עקדת יצחק, אגדה על מקור קדושת המקדש בירושלים

סיפורי האבות והאימהות בהקשרם ההיסטורי

אחד הסיפורים המפורסמים והמטרידים ביותר במקרא הוא סיפור עקדת יצחק, שבו אלוהים מצווה את אברהם להקריב את בנו, ורק ברגע האחרון נמנע מלעשות כן בשל התערבות של מלאך (בראשית כב). סיפור זה היווה אתגר תיאולוגי ואתי עבור הפרשנים. אך לצד זה, ולא פחות מאתגרת, עומדת עד היום השאלה ההיסטורית: מדוע מלכתחילה סוּפר הסיפור- איזו מטרה פוליטית וחברתית הוא נועד להשיג?

מאמצע שנות השבעים שוררת בקרב חוקרי מקרא הסכמה שאין לראות בסיפורי האבות בספר בראשית תיאורים של אירועים היסטוריים.^[1] הגישה המקובלת היא שבין אם גברים ששמותיהם אברהם, יצחק ויעקב, ונשים, בשם שרה, רבקה, לאה ורחל נמנו עם אבותיהם של ישראל, ובין שלא, סיפורי המקרא שייכים לזיכרון הקולקטיבי של העם (mnemohistory) ולא ל"ספר ההיסטוריה" שלו.

הדרך הנכונה להבין סיפורים המתייחסים לתקופת האבות היא לנסות להבין מה הייתה משמעותם בעיני האנשים שסיפרו אותם. אני מבקש להציע שחשיבותו של הסיפור, לפחות של צורתו הסופית, טמונה בעובדה שהוא משמש כסיפור מכונן המסביר את דרכי היווצרותו של מקום בעל חשיבות, מקום שקיבל מעמד מקודש.

ארץ המוריה

בתחילת הסיפור אלוהים מצווה את אברהם לקחת את יצחק לארץ המוריה:

^{בראשית כב:ב} וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

השם מוריה אינו נזכר בשום מקום אחר בתורה, ואפילו כאן לא נאמר היכן המקום נמצא, או לאיזה כיוון אברהם פנה בצאתו מבאר שבע.^[2] כל שאנו יודעים הוא שהאזור הררי ושהוא מצוי במרחק שלושה ימי הליכה מבאר שבע:^[3]

^{בראשית כב:ד} בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק.

בהמשך הסיפור, אחרי שמלאך ה' מורה לאברהם לא להקריב את יצחק, המספר מוסיף הערה חשובה:

^{בראשית כב:יד} וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְ־הוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְ־הוָה יֵרָאֶה.

דברים אלה מלמדים שהמקום מזוהה עם אתר פולחן ישראלי. הפסוק מעניק להר שם חדש – "יְ־הוָה יִרְאֶה" – ולצד זה מציין אמירה שלכאורה רווחה בקרב המאמינים הבאים להר "אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְ־הוָה יֵרָאֶה". אף שהסיפור אינו אומר מה שם ההר, הסיפור מניח שהקורא יודע באיזה הר מדובר לאור רמזים אלה.

פסוק מאוחר?

אברהם אבן עזרא (1089–1167) מציין את הפסוק בתוך רשימת "סוד השנים עשר", המכילה באופן מוצפן פסוקים שלדעתו נכתבו אחרי ימי משה.^[4] הסיבה שבגללה אבן עזרא חושב שפסוק זה הוא תחיבה פרי עטו של סופר בן תקופה מאוחרת מפורשת בחיבור "צפנת פענח", פירושו של החכם בן המאה הארבע עשרה, יוסף טוב עלם (השני) על פירוש אבן עזרא לתורה:

...שאמר "אשר יאמר היום" שמשמע כאלו אמר: זה הוא מה שאומרים עתה בדורנו כשעולים לרגל, "בהר י”י יראה." כלומר, הוא עולה לעשות המועד בירושלם ולהשתחוות בהר י”י. ולא יתכן שיאמרו כן בימי משה. ולפי זה לא כתב משה זה הפסוק רק כתבוהו הנביאים האחרונים...^[5]

הסברו של יוסף טוב עלם אינו מהווה גילוי מרעיש עבור קוראי המקרא המודרניים, שעל פי רוב מניחים שהתורה נכתבה זמן רב אחרי ימי משה. ויחד עם זאת, הפסוק הספציפי בעניין שם המקום נתפס בעיני חוקרים כתוספת מאוחרת לפרק, עם נימוק שנראה להלן.

עיבוד דרומי של סיפור צפוני

חוקרים העוסקים בביקורת המקורות עמדו זה מכבר על כך שבסיפור עקדת יצחק קיים רובד מוקדם לצד רובד מאוחר. בסיפור המוקדם, שמקורו בס"א הצפוני/ישראלי (המקור האלוהיסטי) מופיע השם "אלוהים". סיפור זה תיאר שאברהם אכן הקריב את בנו כפי שהצטווה. לעומת זאת, הסיפור המשוכתב, שמקורו בס"י הדרומי/יהודאי (המקור הי־הויסטי) ושבו מופיע השם י־הוה, נמסר שמלאך ה' מונע בעד אברהם להרוג את בנו, ומציע לו להקריב איל במקומו. העיבוד ניכר לא רק בשני שמותיו השונים של האל אלא גם בכפילות של דברי המלאך (פס' יא וטו), היוצרת חזרה מקשרת,^[6] ומעל לכול בעובדה שלא נאמר בפס' יט שיצחק שב עם אברהם.^[7]

ככל הנראה הסיפור שונה בגלל התנגדות העורך לקורבנות אדם,^[8] וכן על מנת ליצור קשר בין מחזור סיפורי אברהם למחזור סיפורי יעקב, באמצעות יצחק. כחלק מהתפתחות הסיפור גם ההערה בדבר אתר הפולחן העתידי, המזכירה את שם י־הוה ומדברת על מלאך ה', נכתבה ככל הנראה בידי העורך.^[9] ואולם את התוספת הזו יש להבין על רקע התחרות הפוליטית והדתית שהתקיימה בין ממלכות ישראל ויהודה.

עוצמת ישראל מול חולשת יהודה

בשלהי המאה העשירית לפני הספירה היה העם שהמקרא מכנה ישראל מחולק לשתי ממלכות: בצפון – ממלכת ישראל, שבירתה הייתה תרצה ואחר כך שומרון, ובדרום – ממלכת יהודה, שירושלים הייתה בירתה. שתי הממלכות לא היו שוות בכוחן ובעוצמתן.^[10] שטחה של הממלכה הצפונית היה גדול יותר, פורה הרבה יותר וחזק יותר מבחינה כלכלית מן השכנה מדרום.^[11]

מטבע הדברים גם כוחה הצבאי של ממלכת ישראל היה גדול יותר מכוחה של ממלכת יהודה, כפי שעולה ממקורות מקראיים וחוץ־מקראיים כאחד.^[12] אומנם בכמה מקומות המקרא מתאר את שתי הממלכות כבעלות ברית שיצאו יחד למלחמה באויבים משותפים, אך מלך יהודה נראה לכל היותר כשותף זוטר באירועים הללו, ואולי אפילו כווסל של מלך ישראל.

מצבן היחסי של שתי המדינות מתבטא יפה בסיפור שבו אמציה מלך יהודה מבקש לצאת למלחמה ביהואש מלך ישראל: "לְכָה נִתְרָאֶה פָנִים" (מל"ב יד:ח). יהואש עונה לדברי אמציה בזלזול:

^{מלכים ב יד:ט} ...הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן לֵאמֹר תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וַתִּרְמֹס אֶת הַחוֹחַ. ^יד:י הַכֵּה הִכִּיתָ אֶת אֱדוֹם וּנְשָׂאֲךָ לִבֶּךָ הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ וְלָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה וְנָפַלְתָּה אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּךְ.

כאשר אמציה מתעלם מן האזהרה הוא מובס בקרב, ושלל נבזז מהמקדש בירושלים ומארמון המלך ונלקח לשומרון. בשני תיאורים אחרים במקרא מסופר שממלכת ישראל התקיפה את יהודה ושממלכת יהודה חשה שהיא נתונה בסכנה גדולה ומשום כך פנתה לעזרת גורם שלישי.^[13] ויחד עם זאת, באמצע המאה השמינית מרבית ממלכת ישראל נכבשה בידי תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור, ובשנת 722 לפני הספירה נכבשה בידי סרגון השני וחדלה להתקיים. ממלכת יהודה נעשתה ווסלית של אשור והעלתה לה מס וכך שרדה.^[14]

בעקבות האירועים, רבים מישראל נסו לירושלים כדי להינצל ממוות וגלות. בהגיעם ליהודה הם הביאו עימם את הטקסטים ואת המסורות שלהם. מסיבה זו אנחנו מוצאים בתוך הקורפוס היהודאי שאנו מכנים היום "המקרא" מסמכים צפוניים כמו ס"א, ספר הושע, סיפורי השופטים ומחזורי הסיפורים על אליהו ואלישע.

הכללתם של טקסטים אלה במקרא מעידה שסופרי יהודה רחשו כבוד למסורות הישראליות. קשה לדעת, עם זאת, אם הסיבה לכבוד הזה הייתה עברן המשותף של הממלכות (אמיתי או בדיוני), או הערכה לממלכה החזקה שרדתה בהם זמן ממושך בעבר. תהא הסיבה אשר תהא, סופרים ביהודה חשו גם צורך להתחרות במסורות הצפוניות, והתפלמסו עם טענות מסוימות שמקורן בישראל. אתגרי פולחן קדושים הם דוגמה למוקד שסביבו התפתחו פולמוסים ממין זה.

מרכזים דתיים בממלכת ישראל

במקרים רבים המניע ההיסטורי להקמתם של אתרים קדושים אובד בנבכי הזמן. עם זאת, פעמים רבות ניתנים הסברים מיתיים לחשיבותם של האתרים הללו. למשל, מקורותיו של מקדש אסגילה,^[15] מקדש מורדוך בבבל, מוסברים ב"אנומה אליש".^[16] האפוס מספר כיצד מורדוך, האל הראשי של בבל, הביס את הכאוס שהתגלם בדמות מפלצות קדמוניות, ואיך הוא ברא מהן את העולם ואחר כך את האנושות. בעקבות זאת האנונכי (אלים, ילדי אל השמים אנו) מציעים לבנות לו מקדש:

כִּשְמֹעַ זֹאת מַרְדֻךְּ, כְּאוֹר־יוֹם נָהֲרוּ פָּנָיו עַד־מְאֹד: "יַסְּדוּ אֶת בָּבֶל אֲֶשר בִּקַּשְתֶּם לִבְנוֹתָהּ, תִּכֹּנָּה לְבֵנֶיהָ, רוֹמְמוּ בָּמָתָהּ". הָאַנֻנַּכִּי הָלְמוּ בָּאֵת, שָנָה אַחַת לִבְּנוּ לְבֵנֶיהָ. בְּהַגִּיעַ הַשָּנָה הַשֵּנִית, הָאֶסִגַלה – רוֹמְמוּ אֶת רֹאשוֹ נֹכַח הָאַפְּסוּ, בָּנוּ אֶת מִגְדַּל־הָאַפְּסוּ הָעֶלְיוֹן...^[17]

אם כן, הסיפור מסביר את מקור קדושת הָאֶסִגַלה באמצעות הטענה שמורדוך בחר את המקום והאלים עצמם בנו את המבנה.

גם לאתרים קדושים רבים בממלכת ישראל היו סיפורים מכוננים שקשרו את המקומות לאחד מאבות הממלכה או לגיבור קדמון.^[18] הנה כמה דוגמאות לתופעה:

עיבל – מסופר שיהושע בנה מזבח בהר עיבל הסמוך לשכם (יהושע ח:ל–לה).^[19]

שכם – המקדש בשכם הוא המקום שבו יהושע כרת ברית עם ישראל, ואחרי כן הציב במקום אבן גדולה (יהושע כד:כא–כה).

גִלגל – אחרי שיהושע חצה את הירדן ונכנס לארץ כנען עם ישראל, הוא מל את העם בגִלגל (יהושע ה:ט).^[20]

נבו – על פי הכתוב בספר דברים (לב:מט, לד:א), זהו המקום שבו נקבר משה.^[21] במצבת מישע (שורות 14–18) כתוב שבעיר נבו ("נבה") עמד מקדש של ה'.  

פנואל/מחניים – המפגש של יעקב עם מחנה אלוהים ומאבקו במלאך משמש הסבר לקדושת הערים התאומות פנואל ומחניים (בראשית לב).^[22]

אנו רואים שערים קדושות רבות נקשרו לדמויות חשובות מעברם של ישראל (יעקב, משה ויהושע).

האתרים הקדושים המלכותיים של ישראל: דן ובית אל

נוסף על אתרים קדושים אלה – ורבים אחרים – המקרא מספר על שני אתרים מקודשים ורשמיים בממלכת ישראל. האתרים היו ממוקמים בגבולותיה הדרומיים והצפוניים של הממלכה: דן ובית אל (מל"א יה:כט, לב–לג; עמוס ז:יג). הקמת אתרים קדושים בגבולותיה של ממלכה הייתה מנהג רווח במזרח הקדום. למשל, מקדשים לאל הירח נבנו באוּר שבדרום האימפריה הבבלית ובחרן שבצפונה.^[23] שני אתרים אלו ציינו והגדירו את גבולות השפעתם של האלים והאלות המקומיים, והצביעו על מקום מושבם בממלכה.^[24]

קיומם של האתרים הקדושים המלכותיים של ממלכת ישראל – דן ובית אל – הציב קושי בפני הסופרים ביהודה שראו במרכז בירושלים את מקום הפולחן הבלעדי. לכן הם הציגו את הסיפור עם מסר פולמוסי, הטוען שמלכה הראשון של ישראל, ירבעם, הקים את האתגרים הפולחניים בשל קנאתו בירושלים, ולאור זה עגלי הזהב היוו ניסיונות פסולים לייצג את אלוהים:

^{מלכים א יב:כח} וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ^יב:כט וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן. ^יב:ל וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן.^[25]

סיפור זה אינו המקום היחיד שבו המקרא מדבר בגנות האתרים האלה.

הסבר גנאי לקדושתו של מקום - המזבח בדן

במקרא מצוי סיפור על מקור קדושת המזבח בדן. בשופטים יז–יח מסופר על מיכה, בנה הגנב של אישה עשירה, שהקים אתר פולחן, הציב בו פסל, ושכר לוי שישמש בו ככוהן. זמן לא רב אחר כך נגנב הפסל בידי סיירים משבט דן, שביקשו לעקור עם שבטם צפונה. הם שיחדו את הכוהן לעזוב את מיכה, לגנוב את הפסל, ולבוא עימם ליישובם החדש בצפון:

^{שופטים יח:ל} וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְ_נַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ. ^יח:לא וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה.

לפי סיפור זה, מרכז הפולחן בדן הוקם בידי כוהן סורר עובד אלילים בשירותם של בני בליעל.^[26]

הסיפור על מקור המזבח בבית אל

סיפור שיש לו חשיבות גדולה יותר לענייננו הוא הסיפור המפורט והמרשים על מקור המקדש בבית אל, האתר הקדוש המלכותי הסמוך לגבול ממלכת ישראל וממלכת יהודה (בראשית כח:י–כב; לה:א–ז).^[27] לפי הסיפור, יעקב חולם במקום זה חלום נבואי ורואה בו סולם^[28] שמגיע לשמיים:

^{בראשית כח:יז} וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.

המחשבה שמקום מסוים הוא שער השמים הייתה רעיון מרכזי במזרח הקדום. למשל, משמעות השם "בבל" (באב־אילו) באכדית היא "שער האל".

בעקבות החלום מזהה יעקב את האתר כמקום קדוש ומקים בו מזבח ומצבה.^[29]

הממלכה הדרומית לא דחתה את המסורת בדבר קדושתו או עתיקותו של האתר; לס"י יש אפילו גרסה משלו לסיפור.^[30] למרות זאת, יש להניח שהקשר בין בית אל ובין חזון נבואי ליעקב אבי האומה קרא תיגר על אמונתם של סופרי יהודה, שהחזיקו בעמדה שירושלים קדושה יותר. זהו הרקע שלאורו יש לנסות להבין את גרסתו הערוכה של סיפור העקדה.

דוד עוצר את המגפה: הסיפור על מקור קדושת ירושלים

הסיפור המסביר את מקור קדושת המקדש בירושלים מופיע בשמ"ב כד.^[31] בסיפור זה המלך דוד מצווה את יואב שר צבאו לערוך מפקד של העם. עניין זה מכעיס את אלוהים, שבתגובה כועס על דוד ומעניש את העם במגפה קטלנית. כאשר דוד רואה את מלאך המוות מתקרב לירושלים הוא מתחנן לה' שימחל לו ואומר שהעם אינו אשם במה שדוד עשה.

לצורך כפרה, דוד מתבקש לבנות לאלוהים מזבח בשטחו של ארוונה היבוסי.

^{שמואל ב כד:יח} וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַי־הוָה מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן (ארניה) [אֲרַוְנָה] הַיְבֻסִי.

דוד עושה כדברי גד, ממהר למקום וקונה אותו מידי ארוְנה בחמישים שקלי כסף:

^{שמואל ב כד:כה} וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר יְ־הוָה לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל.

הסיפור קושר בין המקדש בירושלים ובין דוד וכולל אירוע טראגי וסיפור פלאי בדבר התגלות המלאך.^[32] עם זאת, אין לסיפור אותו צביון עתיק המוענק למקום דרך קישור לאבות האומה. יתרה מכך: הוא קושר את המקדש אך ורק לאבי שושלת המלוכה של יהודה ולא לדמות מקובלת יותר מעברו הקולקטיבי של העם כולו, כמו אברהם.

שימוש בסיפור העקדה להוכחת קדושת ירושלים

כדי לפתור בעיה זו לקח העורך היהודאי של סיפור עקדת יצחק את התיאור הדרמטי והמרגש על הקרבת יצחק בידי אברהם כפי שעמד בתעודת ס"א ושכתב אותו. אחד השינויים שהוא הכניס בסיפור הוא אמירה על הר ה', בהנחה שהקוראים יזהו כבית המקדש. גרסתו הערוכה של הסיפור באה לרמוז שהאירוע – שלא תואר עוד כהעלאת קורבן ממש, אלא כביטוי לאמונת אברהם והצלת יצחק – התרחש במקום שבו עתיד להיבנות בית המקדש. סיפור זה נועד להתחרות בסיפור על חלום יעקב בבית אל.

מכל האבות, אברהם היה האהוב ביותר בממלכה הדרומית,^[33] ובס"י מסופר שאברהם בנה מזבחות וקרא בשם ה' באתרים הקדושים הצפוניים, שכם (בראשית יב:ז) ובית אל (בראשית יב:ח), וכן באתרים הדרומיים, חברון (בראשית יג:יח) ובאר שבע (כא:לג). כך מייחס ס"י את הקמת האתרים לאברהם.^[34]

זו בדיוק האסטרטגיה שנקט עורך סיפור העקדה, שתחת עטו הפך ההר הלא ידוע בארץ המוריה להר ציון. זיהוי זה נאמר במפורש בספר דברי הימים, שנכתב בתקופת בית שני:

^{דברי הימים ב ג:א} וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְ־הוָה בִּירוּשָׁלַ‍ִם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי.

סיפור דוד והגורן נקשר כאן למקום ששמו הר המוריה,^[35] וכך שני המיתוסים המקודשים נרמזים בתיאור בניית בית המקדש. בתקופה זו הקשר בין סיפור עקדת יצחק ובין מיקום בית המקדש כבר התקבע בזיכרון הקולקטיבי של אנשי יהודה.