עם זאת נראה שהסיבה להעדר מקבילה שכזו באתרחסיס היא ככל הנראה שלוח אפוס אתרחסיס שבור, בדיוק בנקודה זו.

למעשה, כחמישים וחמש שורות חסרות בין הנקודה שבה נקטע אפוס אתרחסיס במהלך המבול, בלוח 3 עמודה 4, ובין הקטע שבו אנו קוראים על אתרחסיס המעלה קורבנות לאחר המבול בלוח 3, עמודה 5.[21] מרווח זה גדול מספיק כדי לכלול את מעשה שילוח העופות (שאורכו בגלגמש עשר שורות) ועוד תוכן רב. כיוון שגרסת גילגמש מבוססת במידה רבה על אפוס אתרחסיס, סביר להניח שתיאור שליחת העופות נכלל גם הוא באתרחסיס, ושהנוסח המקראי נטל אותו משם.[22]

בקיצור, נראה כי הסיבה שקיימות מקבילות רבות יותר בין אותנפישתים ובין נח מאשר בין אתרחסיס ובין נח, היא פשוט מפני שאפוס גילגמש נשמר בשלמות רבה יותר מאפוס אתרחסיס.

נח ואתרחסיס

המקורות המקראיים J ו-P עיבדו את המסורת המסופוטמית בדרכים שונות, אך שניהם השתדלו להתאימה להשקפת העולם הישראלית. בין השאר, הסיפור שבמקרא עבר "מונותאיזציה" לפיה אל אחד בלבד מביא את המבול וגם מושיע את גיבור המבול ועימו עוד אחרים בתיבה. בנוסף הסיפור עבר שינוי אתי-מוסרי, וכעת המבול הוא עונש על חטאי האנושות, ולא פעולת נגד להתפוצצות האוכלוסין ולרעש, כמתואר באתרחסיס (או גחמה של האל אנליל, כמתואר בגילגמש).

מקור P מן המאה השישית אימץ ללא ספק מסורות מבול בגלות בבל. מקורותיו המקור הקדום יותר J פחות ברורים. ניתן לשער שסיפור המבול היה ידוע במסורת שבעל-פה למרות שלא ניתן לקבוע בוודאות מתי הוא הגיע מבבל. בכל מקרה נראה שסיפור אותנפישתים מתוך אפוס גילגמש אינו המקור לסיפורי המבול של המקורות J ו-P. כפי שניסיתי להראות, הן מקור J והן מקור P נשענים ככל הנראה על אפוס אתרחסיס, ממש כמו לוח 11 של אפוס גילגמש.[23]

הערות שוליים

פרופ' ג'ון דיי הוא פרופסור אמריטוס לחקר המקרא באוניברסיטת אוקספורד, ועמית אמריטוס ומדריך לתיאולוגיה במכללת ליידי מרגרט הול באוקספורד. הוא מחזיק בשני תארי דוקטור: תואר שלישי מקיימברידג' ותואר דוקטור לשם כבוד מאוקספורד. מפרי עטו או בעריכתו יצאו לאור שבעה-עשר ספרים, 75 מאמרים וכ-200 סקירות ספרים. כיהן כנשיא החברה לחקר המקרא (Society for Old Testament Study) בשנת 2014. בשנות המחקר המוקדמות שלו התמקד בעיקר בדת הכנענית ובתנ"ך העברי, בהמשך עסק בעיקר בעריכת ספרים במגוון רחב של נושאים מקראיים. לאחרונה מתמקד בספר בראשית פרקים א'–י"א.