ההיסטוריה הקדומה המקורית של העברים

ספר בראשית כולל שני סוגים עיקריים של סיפורים: נרטיבים העוסקים בראשית האנושות (בראשית א–יא), וסדרת סיפורי האבות (בראשית יב–נ). בגרסה מוקדמת של בראשית א–יא, ככל הנראה, טרם נכלל סיפור המבול (בראשית ו–ט).^[1] עדויות לקיומה של היסטוריה קדומה זו, ללא סיפור המבול, ניתן למצוא בקטעים שקשה להסבירם אם מניחים שהנרטיב המקורי כלל השמדת האנושות במבול.

מקורות המקצועות

בניו של למך, מצאצאי קין, מתוארים כאבותיהם של הרועים, הנגנים והנפחים:

‏^{בראשׁית ד:כ} וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. ^ד:כא וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב. ^ד:כב וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל־קַיִן נַעֲמָה.

כפי שכבר ציין יוליוס וולהאוזן בשנת 1872, אין היגיון רב בתיאור צאצאי למך כמייסדיהם של מקצועות שונים, אם הם עצמם לא שרדו את המבול.^[2]

הנפילים

טיעון זהה ניתן להעלות גם לגבי ההסבר למקורם של הנפילים בסיום סיפור הנישואים בין בני האלוהים לבני האדם בספר בראשית:

^{בראשית ו:ד} הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.

לכאורה, הנפילים — ובכלל זה גיבורי קדם אלה — היו אמורים להיכחד במבול. ואולם בני ישראל פוגשים בהם שוב עם כניסתם לארץ (במדבר יג:לג; והשוו דברים א:כח; ב:י–יא, כ–כא; עמוס ב:ט). סתירה נרטיבית זו עשויה להסביר מדוע במסורות יהודיות מאוחרות יותר מתואר ענק מלפני המבול, כגון עוג, ששרד את המבול על ידי היצמדותו לדפנות תיבת נח.^[3]

האפוס המסופוטמי " אטרחסיס", המשלב מסורות בריאה ומבול, מתמודד עם בעיה דומה בדרך אחרת: בעלי מלאכה שונים עולים לתיבה יחד עם גיבור המבול (אטרחסיס DT42 W, שורה 8).^[4] סיפור זה גם ממקם את מרבית האלמנטים האטיולוגיים שלו (תמותת האדם, מגבלות הרבייה הנשית) לאחר המבול (אטרהאסיס III.vi.41–vii.9).

לעומת זאת, בסיפורי ראשית האנושות בבראשית אין תיאום מלא בין סיפור הבריאה לבין סיפור המבול. רק "ביתו" של נח נכנס עמו לתיבה (בראשית ז:א, ז),^[5] ואילו המבול, המשמיד את כל שאר החיים (ז:כג), מוחק למעשה גם את הדמויות שהוצגו כמייסדי מלאכות שונות (בראשית ד:כ–כב) וגם את הנפילים, שבני ישראל עתידים כביכול לפגוש בארץ (למשל, במדבר יג:לג).

שתי דמויות של נח

קיומן של שתי דמויות נבדלות של נח בספר בראשית מספק רמז נוסף לכך שסיפור המבול הוא תוספת מאוחרת לטקסט.^[6] הדמות המוכרת ביותר, נח גיבור המבול, מופיעה לאורך רוב פרקי בראשית ו–ט. ואולם סיפור המבול קוטע תיאור אחר של נח, כמי שנולד כדי להביא נחמה מעבודת האדמה הארורה, ואף אינו מתיישב עמו היטב:

^{בראשית ה:כט} וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְ־הוָה אֵרְרָהּ.

דמות זו של נח מופיעה שוב מאוחר יותר, לאחר סיפור המבול, כ"איש האדמה" הנוטע כרם:

^{בראשית ט:כ} וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם.

סיפור זה, שבו נוח מגלה את היין, משולב ברצף הסיפורי הסובב אותו באופן הדוק יותר מסיפורו כגיבור המבול. הצגתו של נוח ככורם מובילה לתיאור של משבר ביחסי אב ובן. גרסה קדומה יותר של הסיפור, לפני שהוחלף כנען בחם כאחד מבניו של נוח, תיארה את חוסר הכבוד שהפגין כנען כלפי אביו כאשר נוח היה מחוסר הכרה ועירום:^[8]

^{בראשית ט:כא} וַיֵּשְׁתְּ מִן־הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. ^ט:כב וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי־אֶחָיו בַּחוּץ.

כאשר התעורר נח, הוא קילל את בנו כנען על שחשף את ערוותו בפני אחיו:

^{בראשית ט:כה} וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו.

העימות בין נח לבנו (בהתחלה כנען, ובהמשך חם) מקביל להידרדרות היחסים שאנו מוצאים בסיפורים הקודמים, המתמקדים בזוג האנושי הראשון, אדם וחוה (בראשית ב:ד-ג:כד), ובאחים הראשונים, קין והבל (בראשית ד:א–טז). גם הסיפור על גילוי היין ממשיך את ההתמקדות המתמשכת בעיבוד האדמה המאפיין את הסיפורים שלפני המבול.

לבסוף, ההעיסוק בבושה הכרוכה בעירומו של נח (פס' כג) יוצר אינקלוזיו עם מוטיב העירום בסיפור גן עדן (ג:ז–יא; והשוו ב:כה; ג:כא). זיקה זו מרמזת כי הנרטיב הקדמוני המוקדם החל בסיפור הבריאה בבראשית ב והגיע לסיומו בסיפור משפחתו של נח בבראשית ט.

היסטוריה קדמונית בסגנון מסופוטמי

סיפורי בראשית דומים לטקסטים קוסמולוגיים מסופוטמיים שקשרו בין מוסדותיה של החברה המסופוטמית לבין אירועי ראשית העולם — החל ביצירות מפורסמות כגון כגון האפוס "אטרהאסיס" (שהוזכר לעיל) לצד קוסמולוגיות פחות מוכרות כגון "אשור הדו-לשוני" ו"בריאת המלך".^[9] אף שרק חלקם כללו סיפור על מבול עולמי קטסטרופלי, כולם תיארו את בריאתה והתפתחותה של של החברה האנושית. בתוך כך הם קשרו היבטים מוכרים מעולמם של קוראיהם — כגון מערכת התעלות המסופוטמית, שיטות חקלאיות, לבוש וייצור משקאות מותססים — לאירועים שהתרחשו בימי קדם.

ברוח דומה, הסיפורים האטיולוגיים בבראשית ב–ט מסבירים היבטים של החיים בישראל הקדומה, כגון: עמל חקלאי קשה (בראשית ג:יז–יט, כג), סבלן של נשים בהיריון ובלידה (בראשית ג:טז), לבוש (ג:כא), מוזיקה ומקצועות אחרים שהיו נהוגים בקרב קבוצות שכנות (ד:כ–כב), והשימוש במשקה מותסס במקום במים גולמיים (בראשית ט:כ–כב)..

סיפורים אטיולוגיים אלה מופיעים במה שהחוקרים זיהו זה מכבר כרובד הקדום יותר והלא־כהני של ספר בראשית (non-P; המכונה לעתים קרובות "יהוויסטי").^[10] זרם זה לא כלל במקור את סיפור המבול.^[11]

תמותת האדם

הגרסה המוקדמת, שהייתה במקור עצמאית, של סיפור בראשית מתאפיינת בהתמקדות מתמשכת בהיבט חשוב נוסף של עולמם של קהל הקוראים הקדום: המודעות לתמותת האדם.^[12] מסורות מסופוטמיות קדומות רבות (כגון אפוס גילגמש, אפוס אטרחסיס, אפוס אדפה) מדגישות כי בני האדם נבדלים מהאלים בתמותתם.

הנרטיב הקדום מציג גרסה משלו לנושא זה, החל בתיאור בני האדם כבני תמותה לאחר שגורשו מגן עדן:

‏^{בראשית ג:כב} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם.... ^ג:כד וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם...

מכיוון שנאסר עליהם לאכול מעץ החיים, נשללה מבני האדם לנצח האלמוות.

מותו של הבל

סיפור קין והבל מציג את הדוגמה המקראית הראשונה לתמותת האדם:

^{בראשית ד:ח} ...וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.

מאוחר יותר, אדם וחוה מתמודדים עם אובדן הבל באמצעות כוח ההולדה שניתן להם בגן עדן (בראשית ג:טז, כ) בהולידם את שת (בראשית ד:כה).

מגבלות על תוחלת החיים האנושית

י־הוה מציב גבול נוסף לחיי האדם בקובעו תוחלת חיים מרבית של 120 שנה:^[13]

 ^{בראשׁית ו:ג} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה לֹא־יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

מיד לאחר הגבלת אורך החיים המוחלטת הזו, אפילו לצאצאי נישואים בין אלוהים לבני אדם, מופיעה הערה סופית המרמזת על דרך אחת שבה בני האדם עשויים להגיע לקרבה מסוימת לאלמוות — תהילה:

 ^{בראשית ו:ד} הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.

בעולם הקדום של המזרח הקרוב והים התיכון המתואר במקרא, אחת הדרכים להשיג צורה של אלמוות הייתה לקנות לעצמך "שם" גדול באמצעות מעשים שייזכרו על ידי הדורות הבאים. בהקשר היווני, הסיודוס והומרוס מדברים על גיבורים יוונים מפורסמים, חצי-אלוהיים, שחיו בעבר הרחוק, ותהילתם מוסיפה להתקיים באפוסים המשבחים אותם.

גם האפוסים המסופוטמיים מנציחים לוחמים גדולים כמו אנמרקר או גילגמש, ועלילות גילגמש מדגישות במפורש כי גיבורו זכה במעין אלמוות באמצעות לוח ובמשתמע, האפוס עצמו — המתעד את מעשיו ואת "שמו" והטמון בחומת העיר ארך, שעליה מלך (גילגמש א:כד–מח).^[14]

בבראשית ו:ד נרמזת צורה דומה של אלמוות באמצעות תהילת ה"שם": הנפילים האגדיים של כנען והלוחמים הגדולים שלצד דוד הם "אנשי שם", ושמותיהם מתועדים במקומות אחרים במקרא (שמואל ב יז:ח, י; כג:ח–יב). רעיון זה של מעין אלמוות באמצעות תהילתו של ה"שם" (בעברית: שֵׁם) הוא, אם כן, את הרקע הסביר ביותר לשמו של בנו המועדף של נח, שם.

ללא בראשית ו:א–ד, שֵׁם היה הדמות המרכזית היחידה בהיסטוריה הקדמונית ששמה אינו זוכה להסבר, ולו במרומז. עם זאת, הוא הדמות החשובה ביותר שבאה אחרי נח. הוא נמנה ראשון בין בני נח (בראשית ט:יח, כג),י־הוה מתואר כאלוהיו בברכתו של נח(בראשית ט:כו), ונח מייחל שיפת ישכון באוהל שם (בראשית ט:כז).

^{בראשית ט:כו} וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְ־הוָֹה אֱלֹהֵי שֵׁם.... ^ט:כז יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם...

מקורם של העברים

זיהויו של י־הוה כאלוהיו של שם ממלא תפקיד חשוב נוסף בסיפור בראשית: הוא מספק לקהל הקוראים הסבר על מוצאו שלו. מהלך זה מגיע לשיאו כאשר שם, העובד את י־הוה, מוצג כאביהם של "בני עבר", ובכך מזוהה במרומז כאב הקדמון של העברים שבאו אחריהם:

^{בראשית י:כא} וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם־הוּא אֲבִי כָּל־בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל.

זהו התיאור הקרוב ביותר שסיפור קדמוני ישראלי יכול היה להגיע אליו כדי להסביר את מוצאו של קהלו. מכיוון שהמסורות הישראליות הקדומות זיהו את מקורותיו של "ישראל" בתקופה מאוחרת בהרבה (בסיפורי האבות והאימהות, יציאת מצרים והמדבר), סיפור על תקופות קדומות לא יכול היה להציג באופן ישיר את "בני ישראל". עם זאת, , הוא יכול להעמיד בסופו של הרצף הגנאלוגי אב קדמון עתיק, עבר, ולתארו כאביהם של "בני עבר" — קבוצה רחבה של עמים עבריים שבתוכה ניתן היה למקם גם את בני ישראל של תקופה מאוחרת יותר.^[15]

סיפור משפחתי

לסיכום, סיפור קדמוני מוקדם זה (ללא סיפור המבול) בנוי בעיקר סביב שלושה צמדים משפחתיים מרכזיים: בעל ואישה — אדם וחוה (בראשית ב:ד–ג:כד); אח ואח — קין והבל (בראשית ד:א–טז); ואב ובנים — נח ובניו (בראשית ט:כ–כז).^[16] לצדם משולבים קטעים גנאלוגיים קצרים (ד:כה–כו; ט:יח; י:טו, כא) וכן אפיזודה מיתית (ו:א–ד).

הסיפור מתאר את הרקע הקדמוני של "העברים", מאדם ועד עבר, את אורח חייהם במרחב הלבנטיני, את הנפילים והלוחמים בעלי הכוחות העל-אנושיים בתולדותיהם המוקדמות (6:1–4), ואת דרכי שכניהם הקרובים: הקינים (בראשית ד:א–כד), החיתים יחד עם עמי כנען הפיניקים (ט:כה; י:טו), ואולי גם הפלישתים (בראשית ט:כז; י:כא).^[17]

כמעט כל הדמויות המרכזיות בסיפורים אלה נושאות שמות הקשורים לתפקידן האטיולוגי (אדם, חוה, קין, הבל, נח, שת, אנוש, שם, כנען, יפת).^[18] כל סיפור כולל דיאלוג בין הדמויות, בין אם הן אנושיות ובין אם אלוהיות. העלילה כולה מתרחשת במרחב חצי־מיתולוגי: תחילתה ב"עדן", המתוארת באמצעות נהרות העולם (בראשית ב:ח–יד), ומשם היא נעה מזרחה (בראשית ג:כד; ד:יז).

השלמת ההיסטוריה הקדמונית עם המבול

בשלב מסוים הורחב הסיפור הקדמוני הזה — בעל האופי המשפחתי והאטיולוגי המובהק (הלא־כהני) — באמצעות סיפור מבול לא־כהנישהושפע בחלקו מסיפור המבול שבאפוס "אטרחסיס".^[19] בדומה לאותו סיפור מבול המסופוטמי, הגרסה המקראית מציגה שילוב של מבול עולמי והצלת החיים היבשתיים בידי גיבור המבול, שכעת הוא נח במקום אטרחסיס. יתרה מכך, סיפור המבול הלא־כהני בבראשית מופיע מיד לאחר האזכור של התרבות בני האדם (ו:א), דבר העשוי להעיד על זיקה לאטרהחסיס, שבו המבול הוא תגובה אלוהית לריבוי בני האדם.

עם זאת, מיקום זה של סיפור המבול לאחר בראשית ו:א–ד יוצרת מתח מסוים ברצף הסיפורי. קביעתו של י־הוה כי "רבה רעת האדם בארץ" (בראשית ו:ה) באה מיד לאחר סיפור על זיווג בין בני האלוהים לבנות האדם, שבו בני האדם עצמם אינם מתוארים כמי שחטאו או עשו רע (בראשית ו:א–ד). עם זאת, זה היה המקום הטבעי למקם בו את סיפור המבול שיתאים למודל שלו באפוס "אטרחסיס", במיוחד אם נח, הדמות המרכזית האחרונה בהיסטוריה הקדומה הלא-כהנית, היה אמור להיות גיבור המבול.

תוספת זו נבדלת גם מבחינה ספרותית. בעוד שסיפורי בראשית שאינם מן המקור הכהני האחרים מתמקדים (כמו מקביליהם המסופוטמיים) בהטמעת היבטים של העולם החברתי של קהלם בסיפורי בראשית, סיפור המבול הלא־כהני מעמיד במרכזו שאלה תיאולוגית: כיצד ניתן לבטוח בי־הוה שלא ישמיד את בני האדם גם כאשר הם רעים (בראשית ח:כ–כב; השוו ו:ה–ז). נוסף על כך, בניגוד לרוב סיפורי הראשית האחרים במקרא, שבהם דמויות מזוהות בשמן משוחחות ופועלות זו מול זו, בסיפור המבול י־הוה מדבר אל נח, ואילו נח מציית לו מבלי להשיב דבר.^[20]

הרחבות לסיפור המבולטקסטים קדומים נוספים שאינם כהניים, המופיעים לאחר סיפור המבול, חולקים מאפיינים אלה ועשויים להשתייך לאותה שכבת הרחבה שבה נוסף גם סיפור המבול הלא־כהני שנדון לעיל. בפרט, לפני סיפור נח ובניו ולאחריו (בראשית ט:כ–כז) מופיעים קטעים המרחיבים את התמונה אל העולם כולו ומסבירים כיצד, לאחר חורבן המבול, אוכלס מחדש על ידי צאצאי משפחתו הקטנה של נח.^[21]

בראשית ט:יט קוטע את המעבר מרשימת בני נח (ט:יח) להקדמת כרם נח (ט:כ) וקובע כי משלושת בני נח "נָפְצָה כָל־הָאָרֶץ":

^{בראשית ט:יט} שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי־נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל־הָאָרֶץ.

סיפור מגדל בבל משתמש לאחר מכן באותם מונחים (כל־הארץ, נפץ) כדי לספר כיצד ומדוע התרחשה ומדוע אירעה התפזרות זו של בני האדם על פני הארץ כולה (בראשית יא:ח–ט; והשוו יא:א). גם החומר הלא־כהני בבראשית י כולל תוספות שנועדו ככל הנראה להציג את ראשיתן של האימפריות הגדולות של העולם שלאחר המבול, ובמיוחד מצרים (בראשית י:יג–יד) ומסופוטמיה (י:ח–יב).^[22]

כמכלול, המבול והחומרים הקשורים אליו, ככל הנראה, בבראשית ט:יט; י:ח–יד; יא:א–ט, חולקים מוקד עולמי רחב עם מעט דמויות מוזכרות בשמן (למעט נח ונמרוד) ומעט דיבור אנושי (ראו 11:3–4, המדובר על ידי דמויות אנונימיות), וללא אינטראקציה מתמשכת ביניהם.

מבט כלל־עולמי זה עומד בניגוד לריכוז בעמים הלבנטיניים (כגון הקhנים, הכנענים, הפיניקים והחיתים, העברים ואולי גם הפלישתים) ובמנהגים המופיעים בחומרים הקדומים המקוריים, המכוונים למשפחה.^[23] בה בעת, המבט הרחב הזה יוצר רקע מתאים לפתיחתו של סיפור האבות הלא־כהני בבראשית יב, הנפתח בהבטחות י־הוה לאברהם (בראשית יב:א–ג, ז).^[24] ואכן, ישנם סימנים לכך שכותב סיפור המבול הלא־כהני והקטעים הנלווים אליו בהיסטוריה הקדמונית חיבר גם גרסה מוקדמת של החומר הלא־כהני על האבות בבראשית יב–נ, תוך הסתמכות על מסורות קדומות יותר, שבעל פה ו/או בכתב.. הקשרים בין החומרים הקדומים שאינם כהניים לבין פרק אבות בראשית ברורים ביותר בפרק המבול שאינו כהני (המקביל לחורבן סדום ולהצלת משפחת לוט בבראשית יט) ובמגדל בבל (בראשית יא:ד, המקושר להבטחה לשם גדול לאברהם בבראשית יב:ב).

השלכות

לסיכום, השלב המוקדם ביותר בהתפתחות ספר בראשית כלל שני שלבים עיקריים: 1) היסטוריה קדמונית לא־כהנית, בעלת אופי משפחתי מובהק וללא סיפור המבול או מגדל בבל, שהגיעה עד צאצאיו של נח; 2) חיבור רחב יותר שעסק במקורותיו של עם ישראל ושילב גרסה מורחבת של אותה היסטוריה קדמונית — עתה בתוספת סיפור המבול, מגדל בבל ונמרוד — עם סיפורי האבות, הפותחים בהבטחות י־הוה לאברהם (בראשית יב:א–ג, ז).השערה זו בדבר היסטוריה קדמונית לא־כהנית מוקדמת, שטרם כללה את סיפור המבול, מאפשרת להבחין ביתר דיוק בין המסרים של הסיפורים הקדומים עצמם לבין הדגשים שהוסיפה שכבת העריכה שהרחיבה אותם.^[25]

לדוגמה, התיאור של משפטו הקשה של י־הוה על האנושות בבראשית ו:ה–ו הוא החלק הראשון של התוספת על המבול להיסטוריה הקדומה (שאינה מ-P), שתפקידה להסביר את משפט המבול הסופי של י־הוה:

^{בראשית ו:ה} וַיַּרְא יְ־הוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. ^ו:ו וַיִּנָּחֶם יְ־הוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. ^ו:ז וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה...

כאשר אנו מכירים בכך שהערכה זו של האנושות לא השתייכה לרובד הקדום של הסיפור הלא־כהני, אנו יכולים להיות קשובים יותר לתמונה המורכבת והאמביוולנטית של המתפתחת בבראשית ב:ד-ד:כו. סיפורים אלה כבר אינם מתארים "חטא" מיני או אחר, חסר צורה, המוזכר מאוחר יותר בסיפור המבול (בראשית ו:ז; ח:כא).^[26] במקום זאת, הסיפורים הקדומים הראשונים הציגו במקור בני אדם בראשית דרכם, כמעט ילדותיים, המגששים את דרכם אל עבר תרבות וציוויליזציה, ואלוהים הן שופט אותם והן דואג להם לאורך הדרך (למשל, בראשית ג:כא; ד:טו).^[27]

במקביל, גישה זו עשויה גם להוסיף דיוק לפרשנות סיפור המבול ולחומרים הקשורים אליו. סיפור המבול חורג מהמוקד האטיולוגי הארצי/אנושי של תולדות העולם הקדומות, ומתמקד במקום זאת בשאלה כיצד ניתן היה לבטוח בי־הוה שלא ישמיד את בני האדם לחלוטין.^[28]

^{בראשית ח:כא} וַיָּרַח יְ־הוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אל לִבּוֹ: 'לֹא אוֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא אוֹסִף עוֹד לְלהכות את כל חי כפי שעשיתי.

המוטיב המרכזי של חורבן, אשמה וחשבון נפש עמוק, הבולט כאן ולאורך סיפור המבול הלא־כהני, משקף ככל הנראה את עולמם של ישראלים בשלהי התקופה שקדמה לגלות או בתקופת הגלות עצמה, אשר חוו זטתבעת שסבלו מידי האשורים והבבלים. אולם מוטיב זה לא הופיע בהיסטוריה הקדמונית המקורית.