ייסוד מערכת המשפט בתורה

בעת ביקורו במחנה ישראל במדבר יתרו מופתע למראה משה חתנו, המקדיש את כל זמנו לשפיטת בני ישראל:

^{שׁמות יח:יג} וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת־הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל־מֹשֶׁה מִן־הַבֹּקֶר עַד־הָעָרֶב.

יתרו מבקש ממשה להסביר מדוע עליו לעבוד במהלך כל היום כשהעם "ניצב עליו". בתגובה לתשובת משה –שהעם מביאים את בעיותיהם לפני משה ומבקשים שיפסוק כיצד עליהם לנהוג – יתרו עונה בחריפות:

^{שׁמות יח:יז} …לֹא־טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. ^יח:יח נָבֹל תִּבֹּל גַּם־אַתָּה גַּם־הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי־כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא־תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.

אז יתרו משיא למשה עצה בדבר הדרך הנכונה להתמודד עם הבעיה:

^{שמות יח:כא} וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל־הָעָם אַנְשֵׁי־חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. ^יח:כב וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל־הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ־הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ.

משה שומע בקול יתרו ומתחיל מיד ליישם את הצעותיו להאצלת הסמכות המשפטית כדי לייעל את שפיטת העם (פסוקים כד–כב).

סדר הטקסט כביטוי לערכי התרבות

חשוב לעמוד על העובדה שסיפור הקמת מערכת המשפט בספר שמות עומד לפני תיאור מתן תורה בהר סיני בפרקים יט–כד. קוראים בני תקופות מאוחרות, החל בישראל הקדומה, הסיקו מסקנות מתוך סדר הופעת האירועים בספר שמות.

החוק המקראי דומה מאוד לקובצי החוקים הגדולים מהמזרח הקדום בתכנים, במונחים הטכניים, בדפוסים החברתיים שהחוקים משקפים, ובמגוון הפסיקות והעונשים. הקרבה ביניהם גדולה כל כך שנראה שאפילו טכניקות סידור החומר המשפטי עברו בין התרבויות השונות, על אף שיושמו בדרכים שונות ומשקפות ערכי תרבות שונים.

בחוק הישראלי כמו בקובצי החוקים האחרים מהמזרח הקדום, ענייני צורה, כמו סדר הטקסט, שקולים בסופו של דבר להנחות מטא־משפטיות ולשיקולים משפטיים.^[1]

חוקי חמורבי

הפרולוג לחוקי חמורבי מייחס את הקובץ לחמורבי מלך בבל (סביב 1792–1750 לפני הספירה) כמחבר הקובץ, שכתבו בגוף ראשון.^[2] המלך חוזר ומדגיש את נאמנותו לערכים הקוסמיים "אמת וצדק" (kittum u mīšarum).

ואכן, חוקים הנוגעים לעשיית משפט צדק מופיעים בראש המסמך (למשל, דרישה לעדות אמת המגובה בראיות, ודרישה מן השופטים לתת דין וחשבון על מעשיהם, סעיפים 1–5). סדר החוקים מציב את הגינות מערכת המשפט בעדיפות עליונה בקובץ החוקים, כעיקרון הראשי המנחה את סידורו, וכך הוא מוכיח את טענות חמורבי בדבר מחויבותו לעשיית צדק.^[3]

ספר הברית

גם קובצי החוקים במקרא נוקטים טכניקה זו ומשתמשים בחוק הראשון במסמך משפטי כדי להורות על סולם הערכים במסמך. מפרשי ימי הביניים כבר זיהו את עקרון הסידור הזה. כך רמב"ן (1194–1270 לספירה), שעמד על כך שספר הברית בשמות כא–כג מציב את דיני שחרור העבדים (שמות כא:ב–יא) בראש הרשימה, אפילו לפני קבוצת הדינים הנוגעים למעשים שעונשם מוות (שמות כא:יב–יז).^[4]

רמב"ן זיהה נכונה את התמיהה שמעוררת הצבת דיני עבדים או רכוש לפני חוקים שעונשם מוות.^[5] הוא הסיק שחוק שחרור העבדים משקף את הפסוק הראשון בעשרת הדברות (שמות כ:ב–יד):

^{שׁמות כ:ב} אָנֹכִי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

חשיבות שחרור העבדים בספר הברית נובעת משחרור בני ישראל מעבדות מצרים. סדר הטקסט מחזק בפועל את הרעיון שהחירות עומדת בראש מעייניו של המחוקק (ולפיכך של מערכת במשפט כולה, במקרה זה). רמב"ן לא דיבר על "עורך", אך עמד על כך שיש משמעות לסדר הדינים, ושהוא משמש בפועל כהצהרה ערכית.^[6]

מיתוס שנוי במחלוקת באשר למקורות מערכת המשפט בישראל

אדם הקורא בספר שמות ופוגש את הסיפור בפרק יח על אודות ייסוד הערכאות המשפטיות בימי משה , יכול בהחלט להניח שאירוע זה קדם להתגלות המתוארת בפרקים יט–כד, לא רק מבחינת הרצף הכרונולוגי, אלא גם מבחינת חשיבותו התרבותית כתיאור של מקור התורה. ההנחה הזו עשויה לעורר קושי לנוכח תפיסות אחרות המובלעות ברצף הסיפורי של התורה:

1. מערכת המשפט אינה ישראלית – שמות יח פסוק א מלמד שיתרו מדייני ולא מבני ישראל. משה מקים את מערכת המשפט לפי עצת יתרו, ואם כן נובע מהכתוב במפורש שהתכנון וההשראה למערכת המשפט בישראל מקורם בגורם זר.
2. מקור מערכת המשפט אינו בסיני – לפי סיפור זה, משה הקים את מערכת המשפט לפני שה' נתן את התורה בסיני והקים את בריתו עם ישראל. סיפור מתן תורה מתואר אחר כך (פרקים יט–כד).

קשה לראות כיצד אפשר ליישב את הרעיונות האלה עם טענת היסוד המקובלת בעם ישראל שמקור החוקים והמשפטים בהתגלות אלוהים בהר סיני. משמעות קבלת הטענות בדבר מקורותיה הזרים וקדימותה ההיסטורית של מערכת המשפט היא שמעמד הר סיני – שבמרכזו עומדת מסירת החוק– אינו שלם ועצמאי: יישום החוקים תלוי במערכת חיצונית שקדמה להם.

חז"ל, שדעתם לא הייתה נוחה מהעניין הציעו ש"יתרו, אחר מתן תורה היה" (בבלי, זבחים קטז ע"א), הצעה המהדהדת את העיקרון התלמודי "אין מוקדם ומאוחר בתורה".^[7] אך ההצעה כמובן אינה מתיישבת עם הקריאה הפשוטה של הכתוב ויחד עם זאת היא מדגישה את הבעיה שחז"ל ראו בסיפור. אך חז"ל לא היו הראשונים לזהות את הבעיה.

דברים א מתקן את שמות יח

התורה עצמה מעידה על כך שהבעיות שתוארו כאן בעניין כבודה ומידת האוטונומיה של מערכת המשפט הטרידו את בני ישראל עוד מימי קדם. הכתוב בדברים א מתייחס לשתי הבעיות המתעוררות בעקבות הסתמכות משה על עצת יתרו בשמות יח, לפני מעמד הר סיני, ומתקן אותן.

שינוי סדר האירועים

דברים א מוצג כסקירה פשוטה של מסע ישראל לאחר היציאה ממצרים. ימי כתיבתו מאוחרים כנראה לתקופת כתיבת שמות יח, והוא משכתב שני עניינים חשובים מהסיפור המוקדם.^[8] ראשית, הסיפור החדש הופך את סדר האירועים הקשורים בחוק - הוא מעמיד את מתן תורה בהר סיני קודם לסיפור יתרו. הסקירה בדברים נפתחת בציווי האלוהי לנסוע מההר שבו התרחשה ההתגלות:^[9]

^{דברים א:ו} יְ־הוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב־לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה.

לפי גרסת ספר דברים, מתן התורה בחורב (שמו של הר סיני על פי ספר דברים) קדם ליצירת מערכת המשפט, המתוארת בפסוקים ט–יח בפרק. מחברי ספר דברים שינו את הסדר הכרונולוגי של האירועים בדברים כדי לשמר את כבודה ואת יוקרתה של ההתגלות. דברים א נותן למתן תורה את הקדימות הכרונולוגית הראויה, על פני ייסוד מערכת המשפט, ומתוך כך הוא גם מחזק את התפיסה שמתן התורה חשוב מהמנהל האזרחי המופקד על יישומה.

מקור ישראלי למערכת המשפט

מחברי דברים א מתקנים גם את הקושי הגדול השני העולה משמות יח: היוזמה וההשראה המדיינית למערכת השופטים. הפרק בדברים משמיט את נוכחותו של יתרו, ובכך דוחה את רעיון ההשפעה הזרה:

^{דברים א:ט} וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא־אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. ^א:י יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב…. ^א:יב אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. ^א:יג הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. ^א:יד וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב־הַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת.

משה טוען בעזות מרשימה שהוא יוזם הרעיון לייפות את כוחם של אחרים לשפוט במקומו. הוא ממשיך לנכס לעצמו את הצעותיו של יתרו גם בפסוק הבא:

^{דברים א:טו} וָאֶקַּח אֶת־רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם.

המילים ההמודגשות מעידות שמחבר הסיפור אימץ את הנוסחה המדיינית שיתרו הציע, המסדרת את מערכת המשפט בסדר היררכי בדומה לשרשרת הפיקוד בצבא: "שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" (שמות יח:כא).^[10] אולם דברים א מייחס את הנוסחה למשה, ויתרו נדחק אל מחוץ לסיפור החדש והסטרילי, כאילו כדי להבטיח שאיש לא יעלה בדעתו שמערכת המשפט בישראל הושפעה ממקור זר.^[11]

שינוי התכונות הנדרשות לשופט

שינוי נוסף, קטן אך חשוב, בנוסח הדבריימי מעיד על השכתוב של שמות יח בדברים א. בסיפור המקורי יתרו מונה את התכונות הרצויות של האנשים שימונו לשופטים: "אַנְשֵׁי־חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות יח:כא). דרישות קדם אלה – פרגמטיוּת, יראת שמים וחוסן מוסרי – נרכשות בד בבד עם ניסיון החיים, ומתוכו, הן זמינות לכול ואינן מחייבות הכשרה פורמלית.

משה מתאר את התכונות הנדרשות לשופטים ברשימה דומה בדברים א, אך הוא סוטה מן המודל המעשי והדמוקרטי שיתרו הציע. הרשימה החדשה שמה דגש משולש חסר תקדים על סוג שונה של יכולת: "אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים" (דברים א:יג).^[12] התנאי היחיד לכהונה כשופט מתואר בשלושה תארים שונים, "חוכמה", נראה מנותק מכל ניסיון חיים מעשי. חכמה היא פרי לימוד והכשרה מקצועיים, כדוגמת הכשרה מקצועית הנדרשת לשם כניסה לגילדה מקצועית או מוסד לימודים.^[13]

ניכר שהסיפור על אודות הקמת מערכת המשפט על פי ספר דברים שוכתב לפי שיטתה של נקודת מבט מאוחרת המרוממת את ערך ה"חוכמה", הקשורה לרוב למלאכת הסופר, וביקשה להחילה על משרת השופט. שינוי זה מעיד על החופשיות שנקטו בה מחברי ספר דברים מחד גיסא, ומאידך על מקצועיותם והיכרותם עם רזי התחום.

ייחודיות תיאור הקמת מערכת המשפט בישראל

כבר לפני זמן רב עמדו החוקרים על נקודות מפגש רבות ומפורטות בין המקרא ובין טקסטים מהמזרח הקדום. פרטים אלה מלמדים שסופרים מישראל הכירו במישרין או בעקיפין יסודות מפתח בתוכנית הלימודים להכשרת סופרים במסופוטמיה,^[14] אדובה (é.dub.ba.a) בשומרית או בית טופי (bīt ṭuppi) באכדית (משמעות שני המונחים הוא "בית לוח"; יש לזכור שסופרי מסופוטמיה כתבו בכתב יתדות על גבי לוחות).^[15] קרוב לוודאי שהעניין שסופרי ישראל גילו במיתוסים מחד גיסא^[16] ובסוגת החוק היוקרתית מאידך, משקף את האג'נדה הלימודית במוסדות אלה.

עם זאת, דווקא בנקודה שבה הסתמכו במיוחד על התקדים ממסופוטמיה, מערכת החוק, המחברים הישראליים הוכיחו את עצמאותם ביצירת רעיון שאין לו תקדים בספרות המזרח הקדום המוכרת לי: הצגת "מיתוס המקור" ביחס למוסדות המופקדים על שמירת החוק.

היעדר סיפור על מקור מערכת המשפט בחוקי חמורבי

הניגוד מתחדד לאור עיון בפרולוג לחוקי חמורבי: הפרולוג טוען שהאל אנליל קבע בראשית הימים הן את זכותו של המלך לכתר והן את זכותה של עיר המדינה שלו, בבל, למשול במסופוטמיה. לפי הפרולוג אפוא, למלכות חמורבי ולממשלת בבל יש מעמד עתיק ומקור קוסמי. הן טבועות ביקום עצמו.

הסופרים שחיברו את חוקי חמורבי ביקשו גם לתת תוקף לחוקים ולטעון שסמכות החוק עליונה ומחייבת. אולם הם לא השתמשו ברעיון של התגלות אלוהית לצורך כינון לחוקים. אף שהחוקים מבטאים את העקרונות הקוסמיים של "אמת וצדק" (kittum u mīšarum), החוקים מוצגים כדבריו של המלך חמורבי. המלך מדבר בגוף ראשון בדברי הפתיחה של הקורפוס המשפטי, בהם הוא חוזר ומדגיש שהחוקים הם "מילותיי, שחקקתי על גבי המצבה" (awâtīya ša ina narîya ašṭuru) ו"מילותיי היקרות" (awâtīya šūqurātim).^[17]

למרות הניסיון המכוון ליצור מיתוס לגבי מקורות סמכות המלך והחוקים עצמם, מפתיע היעדרו של עניין אחד שאפשר היה לצפות שייכלל בתיאור – ייסוד מוסדות הצדק. חוקי חמורבי אינם מתארים את שלבי הקמת משרת השופט וארגון מערכת המשפט אלא מציגים אותם כדברים קיימים ומוכרים.

שמות יח ודברים א לעומת זאת קובעים את מקורות מערכת המשפט של ישראל הקדומה בזמן ובמרחב האנושיים – בעולם המוסר.^[18] שני הסיפורים קושרים את הקמת מערכת המשפט בישראל לאירוע היציאה משעבוד מצרים. הניסיון לתאר את מקורות מערכת עשיית המשפט הוא מאפיין ישראלי ייחודי. לשיטת מחברי המקרא צריך לספר את סיפור בריאת הצדק ולהכניסו לתולדות הברית בין ישראל ואלוהים.

ואולם העובדה ששני הסיפורים – שמות יח ודברים א – עודם קיימים בתורה אומרת דרשני.

דברים א: תיקון מאוחר המוצג כמקור קדום

בקרב החוקרים שוררת הסכמה רחבה יחסית שפרק א בדברים מייצג שלב בהיסטוריה של עם ישראל שבו סופרים שכתבו בשיטתיות מסורות קדומות.^[19] יתרה מזאת, גרסתו המשוכתבת של ספר דברים לסיפור נבדלת מהמסופר בשמות בשני העניינים שמסתבר להניח שהקשו על קוראים בני תקופות מאוחרות – המקור הזר והקדימות הכרונולוגית.

מחברי דברים א התמודדו עם האתגר ביצירת סיפור משלהם לגבי מקור מערכת המשפט. העיבוד, הפרשנות והסדר הכרונולוגי החדש בגרסת דברים א למסופר בשמות יח משקפים את עמדת המחברים בני התקופה המאוחרת באשר למקורות מערכת המשפט.^[20] עובדה זו כשלעצמה משמשת ראיה לכך שספר דברים מגיב לסיפור בשמות ומתקן אותו לפי הנדרש.^[21]

מפתיעה מכול העובדה שמחברי דברים א יישבו את הקושי התיאולוגי וההרמנויטי בלי לרמוז במאומה לכך שגרסתם סוטה מן המקור בשמות יח.^[22] הם אינם טוענים שהם משכתבים את שמות יח, וכמו כן אין הם נוקטים בגישת המדרש, המוסיפה על הטקסט המקורי הערות או דברי פרשנות. השינויים שמחברי דברים א הכניסו אינם בולטים, היות שכמו טקסטים רבים בספרות המקרא המאוחרת ובספרות בית שני, ספר דברים מוצג כ"מקור קדום" ואינו מוצג במפורש כ"תיקון מאוחר".^[23]

החלטת המחברים לייחס את המסורת המשוכתבת למשה, דוברה של המסורת המקורית, מקנה סמכות לגרסתם. ייחוס טקסט לדובר חשוב מן העבר, כתיבה פסאודו־אפיגרפית, היא טכניקה ספרותית שרווחה בעת העתיקה.^[24] במקרה זה, הפרשנות החדשה למסורת ושינוי הסטטוס קוו נאמרים בקולה המשכנע של המסורת המשפטית המחייבת.^[25]

עם התקדשות ספר דברים הוא הוכנס לקנון לצד החיבורים שעימם ניהל שיג ושיח במקור. בעקבות זאת בני הדורות הבאים החלו לקרוא את הטקסט המקורי ואת התגובה המאוחרת קריאה א־היסטורית, כחלק מאותו רצף סיפורי.

בנוסח הסופי של התורה סיפור יתרו מופיע ראשון ומהווה פריזמה שדרכה הקוראים נפגשים עם הגרסה המשוכתבת של ספר דברים. מצד אחד, הטקסט הקנוני מכיל אי סדר, שמקורו ברצון של דברים א "לתקן" את הבעיות שזיהה בשמות יח. מצד שני, הבלגן מעיד על ערכי התרבות של עורך התורה. העובדה שהתורה מורכבת מטקסטים רבים מעידה על שאיפה ליצור קהילה המכילה את הקולות השונים הקשורים לחיבורים השונים שמהן התורה חוברה.

עניין חשוב אולי יותר הוא שעצם שימור שני סיפורים שונים בדבר הקמת מערכת המשפט, סיפורים שאינם מתיישבים זה עם זה, בלי להכריע לטובת אחד מהם, מהווה חיזוק חשוב להיות הפרשנות והשיח הפעילים המטרה העליונה של הקריאה והלימוד בקהילה. היחסים המורכבים בין הסיפורים על אודות הקמת מערכת המשפט בתורה מסייעים בסופו של דבר לפיתוח קוראים שניחנים ביוזמה ובחוש ביקורת; כמו השופטים בתורה, אף הקוראים הם "חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים".