אישה האוחזת באשכי איש בזמן מריבה תענש בקטיעת ידה

החוק

המקרה שמתואר בדברים כה:יא­­­–יב יוצא דופן בתורה, הן בשל סוג העבירה והן בשל העונש שנגזר:

^{דברים כה:יא} כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו^[1] וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁה^[2] מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה^[3] בִּמְבֻשָׁיו. ^כה:יב וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ.

המונח "מבושים" הוא מילה יחידאית, שנגזרה ככל הנראה מהשורש ב.ו.ש (להרגיש בושה, להתבייש). המילה מציינת "דברים/איברים מבישים" או "הגורמים לבושה", ומשמשת כאן כלשון נקיה לאיבר המין הגברי.^[4] כלומר, האישה מנסה למנוע מהאיש לפגוע בבעלה על ידי לחיצת האשכים שלו.

צורת הפועל ק.צ.צ שמתארת את העונש יוצאת דופן. המופע השכיח של השורש הוא בבניין פִּעֵל, משמעותו בדרך כלל "לחתוך", והוא משמש גם לתיאור קטיעת אברי גוף.^[5] בפסוק זה השורש נוטה בבניין קל, נטייה המופיעה רק שלוש פעמים אחרות במקרא – כולן בירמיהו (ט:כה; כה:כג; ו–מט:לב). בירמיהו הפועל מתייחס לבני עמים אחרים, להם שיער שנחתך או קוצץ (כפי הנראה במקדשים). אף על פי כן, ההקשר בפסוק זה יחד עם ההשוואה לפעלים המקבילים באכדית (kaṣaṣu) ובארמית (קצץ), מצביעים בסבירות גבוהה על כך שגם בבניין קל משמעות השורש ק.צ.ץ יכולה להיות "לקטוע".

המונח "כף" מגיע מהשורש כ.פ.ף, שמשמעו "לכופף, לקער, או להיות קעור, מכופף". לרוב המונח מתייחס לידיים, לעיתים קרובות באופן ספציפי לכף (החלק הקעור). המונח גם משמש כמילה נרדפת של "יד" במשמעות של כל היד (שמות לג:כב, כג; וישעיהו נט:ו). לשימוש במילה "כף" ולא "יד" בפסוק זה יכולות להיות סיבות שונות: נסיון להמנע מחזרתיות; הבהרה שמדובר ביד ולא בזרוע; או אולי רמיזה על כך שהאישה אוחזת באשכי הגבר "מלוא החופן", על מנת להבליט את הסיבה לגזר הדין.

מקבילה מהמזרח הקדום

חוקי אשור התיכונה 8A, שורות 87-78, מתייחסים למקרה בעל כמה קווי דמיון לחוק בדברים כה:יא–יב:

כי תמעך אישה את אשכ(ו) של גבר בעת מצה - את אחת מאצבעותה יקצצו.; ואם בחבוש הרופא (את האשך הפגוע) ינגע האשך השני יחד איתו וי[דלק], [או] אם בעת המצה (אף) את האשך השני מעכה (האישה) - [את שני עיני]ה יחדיו ינקרו.^[6]

החוק המקראי והאשורי מקבילים ממספר בחינות: אישה המתערבת במריבה, אסטרטגיית התפיסה של אשכי האיש, ועונש הכולל קטיעה. קיימים גם כמה הבדלים בולטים:

זהות האישה – האישה בחוק המקראי היא בפירוש אשתו של אחד הניצים, והיא מתערבת על מנת להציל את בעלה. בחוק האשורי, לא ניתן מידע לגבי זהות האישה, אך נראה שהיא עצמה צד במריבה ולא צופה מן הצד שמתערבת כדי להציל מישהו.

נזק – בחוק המקראי לא מוזכר נזק לאשכים. בחוק האשורי מוזכר בפירוש שהאישה מעכה את אחד מאשכיו של האיש, ויש אפשרות ששני האשכים ניזוקו.

הטלת מום – אף ששני העונשים כוללים הטלת מום, צורת העונש שונה במקצת.

נראה שקווי הדמיון לא מספיק מובהקים כדי להעיד על קשר ישיר בן שני החוקים; תחת זאת, נראה כי שניהם היו חלק ממסורת משפטית משותפת שהייתה נהוגה במזרח הקדום. אם כך הדבר, ייתכן והנזק הפוטנציאלי לאשכי הגבר היווה שיקול עבור מחברי החוק המקראי.^[7] ניתן להניח שמקרה מעין זה התרחש לעיתים קרובות מספיק ונחשב רציני מספיק כך ששני אוספי החוקים חשו צורך להתייחס אליו.^[8]

פרשנות חז"ל: פיצוי כספי

המשמעות הפשוטה של הטקסט המקראי הוא שיש לקטוע את יד האישה, והדבר משתקף גם בתרגומים היווניים והארמיים.^[9] לעומת זאת, בספרות חז"ל מפרשים את הביטוי כפיצוי כספי: "וקצתה את כפה - ממון" (בבא קמא דף כח, עמוד א). הדבר עולה בקנה אחד עם פרשנות חז"ל בעניין מידה כנגד מידה: "תניא א"ר יהודה בן דוסתאי:^[10] עין תחת עין - ממון".

הביטוי הרטורי "לא תחוס עינך" רומז שמדובר בעונש גופני, אך המדרש משתמש באותו ביטוי עצמו על מנת "להוכיח" שהעונש הוא כספי. הוא עושה זאת על ידי גשר ספרותי לעקרון מידה כנגד מידה בספר דברים (ספרי דברים רצ״ג):

רבי יהודה אומר: "נאמר כאן 'לא תחס עינך', ונאמר להלן (דברים יט:כא) 'לא תחס עינך.' מה 'לא תחס עינך' האמור להלן [מתייחס ל]ממון, אף 'לא תחס עינך' האמור כאן [מתייחס ל]ממון."

גם רש"י ואבן עזרא סברו כי הפסוק רומז לפיצוי כספי,^[11] אך נראה שהאחרון השאיר מקום גם לאפשרות הגופנית:

"וקצתה את כפה" - כמו: "עין תחת עין," אם לא תפדה כפה. "לא תחוס עינך" - אם היתה ענייה^[12]

יש להודות שקיימים תקדימים במקרא לפיצוי כספי כתגובה לנזק גופני, כמו במקרה שאיש מכה אישה הרה וגורם לה להפיל את עוברה.^[13] המקרא גם רומז שלעיתים ניתן היה למנוע עונשים גופניים על ידי תשלום קנס.^[14] אף על פי כן, כפי שמצויין לעיל, פירוש זה אינו סביר: הוא נוגד את הפשט של הטקסט ואינו מספק הסבר מניח דעת לאזהרה לפיה אין לגלות חמלה. אזהרה שעשויה אמנם להיות הגיונית בהקשר של נזק גופני, אך לא בהקשר של נזק כספי.^[15]

מה היחס בין העונש והעבירה?

לאורך הדורות הציעו חוקרים מגוון פירושים לעונש יוצא הדופן המופיע בחוק זה.

הצלת חיי אדם (פרשנות רבנית)

פרשן הפשט ר' יהודה אבן בלעם שפעל במאה ה-11 הציע זווית חדשה: קטיעת יד האישה אינה עונש כלל, אלא פעולה שיש לנקוט בזמן אמת כדי להגן על הגבר:

והחזיקה במבושיו – ר"ל מקום שמגיע לו ממנו קלון ובושה, ואם היה מהמקומות המסוכנים, ולא תפתח את ידה (=תשחרר), נחתכת [ידה] בהנצלו (=כדי להצילו) ממנו"^[16]

פירושו של יהודה אבן בלעם מציע קריאה חדשה לחלוטין של החוק. ראשית הוא טוען שהחוק לא עוסק באשכים עצמם, אלא בסכנה לחיי הגבר; ושנית, שקטיעת היד אינה עונש, אלא דרך להציל את אשכי הגבר מפגיעה בלתי הפיכה. רלב"ג (רבי לוי בן גרשון, 1288–1344) הבין את החוק באופן דומה.

"והחזיקה במבושיו" – הוא מקום שיש סכנת נפשות, והוא הדין לשאר המקומות שיש בהם סכנת נפשות. ולזה יצילהו מידה בעת החזקתה במבושיו בקציצת כפה, אם לא יוכלו להצילו בזולת זה.

רמב"ם אימץ את הפירוש הזה במשנה תורה (ספר נזקים, "הלכות רוצח ושמירת נפש," פרק א, סעיף ח):

אחד מבושיו, ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות, אחד האיש שאחז את האשה, ענין הכתוב שכל החושב להכות חבירו הכייה הממיתה אותו מצילין את הנרדף בכפו של רודף, ואם אינן יכולין מצילין אותו אף בנפשו, שנ' "לא תחוס עינך."

זו אמנם קריאה יצירתית של הטקסט, והיא בהחלט גורמת לחוק להיראות סביר יותר, אך זה לא מה שכתוב בו. יתרה מכך, קשה לדמיין את האשה ממאנת להרפות מאחיזתה גם כאשר היא מבחינה בגברים המתקרבים עם סכין על מנת לקטוע את ידה.

מידה כנגד מידה של אמצעי התקיפה

הפירוש הפשוט של הטקסט הוא שקטיעת היד היא עונש. מה הקשר, אם כך, בין העונש לבין העבירה? המקום היחיד בתורה שדן בקטיעה כעונש אפשרי הוא מידה כנגד מידה (עין תחת עין, וכו') שבו העונש אמור להיות שקול לנזק שנעשה לקרבן.

האשורולוגית הבריטית סנדרה ג'ייקובס הציעה שזהו מקרה של מידה כנגד מידה הנוגעת לאמצעי העבירה, "תגובה בדרך של פגיעה באיבר בגוף שאחראי על ייזום או ביצוע התקיפה הראשונית."^[17] אף שבחוק המקראי קיימים רק מקרים בודדים אחרים בהם העונש משקף את העקרון של מידה כנגד מידה, עקרון זה נפוץ בסיפור ובשירה המקראית (לרוב בצורה של "צדק פואטי"), כמו גם בחוקי המזרח הקדום.^[18] 

מדוע כוונת האישה לא מהווה גורם מקל?

אם האישה מנסה להציל את בעלה, מדוע היא נענשת? חז"ל היו מוטרדים מהבעיה הזו עד כדי כך שהם פירשו מחדש את העונש כך שיהיה רלוונטי רק למקרה שבו האישה לא הייתה חייבת לבצע את מה שעשתה (בבא קמא דף כח, עמוד א):

מאי לאו? בשאינה יכולה להציל על ידי דבר אחר? לא, בשיכולה להציל על ידי דבר אחר. אבל אינה יכולה להציל, מאי? פטורה"

זו ההנחה הכללית של הפרשנים המסורתיים, בהם רלב"ג, שקבע:

להציל את אישה מיד 'מכהו' – ולא מיד 'מכהו נפש', כי אז הותר לה להציל בעלה אפילו בנפשו של מכה אותו...."

אולם הבחנה זו לא נמצאת בטקסט, שמורה על העונש בכל המקרים. ייתכן שההתראה "לא תחוס עינך" נוספה במיוחד על מנת להזהיר את בני ישראל לא לקחת את כוונתה של האישה בחשבון.

איזו עבירה בעצם עברה האישה?

האזהרה לא לגלות חמלה מופיעה רק פעמים ספורות בספר דברים, ובכל הפעמים בהן היא מופיעה (דברים יג:ט; יט:יג; ו – יט:כא) מדובר במצבים אנשים עשויים להסס מביצוע העונש בשל תחושות חמלה:

• עבודה זרה – החוק בדברים יג:ז–יב מציין שאם קרוב משפחה או חבר מנסה לשדל מישהו לעבוד אלים אחרים, גזר הדין הוא רגימה באבנים. האדם אותו ניסו לשדל – שהיה רוצה אולי לחסוך מחברו הטוב או קרוב משפחתו גורל כה נורא – צריך לזרוק את האבן הראשונה.
• רצח – החוק בדברים יט:יא-יג עוסק במישהו שביצע רצח בכוונה תחילה, ואז ברח לעיר מקלט. זקני העיר הזו, שייתכן והיו רוצים לחוס על אדם שהצליח להגיע אל עיר המקלט שלהם, חייבים להחזירו ולמסור אותו לידי נוקם הדם שיוציאו להורג.
• עדות שקר – החוק בדברים יט:כא דן אדם שנמצא אשם בעדות שקר במקרה פלילי לקבל את גזר הדין שהנתבע היה מקבל אילו נמצא אשם (שימוש בנוסחה של מידה כנגד מידה), על אף שלא בהכרח נגרם נזק לקרבן.

בכל אחד מהתרחישים לעיל יש הסבר נוסף מדוע גזר הדין חייב להתבצע, ובכל שלושת המקרים ההסבר קשור לרווחת הקהילה: במקרה הראשון, למנוע התפשטות של עבודה זרה בקהילה; במקרה השני, כ הקהילה תישא באשמת דם אם הם לא יפעלו; ובאשר למקרה השלישי, אם הקהילה תאפשר להרסנות כזו להתקיים בתוכה, היא לא תוכל להשאר קהילת צדק ויושר.

בהינתן חומרתם של המקרים האחרים בהם התראה זו מופיעה, אין ספק שמעשי האישה היוו עבירה חמורה, אבל מה בדיוק היה אופייה? חוקרים העלו כמה הסברים אפשריים לשאלה זו:

1. נזק

האישה גרמה במעשיה לנזק לאשכי האיש (לחצה כל כך חזק עד שמעכה אותם) או איימה בנזק לאשכי האיש.

החשש לגבי ההשלכות האפשריות של נזק שכזה על אשכי האיש הוא כפול. ראשית, פגיעה אפשרית ביכולתו להוליד ילדים. שנית, נזק בלתי הפיך לאשכיו עלול למנוע את השתתפותו בקהל י־הוה, כיוון שלפי דברים כג:ב, איש עם אשכים מרוסקים לא יכול להתקבל לקהל.^[19]

בקריאה כזו, החוק המקראי מקביל במדויק לחוקי אשור התיכונה שצוטטו לעיל. אף על פי כן, הטקסט אינו מציין כלל שהאשכים ניזוקו, וזו לא בהכרח המשמעות של הפועל "חזק" בבניין הפעיל.^[20] יתכן וההתייחסות היא לנזק הפוטנציאלי שעשוי להיגרם לאשכים.

2. השפלה

האישה השפילה וביישה את האיש בפומבי. בהתחשב בעובדה שאשכי האיש מכונים "מבושים" בפסוק יא (דברים/חלקים מבִישים או מביישים), מילה נרדפת בלשון נקיה שמופיעה רק כאן (אף שהמקרא משתמש בביטויים רבים אחרים בלשון נקייה לתיאור איבר זה),^[21] נראה שבושה היא אכן עניין מרכזי כאן. רש"י (שם) מזהה זאת כבעיה המרכזית:

וקצותה את כפה – ממון דמי בושתו, הכל לפי המבייש והמתבייש

קיימת עדות נרחבת לכך שבתרבות הישראלית הקדומה ייחסו חשיבות רבה לענייני כבוד ובושה, שנקשרו לשם הטוב של הפרט והמשפחה. בהקשר זה, חשיפה של אברי המין נחשבה כהטלת חרפה.^[22] מעשה האישה, שלא רק נגעה, אלא אחזה באיבר המין הגברי בפרהסיה מול קהל שהתאסף לצפות בהתגוששות, היה הטיל חרפה חמורה על האיש שאותו תקפה.

3. חוסר צניעות

אישה שהעזה לגעת באברי המין של גבר שאינו בעלה ביצעה מעשה לא מקובל של תעוזה ותקיפוּת נשית, הפרה בוטה השל עקרונות הצניעות. הפילוסוף היהודי פילון (20 לפני הספירה – 50 לספירה לערך), מציין בחיבורו "על החוקים לפרטיהם" כי חשוב שנשים תשארנה במרחביהן הפרטיים, ותשמורנה על צניעות כאשר הן יוצאות. במהלך הדיון בהתנהגות חסרת בושה ולא צנועה הוא רומז לפסוק זה:

ברם, אם אשה ששמעה כי נעלב בעלה, ומתוך כמיהה אליו נכנעה לאהבתה לו, תמהר החוצה תחת לחץ התרגשותה, אל לה להעז פנים ולנהוג כגבר מחוץ לטבעה, אלא תישאר אישה גם בדרכיה להושיע. הרי מה נורא יהיה אם מתוך רצון להרחיק מן העלבון את בעלה, תעליב את עצמה בגלותה שחייה שלה מלאים חרפה ושמצה רבה על עזות פניה חשוכת המרפא!...

את כל השאר אפשר לשאת, אבל דבר זה חמור: שאשה תעז את פניה עד כדי כך שתשלח את ידה במבושיו של היריב. היא לא תינקה על שום שעשתה זאת, כמסתבר, בסייעה לבעלה, ועליה לחדול מעזות פניה היתרה בנוטלה עונש שבגללו לא תוכל, אם תרצה, לשוב ולעשות פשעים דומים, וכל חמומות המוח האחרות תנהגנה במתינות מרוב אימה. עונש זה יהיה כריתת היד שנגעה במה שאסור בנגיעה.^[23]

בדומה, אבן עזרא מתאר את המעשה כעזות מצח, ונראה שדבריו משקפים חשש זהה.

החוק בהקשרו – שכבות משמעות רבות

האפשרויות שהוצגו לעיל יכולות להתקיים במקביל. למעשה, סביר שיותר מגורם אחד תרם לקביעת חומרת המעשה של האישה. אם נחשוב על החוק הזה בהקשר של רצף החוקים בו הוא נתון, ובהקשר של ספר דברים בכללותו, נוכל לשפוך אור על הנושאים שהעסיקו את מחבריו ועל כוונתם בכתיבת החוק.

חוק נישואי היבום: נזק והשפלה

החוק הקודם (דברים כה:ה-י) עוסק בנישואי יבום, כלומר בדרישה מאח לשאת את אלמנת אחיו המת, במידה ולא היו להם ילדים:

^{דברים כה:ו} וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל.

הדאגה להמשכיות השושלת של האיש בחוק זה נקשרת לחשש המופיע בחוק הבא: אישה שאוחזת באשכי התוקף עלולה למנוע ממנו את האפשרות להוליד בנים שישאו את שמו וישמרו את זכרו, החלק החשוב ביותר במורשתו אדם. כלומר, חשש בעל חשיבות עליונה.

קשר נוסף בין חוק היבום וחוק תפיסת האשכים הוא טקס החליצה, שאישה שנדחית על ידי המייבם שלה צריכה לבצע. בטכס זה האישה משפילה אותו:

^{דברים כה:ט} וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. ^כה:י וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל.

אישה שאוחזת באשכי איש שתוקף את בעלה מביישת אותו בפומבי, ובה בעת מביישת את עצמה ואת בעלה.^[24]

בהקשר של ספר דברים: חוסר צניעות

הקשר לחוק היבום תומך בתיאוריות שמציעות שהעונש יוצא הדופן משקף נזק והשפלה. אולם כאשר בוחנים את החוקים הללו בהקשר של ספר דברים בכללותו, ניתן לתמוך גם בתיאוריית חוסר הצניעות. ספר דברים מדגיש את החשיבות של שמירת השליטה באישה ובהתנהגותה, במיוחד כאשר מדובר במיניות (ראו לדוגמה דברים כב:יג-כט).^[25] כלומר, נראה שמעשי האישה נחשבו לא מקובלים וראויים לגינוי חריף כיוון שאשת איש אינה רשאית בשום אופן לאחוז באברי המין של גבר זר, אפילו לא על מנת להגן על בעלה.

הסגת גבול במרחב של י־הוה

ייתכן וקיים שיקול תיאולוגי רביעי, מרומז יותר. כפי שהבחין חוקר התנ"ך הבריטי סטפן מתיאס (Steffan Mathias), פיריון וילודה קשורים בספר דברים ליחסים בין העם לי־הוה. בעצם, הם תלויים לחלוטין בי־הוה.^[26]

במסגרת הברכות והקללות שבספר, אם העם נאמן לי־הוה ומקיים את התורה (הדויטרונומיסטית), הוא יבורכו בשגשוג, פוריות ושפע (ראו לדוגמה, דברים כח:ד, יא, יב). כפירה בי־הוה ואי-דבקות בתורה מובילים לא רק לאיבוד השגשוג, הפוריות והשפע, אלא גם לאיבוד והרס השושלת (ראו לדוגמ דברים כח: יח; לב; מא; ובמיוחד נג-נז).

כיוון שבספר דברים הפריון נמצא בתחום אחריותו של י־הוה, פריון שייך למרחב הקדוש. אם אישה אוחזת באשכי האיש וגורמת נזק אפשרי לפוריותו, היא חוטאת לא רק בחציית הגבול שבין גבר לאישה, אלא גם בחציית הגבול שבין האלוהי והאנושי. הישות היחידה ביקום שבסמכותה להעניק או לבטל את יכולת הרבייה היא י־הוה.