המבול משנה את האל, לא את האנושות

אחד המאפיינים המעניינים בסיפור המבול הוא שבני האדם אינם משתנים, אך אלוהים משנה את דעתו. שינוי זה אינו עומד במוקד המקור הכהני P, שבו אלוהים פשוט מטהר את הארץ ממעשיהם המושחתים של היצורים החיים (בני אדם ובעלי חיים),^[1] ולאחר מכן פותח מחדש את תולדות האנושות עם נח כאדם חדש.^[2] אולם במקור J של הסיפור, שינוי דעתו של האל מודגש מאוד.^[3] למעשה, האופן שבו מקור J מתאר את סיפור נח היה לאחד ממקורות ההשראה לרעיון תיאולוגי מרכזי שהתפתח בספרות חז"ל.

שתי מידותיו של אלוהים: דין ורחמים

חז"ל פיתחו תפיסה שלפיה אלוהים מנהיג את עולמו באמצעות שתי מידות: מידת הדין ומידת הרחמים. הם קישרו בין מידות אלה לבין שמותיו השונים של האל: השם "אלוהים" מזוהה עם מידת הדין, ואילו השם "י־הוה" מזוהה עם מידת הרחמים.

לדוגמה, בהסבר על הסיבה שבבראשית ב:ד נעשה שימוש בשם הכפול והחריג של האל, י־הוה אלוהים,^[4] בתיאור הבריאה, כותב בראשית רבה (יב:טו):

י"י אלהים למלך שהיה לו כוסות רקים אמר המלך אם אני נותן בהם חמין הן נבקעים, ובצונן הן מתמוטטות, מה עשה המלך? ערב חמים בצונן ונתן בהם, והן עמדו. כך אמר הקדוש ברוך הוא: אם אברא את העולם במידת הרחמים, יהיו חיטוייה סגין; במידת הדין, העולם לא יתקיים; אלא הריני בוראו במידת הדין ובמידת הרחמים, והנה יעמוד י"י אלהים (תיאודור-אלבק).תיאור תגובתו הרחומה של י־הוה לקורבנו של נח במקור J הוא מן הטקסטים המרכזיים התומכים בזיהוי השם י־הוה עם מידת הרחמים. הבחנה זו בולטת במיוחד בסיפור המבול: מקור P משתמש אך ורק בשם "אלוהים", ואילו מקור J משתמש אך ורק בשם י־הוה.^[5]

י־הוה מתחרט על האנושות אך מעדיף את נח

הסיפור במקור J נפתח כאשר י־הוה רואה כי לב האדם מלא בכוונות רעות. תגובתו רגשית ונחרצת:

^{בראשית ו:ה} וַיַּרְא יְ־הוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. ^ו:ו וַיִּנָּחֶם יְ־הוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. ^ו:ז וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה… כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

י־הוה מזדעזע מעוצמת הרוע האנושי ומתחרט על שברא את האדם, ומחליט למחות את בני האדם מעל פני האדמה:, "כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם".זוהי תגובה חריפה, המונעת על ידי רגש ומחויבות מוסרית . אך בפסוק הבא, אלוהים ממתן את החלטתו להשמיד את בני האדם על ידי מציאת אדם אחד – נח – הראוי לחסד.

^{בראשית ו:ח} וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְ־הוָה.

 אלוהים משנה את דעתו בנוגע להשמדה מוחלטת של האנושות ומחליט להציל ממנה גרעין שימשיך את קיומה. מדוע?

רצף רגשי

אלוהים עובר תהליך של התפתחות רגשית ומוסרית. כאשר הוא נוכח בעומק הרוע האנושי, הוא מתעצב אל לבו ומתחרט על שברא את האדם. הצער והחרטה מובילים אותו להחלטה למחות את בני האדם מעל פני האדמה.

אלא שאז " נח מצא חן בעיני י־הוה"; אלוהים חווה כאן רגש חיובי, שמחה או הנאה. רגש זה מוביל לנחישותו להציל משפחה אנושית אחת, מה שמשנה באופן קיצוני את החלטתו הקודמת להשמיד את בני האדם לחלוטין.

שינוי דעתו של אלוהים נובע אפוא משינוי המתחולל בלבו. כאן אנו עדים למפנה רגשי, מה שבמונחים ספרותיים מכונה "התפתחות דמות". הוא הופך, במובן מסוים, לאלוהים בוגר יותר, החווה צמיחה פנימית, ומן הסערה הרגשית הזו לומד לאזן את הצדק בחמלה.

הנאתו של י־הוה מהקרבן שהקריב נח

רחמיו וחסדו של ה' מגיעים לשיא חדש בסוף הסיפור. לאחר שמי המבול נסוגו, נוח בונה מזבח ומקריב קרבן לה'. בתגובה, י־הוה מתחייב בחגיגיות שלא לשוב ולקלל את האדמה ולא להשמיד את כל החי:

^{בראשית ח:כ} וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַי־הוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. ^ח:כא וַיָּרַח יְ־הוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אל לִבּוֹ: 'לֹא אוֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלֹא אוֹסִף עוֹד לְלהכות את כל חי כפי שעשיתי…

שני דברים ראויים לתשומת לב: ראשית, י־הוה אינו נותן סיבה להחלטתו, ושנית, התיאור של י־הוה המריח את "רֵיחַ הַנִּיחֹחַ" מתאר תגובה רגשית. מה כל כך נעים בריח הזה, עד שי־הוה משנה את יחסו לעולם מכאן ואילך?

"ריח הניחוח" של הקורבן אינו רק הריח המענג של בשר נצלה, והעשן העולה כלפי מעלה מן המזבח. קורת הרוח נובעת גם ממשמעותו של הקרבן עצמו: זוהי מנחה שמביא האדם המאמין, נח, לי־הוה. הריח מרגיע משום שהוא חלק ממתנת הקורבן.

תפקידם של הקורבנות

נח מקריב כאן קרבן פולחני, המשיב את הקשר ההדדי בין י־הוה לבני האדם. הקרבן הוא מתנה שמעניק האדם לאל — ואכן, המילה “מנחה” משמעה גם “מתנה” — והאל, אם הוא נענה לה בחיוב, משיב למקריב בברכה. עיקרון זה של יחסי הגומלין הכרוכים בהקרבת קורבן בא לידי ביטוי בדברי י־הוה בהר סיני, במבוא לספר הברית:

^{שמות כ:כד} מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמאֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.

ריח קרבנו של נח נעים ומרגיע את לבו של י־הוה. בתגובה לרגש המחודש הזה, לבו של אלוהים פונה שוב אל הרחמים, והוא מבטיח שלא ישלח עוד חורבן על הארץ כדוגמת המבול.

דיבורו הפנימי של י־הוה

לאחר הקרבת הקורבן, הכתוב מדגיש את הדיבור הפנימי של י־הוה:

וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו

קודם לכן, רעת האדם היא שהביאה את י־הוה לשלוח את המבול; כעת, אף שיצר לב האדם נותר רע, אותה עובדה עצמה אינה מביאה עוד להחלטה להשמידו.אף על פי שה' אינו מציין את הסיבה לכך, יש חשיבות לעובדה שהוא מקבל החלטה זו לאחר שהריח את "רֵיחַ הַנִּיחֹחַ" של קרבנו של נח. סמיכות זו מרמזת כי קורת הרוח שמעורר הקרבן ממלאת תפקיד במפנה הרגשי והמוסרי העמוק המתחולל בו.

כפי שאלוהים מדגיש, בני האדם לא השתנו. אפילו נח ומשפחתו כפופים למצב האנושי הזה ולנטייתו הרעה של לב האדם. השינוי חל בי־הוה — וליתר דיוק, ביחסו כלפי האנושות. מעתה הוא מוכן לשאת את הרוע הטבוע באדם מבלי להשמידו. בכל הנוגע לבני האדם הסוררים, מידת הרחמים גוברת מעתה על מידת הדין.

אלוהים נעשה אפוא כעין הורה סבלני, שילדיו עשויים למרוד בו, אך לעולם לא ישמיד אותם או יוותר עליהם.

תגובתו של י־הוה בהקשר של המזרח הקרוב הקדום

כאשר בוחנים את סיפור המבול על רקע ספרות המזרח הקדום, מתגלה רובד נוסף במשמעות התהליך שעובר י־הוה והפיכתו לאל רחום יותר.

במסופוטמיה הקדומה נפוצו סיפורי מבול שיש בהם קווי דמיון בולטים למבול המקראי — ייתכן שמחברי המקרא הכירו מסורות אלה והשתמשו בהן.^[6] אלא שבסיפורים אלה, הגיבורים האלוהיים רבים. בהתאם להשקפת העולם הפוליתאיסטית. במרכז העימות עומדים בדרך כלל שני אלים: אנליל, המבקש להשמיד את בני האדם באמצעות המבול, ואנכי, הפועל להצלתם.

אנליל כועס על בני האדם משום שהם משמיעים רעש ומפריעים לו לישון בלילה. אך אנכי אוהב את בני האדם, משום שהוא זה שיצר אותם. גיבור המבול, אטרחסיס, זיוסודרה או אותנפישתים (השם משתנה בין הגרסאות), הוא חניכו האנושי של אנכי, המורה לו לבנות תיבה ולהעלות עליה כל מיני בעלי חיים על מנת לשרוד את המבול.

לאחר המבול אטרחסיס מקריב קרבן, והאלים מתקבצים סביבו כדי כדי ליהנות מריחו, לאחר שבמהלך המבול סבלו ממחסור בקרבנות. אנכי מוכיח את אנליל על שהביא אסון שהכה ללא הבחנה בצדיקים וברשעים כאחד, ואנליל מתרצה ומאפשר לגיבור המבול ולאשתו לשרוד.

המפנה המונותאיסטי

בסיפור המבול המקראי אין עוד מקום למערך של דמויות אלוהיות, המצויות בעימות זו עם זו. במונותאיזם (או בשלב המוקדם ביותר, מונולטריה – פולחן בלעדי של אל אחד) , יכול להיות רק גיבור אלוהי אחד.^[7] (ישנם ישויות אלוהיות נחותות יותר, כמו מלאכים, אך הן ממלאות תפקידי משנה.)^[8] במבול המקראי – ובאופן בולט במיוחד במקור J – אלוהים ממלא את שני התפקידים האלוהיים העיקריים: האל המשמיד והאל המושיע.

בעולם המקראי, תכונות הצדק והרחמים אינן יכולות להיות מחולקות בין דמויות אלוהיות שונות, אלא חייבות להתחרות זו בזו בלבו של אל אחד. כאן טמון עומק שינוי דעתו של י־הוה בסיפור המבול. עליו להפנים בתוכו את הקונפליקט שבמסורות המסופוטמיות התחלק בין אנליל, המבקש להשמיד, לבין אנכי, המבקש להציל. במובן זה, י־הוה נדרש ליישב בתוכו את ה-"אנליל" שבו עם ה-"אנכי" שבו.

החידוש שבמונותאיזם מחייב אפוא שי־הוה יהיה בעל חיים פנימיים מורכבים יותר מזה המיוחס לכל אחד מן האלים בנפרד במערכת פוליתאיסטית. שינויי דעתו וליבו של י־הוה בסיפור המבול הם סימן לעלייתו של המונותאיזם. כאשר י־הוה הופך לאחד, ה"אחד" חייב להפוך לרבים, ולשאת בתוכו ריבוי של תכונות ומניעים. במונותאיזם המקראי, ללבו של י־הוה יש אפוא פנימיות עמוקה, שלעתים היא משתנה, ולעתים היא בלתי נתפסת.