הצד האפל של מגילת רות: הטרדה מינית בשדה

מגילת רות נפתחת בתיאור רעב הפוקד את בית לחם ומאלץ את אלימלך ומשפחתו לעקור למואב. העניינים מדרדרים עם מותם של אלימלך ושני בניו, המותירים אחריהם רק את האם נעמי ושתי כלותיה, רות וערפה. נעמי שבה ליהודה, ורות, למרות הפצרותיה של נעמי, מתלווה אליה והופכת חלק מהחברה היהודית.

במבט ראשון נראה שחייה של רות זורמים על מי מנוחות. מיד לאחר התיישבותה בבית לחם היא מתחילה ללקט תבואה עזובה בשדותיהם של אנשים עשירים, יחד עם נזקקים אחרים. תופעה זו, כפי שידוע לנו ממקומות אחרים בתורה, נחשבה כדרך מקובלת למתן צדקה (ויקרא יט:ט-י; דברים כד:יט-כא).^[1] בעז, בעל השדה וקרוב משפחה של חמיה ובעלה המנוח, מבחין בה. הוא נוהג בה באדיבות ומכאן הדברים מתגלגלים עד שהוא מייבם אותה לאישה וגואל את השדה השייך לה. סיפור זה, אפוא, מסתיים עם סוף טוב ולפחות בקריאה ראשונה הוא מותיר רושם חיובי על הקוראים.

יחזקאל קויפמן (1964-1889) כותב בנימה זו כי סיפורה של רות הוא "אידיליה שכולה שלום ושלווה".^[2] אף על פי כן אם נאט קצת את שטף האירועים ונעמיק את מבטנו במפגש שבין רות ובועז נגלה שלסיפור הזה יש גם צד אפל.

רות זקוקה להגנה בשדות

אחר בואן לבית לחם רות מציעה כי תנהג מנהג עניים ותלך ללקט שיבולים בשדות, ונעמי מקבלת את הצעתה:

^{רות ב:ב} וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי.

אף שלעניים הייתה זכות ללקט שאריות של תבואה בשדותיהם של אחרים, הלשון של רות מלמדת כי ללא נדיבותו של חקלאי עשיר כלשהו ניסיונה לא יצלח. הפלא ופלא, רות מוצאת את עצמה בשדה של קרוב משפחתו של אלימלך חמיה, הלא הוא בעז:

^{רות ב:ג} וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ.

מדרש רות רבה (מתוארך למאה החמישית לספירה) רואה בביטוי הייחודי "ויקר מקרה" רמז על משהו מיני בהליכתה של רות אל השדה ומבין כי הוא נסוב על הפועלים הרואים אותה:

^{רות רבה (לרנר) ד:ד} א"ר יוחנן, מי שהיה רואה אותה היה מיריק קרי [=פולט זרע].

אף על פי שפשט ודרש לחוד, בכל זאת רבי יוחנן מזהה כאן תרחיש מסוכן שבו, ללא הגנה, עלולה רות להפוך למושאם המיני של גברים רבים מאוד.

מדוע הבחין בועז ברות?

בעז מגיע לשדה ומיד מבחין ברות:

^{רות ב:ה} וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.

למה בעז שואל על רות? במישור הפשט ניתן לטעון שבית לחם הייתה עיר קטנה שבה כולם מכירים את כולם והזרה בשדהו עוררה את סקרנותו. אבל מדרש רות רבה מציע סיבה אחרת – צניעות ונימוסין:

^{רות רבה ד.ו} וְלָא הֲוָה חַכִּים לָהּ [=לא הכיר אותה], אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ נְעִימָה וּמַעֲשֶׂיהָ נָאִים, הִתְחִיל שׁוֹאֵל עָלֶיהָ, כָּל הַנָּשִׁים שׁוֹחֲחוֹת וּמְלַקְּטוֹת וְזוֹ יוֹשֶׁבֶת וּמְלַקֶּטֶת. כָּל הַנָּשִׁים מְסַלְּקוֹת כְּלֵיהֶם [=מרימות את השמלה להקל על העבודה], וְזוֹ מְשַׁלְשֶׁלֶת כֵּלֶיהָ [=משאירה את השמלה למטה]. כָּל הַנָּשִׁים מְשַׂחֲקוֹת עִם הַקּוֹצְרִים, וְזוֹ מַצְנַעַת עַצְמָהּ. כָּל הַנָּשִׁים מְלַקְּטוֹת בֵּין הָעֳמָרִים, וְזוֹ מְלַקֶּטֶת מִן הַהֶפְקֵר.

לחוקר מייקל קרסיק הסבר אחר. לדבריו, בעז שואל על רות מפני שהבחין שהייתה נסערת ועמדה ללכת, וביקש להבין מה קרה.^[3]

תגובתו של הנער: נערה מואבייה

הנער משיב לבועז ומדגיש כי רות איננה מקומית:

^{רות ב:ו} וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב.

על פי רבי משה אלשיך, פרשן מקרא מן המאה ה־16, הנער זיהה את העניין שהנערה אולי מעוררת אצל בועז ועל כן ניסה "להוריד אותו מהרעיון" על ידי הדגשת זרותה:

^{אלשיך על רות ב:ו} כי בשמעו שאול שאל האיש [=בעז] |למי הנערה הזאת" והוא היה אלמון [=אלמן] והיא פנויה יפה עד מאד, אמר בלבו [=הנער]: אין זה כי אם עיניו נתן בה וחשק בה לקחתה לו לאשה, ולא טוב הדבר בעיני הנער.

קרסיק לעומת זאת רואה במילים "נערה מואביה" ניסיון לתרץ את היחס הרע כלפיה. לדבריו, הנער אומר לבעז משהו כמו, "ייתכן שהקוצרים קצת הגזימו איתה, אך היא בסך הכל נערה מואבייה, לא אחת משלנו".

הגישה הזו כלפי רות משקפת חלק מתפיסה מקראית רחבה יותר, הרואה במואביות נשים מופקרות מינית: על פי המסופר, מואב, אבי האומה המואבית, נולד מגילוי עריות (בראשית יח:לז). כמו כן גם אחד מן החטאים הגדולים ביותר של בני ישראל במדבר, חטא בעל פער, נגרם מפני שנשים מואביות פיתו גברים מישראל (במדבר כה:א). כלומר ייתכן שהתירוץ הזה של הנער הוא מעין האשמת הקורבן, "הרי ידוע לך מי הן הנשים המואביות".^[4]

הנער המגמגם

הנער ממשיך ומפרט על התנהגותה של רות:

^{רות ב:ז} וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט.

התשובה הזו מציגה לכאורה את רות כאישה צנועה וחרוצה,^[5] אולם הדקדוק בניסוח כאן אומר דורשני. אם המילה "זה" עוסקת ברות, היה ראוי להשתמשב"זאת". בנוסף, המילה "שבתה" יוצאת דופן. שתי החריגות הללו עוררו מחלוקת רבה בהבנת הפסוק.

בפירושו על התנ"ך כותב אדוארד קמפבל כי נראה כי המשמעות המדויקת של הכתוב לעד תרחק מאיתנו.^[6] דניאל ליס מחלק את ארבעת המילים לשני משפטים: "זה [השדה הוא מקום] שבתה, הבית [רק] מעט [בשבילה]."^[7] מייקל מור מציע כי שבתה היא משחק מילים עם המילה שבּת שנועד להדגיש את היותה גרה.^[8]

דרק ביטי קורא את המילה "זה" כהערה מדרשית, כלומר "רוצה לומר" או "מפני ש".^[9] בתגובתו לדברי ביטי מעלה אבי הורביץ את ההצעה כי הנער למעשה מגמגם וכי לשון הפסוק לקויה במכוון כדי להמחיש את הלחץ שבו הוא נתון.^[10]

גם קרסיק קורא את הפסוק כביטוי של גמגום לחוץ אך לדעתו הסיבה לגמגום היא ההתנהגות הפסולה כלפי רות: "זה [=הגבר שתקף אותה]... הוא... אה, היא בדיוק הולכת הביתה מעט". בקריאה של קרסיק בעז רואה את רות עוזבת את השדה בסערה ותופס את מנהל העבודה נבוך בניסיון להסביר את התקרית.

הוראת בעז שלא לגעת ברות

בין אם הוא נמשך אליה, בין אם הוא מורשם מהתנהגותה ובין אם הוא מובך מהיחס שקיבלה, בעז מרגיע את רות:

^{רות ב:ח} וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי. ^ב:ט עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים.

דברי בעז כוללים כמה עניינים שונים: ראשית הוא מנחה אותה שלא ללכת לשדה אחר. אף שהדבר יכול להתפרש כביטוי פשוט של נדיבותו או רצון לסייע לה, ייתכן שזוהי גם אזהרה שבכל מקום אחר לא תקבל את ההגנה שהוא עומד לספק לה. אפילו בשדה שלו, אומר לה בועז, "תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי", כלומר לא להתערבב עם הגברים. קודם לכן הלכה רות "מאחורי הקוצרים", כלומר הגברים, ולא עם נערותיו של בעז בשדה. אם כן ההנחיות של בעז כאן הם התפתחות חדשה שמטרתה לשים את רות במקום בטוח יותר מלפני כן.

בעז מוסיף ומבטיח לה כי תהיה מוגנת מפני הגברים כאשר היא עוזבת את הנערות, "וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים". ייתכן שהדבר מלמד (כפי שמציע קרסיק) שזוהי העת שבה בדרך כלל התחילו הצרות. כפי שמעיד סיפור משה ובנות רעואל, אישה היוצאת מן הבית כדי לשאוב מים נכנסת לאזור מסוכן:

^{שמות ב:טז} וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. ^ב:יז וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם.

נגיעה או הטרדה?

בדברי בעז מפורש כי הזהיר את הנערים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ. השורש נ.ג.ע במקרא בא לפעמים במשמעות של מגע כפשוטו (ויקרא יא:לט למשל), במשמעות של מכה (יהושע ט:יט למשל) או במשמעות של הצקה או הטרדה (כפי שמתרגם כאן הוולגטה). בהקשר כאן קרוב לוודאי שלשורש הזה יש גון מיני. דוגמה לכך ניתן למצוא בסיפור אבימלך ושרה, שם ה' מונע ממנו "מלגעת בה", כלומר ליזום עימה מגע מיני:

^{בראשית כ:ו} וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ.

וכן מצינו במשלי:

^{משלי ו:כט} כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ.

בהקשר של רות השורש נ.ג.ע מורה על מגע מיני בלתי רצוי.^[11] גילה וכמן מהאוניברסיטה העברית משתמשת כאן במונח "הטרדה". לדבריה, כאישה זרה נטולת מעמד, רות הייתה כנראה מטרה קלה להטרדתם המינית של הפועלים בשדה וכי רק מבעז אנו למדים על המציאות העגומה הזו. אין ספק שכפי שכותבת וכמן, קשה לדמיין את מצבן של הנשים העניות שעמלו בשולי השדה ונאלצו להתמודד עם תרבות האונס שככל הנראה רווחה בקרב הקוצרים: גסויות, עלבונות והטרדה פיזית.^[12]

המשך דברי בעז: בעיית הכלימה

בזמן האוכל קורא בועז לרות להצטרף אליו לסעודה יחד עם הקוצרים ולהתכבד במזונות המשובחים שהביאו (פסוק יד). כשכולם חוזרים לעבודה בעז מצווה ומזהיר את עובדיו:

^{רות ב:טו} וַתָּקָם לְלַקֵּט וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ.^{[13] ב:טז} וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ.^[14]

מהוראותיו של בועז ניתן ללמוד על גורלם של עניים שליקטו במקום הלא הנכון. הסביבה לא קיבלה את העניים בעין יפה ועל כן הם פחדו להעליב את הקוצרים ולהפוך מושא להשפלה ציבורית. על פי קרסיק בעז מתיר לרות לאכול וללקט בכל מקום שהיא רוצה לא רק מפני העניין שיש לו בה או בנעמי אלא גם מתוך רצון לכפר בצורה כלשהי על הדרך שבה נהגו בה עד כה.

החשד של נעמי: יותר מסתם נגיעה

כשרות שבה לביתה נעמי פורצת בשטף דברים המעיד על הקשיים שרות הייתה צריכה לגבור עליהם רק כדי לקבל היתר ללקט בשדה:

^{רות ב:יח}...וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ. ^ב:יט וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ...

רות משיבה לנעמי כי האיש הנדיב הוא בעז, ונעמי מופתעת ונרגשת. ניכר שציפיותיה מבעז לא היו גבוהות כלל, בלשון המעטה:

^{רות ב:כ} וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַי־הוָה אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא.

תמימותה של רות

רות משתפת בפרטים נוספים על פגישתה עם בעז:

^{רות ב:כא} וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין עַד אִם כִּלּוּ אֵת כָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי.

רות מוסרת כאן דיווח לא מדויק של דברי בעז: בעז אמר לה ללכת עם הנערות ולא עם הנערים. יאיר זקוביץ' בפירושו על הספר מציע כי אין זו אלא טעות סופר במקום המילה "נערות"^[15] אולם מציין כי המדרש עושה מטעמים מן הטעות הזו:

^{רות רבה (לרנר) פרשה ה} א"ר חנן בן לוי, בודאי מואביה היא. הוא אומר, וכה תדבקין עם נערותי (רות ב:ח) והיא אמרה, עם הנערים אשר לי תדבקין (רות ב:כא).^[16]

נעמי קולטת את כוונתו של בעז ובלשון ברורה יותר חוזרת על האמירה המדויקת שלו:

^{רות ב:כב} וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר.

במקום להשתמש בשורש נ.ג.ע, נעמי משתמשת כאן בשורש פג"ע. אף שלשורש הזה יכולה להיות משמעות סתמית של מפגש (ראו למשל שמואל א י:ה),^[17] מילת היחס "יִפְגְּעוּ בָךְ" מלמדת על משמעות שלילית של הטרדה.^[18] אף אם נקרא כאן את המילה במובן של "יפגשו" התרחיש המדובר הוא כנראה תקיפה מינית. בספר דברים, למשל, אונס מתואר כאירוע המתרחש במפגש בין גבר ואישה לבד בשדה:

^{דברים כב:כה} וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת (הנער) [הַנַּעֲרָה] הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ. ^כב:כו (ולנער) [וְלַנַּעֲרָה] לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין (לנער) [לַנַּעֲרָה] חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. ^כב:כז כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה (הנער) [הַנַּעֲרָה] הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ.^[19]

אחרי כל הדברים האלה אנו מבינים כעת את הקרקע הרעועה לרגליה של רות, נערה זרה חסרת הגנה שעובדת בשדה לצידם של גברים.

רות ופילגש בגבעה

בתנ"ך שבידינו ספר רות הוא אחד מחמש מגילות הנקראות בחגי ישראל, מגילה לכל חג (שיר השירים, רות, איכה, קהלת ואסתר). עם זאת בתרגום השבעים רות מופיעה מיד אחרי שופטים, וגם כאשר יוספוס מונה את 22 ספרי המקרא (נגד אפיון, 8:1) נראה שהוא מונה את רות כחלק מספר שופטים, התקופה שבה מתרחש הסיפור:

^{רות א:א} וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ...

אם רות היא אכן נספח לספר שופטים, הרי שסיפורה מתרחש בצמידות לסיפור האונס הקבוצתי של פילגש בגבעה. אירוע זה שבו אישה הופקרה בידי האספסוף על ידי בעלה כדי להציל את עצמו, מוביל למלחמת אזרחים המסתיימת בחטיפת הנערות משילה.^[20] בשני הסיפורים ניכרת תרבות האונס המקומית. עם זאת בסיפור פילגש בגבעה האישה מופקרת על ידי בעלה ואילו במגילת רות, בעז בא להצלתה ומגן עליה. בלשונה של אורית אבנרי,

מגילת רות היא אפוא האלטרנטיבה הראויה לסיפור הנורא של הפילגש. היא מלמדת אותנו שגם מול אישה זרה בכל קנה מידה, על האדם ועל הציבור מוטלת האחריות המוסרית לנהוג כלפיה בהגינות, כפי שהכריע בעז. עלינו להעבירה בשער ולוודא שהיא צולחת את הלילה, המטאפורי והממשי. צעד זה יביא תועלת להקהילה כולה, כמו גם לשושלת המלוכה. רות היא אפוא אינה הפרעה לסדר החברתי שיש לדחוק, אלא הזדמנות לתיקון ולהמשכיות.^[21]