המקרא מחריש בנוגע להפלות אך מתייחס בברור לנקודת ראשית החיים

המחלוקת בסוגיית ההפלה משקפת שתי עמדות אפשריות: עמדה המתמקדת ב"זכות לחיים" של העובר ועמדה המדגישה את זכותה של האישה לאוטונומיה על גופה. שתי העמדות משקפות ערכים מודרניים.

אוטונומיה של נשים במקרא

לאנשים רבים בישראל הקדומה ובמזרח הקדום ככלל לא הייתה אוטונומיה על גופם: עבדים וילדים משני המינים נמכרו ונקנו והיו לרכושם של גברים ונשים בוגרים בעלי רכוש. התורה מתארת כמציאות נורמלית את העובדה שהגר הייתה אמתה של שרי ולפיכך נמצאה בבעלותה. שרי יכלה להשתמש בה כאם פונדקאית בלי לקבל את רשותה.^[1]

גם נשים שלא היו שפחות לא זכו לעצמאות רבה: על פי רוב האבות והבעלים היו בעלי הסמכות על גופן. הינה כמה דוגמאות:

יחסי מין עם בתולה – אבי הנערה מקבל פיצוי ומחליט אם היא והגבר יינשאו (שמות כב:טו–טז).^[2]

נדרים – אב או בעל יכול לבטל את הנדר שאישה נודרת (במדבר ל:ו, יג–יג).^[3]

ייבום – כדי לשמר את שמו ואת נחלתו של אדם שמת בלא יורש, אשתו אינה רשאית להינשא למישהו שאינו בן המשפחה (דברים כה:ה–ו).^[4]

ייתכן שנשים לא נחשבו לרכוש מכל הבחינות; כמו בני משק הבית האחרים, בעולם שבו הקהילה הייתה חשובה מן האינדיבידואל, אנשים נתפסו בעיקר כמייצגים של ישות גדולה יותר – משפחה, בית אב, שבט או אומה – וזהותם כפרטים בעלי אוטונומיה הייתה במעמד משני.^[5] חשיבה שכזו זרה מאוד לתפיסת הזהות בעולם המערבי המודרני. לאמיתו של דבר, הרעיון שלאדם יש אוטונומיה על גופו, על חייו ועל זהותו הייתה זרה במידה רבה לעולמו של המקרא.^[6]

מובן מאליו שהמקרא גם אינו מדבר על זכויות העובר במונחים מודרניים. אולם האם הפלה נחשבה לרצח בעולם הקדום?

הפלות במזרח הקדום

טקסטים מהמזרח הקדום מעידים שבוצעו בו הפלות מלאכותיות. לדוגמה, מרשמים של צמחים ומאכלים שגורמים הפלה מופיעים בפפירוס אברס, מסמך רפואי ממצרים מן האלף השני לפני הספירה (למשל: Ebers 783) ובאוסף של טקסטים רפואיים בבלים ואשוריים (למשל BAM 3 246).^[7]

גם דיני אשור התיכונה (המאות החמש עשרה עד השלוש עשרה לפני הספירה) עוסקים במקרה של אישה שגרמה לעצמה להפיל את עוברה בכוונה תחילה:

^{לוח A סעיף 53} כי תפיל אישה ביוזמתה את ילדיה, והוכיחו את אשמתה – על מות יוקיעוה (ו)קבור לא יקברוה. אם תמות (האישה כתוצאה) מהפלת ילדיה – על מוט יוקיעוה (ו)קבור לא יקברוה.^[8]

העונשים האלה חמורים בהרבה מעונש מוות, משום שהאיסור לקבור את גופת האישה מונע בעדה להגיע לעולם הבא.

היעדר הפלות במקרא

בניגוד למקורות המשפטיים והרפואיים מהמזרח הקדום, המקרא לכל היותר רומז לעניין ההפלות. בשני קטעים מתואר אדם מבכה על היוולדו. ירמיהו הסובל קורא:

^{ירמיה כ:יד} אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ. ^כ:טו אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר שַׂמֵּחַ שִׂמֳּחָהוּ.

הוא מתאר את הסיבה שבשלה הוא מקלל את המבשר במילים המזכירות מאוד את רעיון ההפלה:

^{ירמיה כ:טז} וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר הָפַךְ יְ־הוָה וְלֹא נִחָם וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם. ^כ:יז אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם.

באיוב ג:י מתוארות תחושות דומות; איוב מקלל את ליל היוולדו "כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי." בהמשך הקינה על היוולדו (פס' יא–טז) הוא מבכה את העובדה שלא מת בהיותו עובר:

^{איוב ג:טז} אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר.

המונח "נֵפֶל" (ראו גם תהילים נח:ט, קהלת ו:ג) מתאר את יציאתו של עובר מהרחם בטרם זמנו.

שני הקטעים נוקטים לשון הגזמה ומטרתם לבטא את מצוקתם הגדולה של האנשים המתענים. אין לראות בהם עדות למנהג מקובל או לחלופין עדות לקיומו של איסור או היתר בדבר הפלה מלאכותית בתרבות הישראלית הקדומה.

גרימת הפלה בשוגג: דין האישה ודין העובר שונים

דין אחד בלבד במקרא עוסק בהפלה טבעית, והוא נוגע למקרה שבו אנשים שנאבקים זה בזה מכים בטעות אישה הרה:

^{שׁמות כא:כב} וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים.

אם האישה מפילה את העובר אך היא עצמה לא ניזוקה, בעל האישה קובע את העונש לפוגעים (יש להניח שמדובר בתמורה כספית). אולם אם האישה ניזוקה, הפוגע נענש לפי עקרון "מידה כנגד מידה":

^{שׁמות כא:כג} וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. ^כא:כד עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. ^כא:כה כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה.^[9]

קריאה פשוטה של הכתוב מציירת תמונה ברורה: ערך חיי האם גבוה יותר, שהרי מותה מביא להשתת עונש מוות על הפוגע, ואילו אובדן העובר נידון כהפסד של הבעל – כאובדן יורש או בת שתסייע במשק הבית – והוא גורר פיצוי כספי בלבד.^[10]

דיני הפלה דומים מהמזרח הקדום

החוק המקראי עולה בקנה אחד עם קובצי דינים אחרים מהמזרח הקדום. לדוגמה, בדיני חמורבי (המאה השמונה עשרה לפני הספירה) נאמר שאם בן משפחה אחת מכה את בתו ההרה של בן משפחה אחרת וגורם לה "להפיל את עוברה", הוא נדרש לשלם עשרה שקלי כסף בגלל אובדן העובר; אולם אם האישה מתה, יש להוציא להורג את בת הפוגע – רעיון מידה כנגד מידה כפשוטו.^[11] דיני החיתים (המאות השבע עשרה והשש עשרה לפני הספירה) פוסקים שיש לתת פיצוי כספי בנסיבות דומות, והסכום תלוי במעמד אבי האישה ההרה.^[12]

האם גרימת הפלה נחשבה לרצח בתרבות המקראית?

בהעדר חוק מקראי האוסר בפירוש לגרימת הפלות, הטוענים נגד הפלות מרבים לסמוך את עמדתם בעשרת הדיברות, שבהם כתוב:

^{שׁמות כ:יג} לֹא תִּרְצָח.

המילה "לרצוח" מציינת כמעט תמיד הריגה בכוונה תחילה, במזיד.^[13] בספר ויקרא כתוב דין רחב עוד יותר, המקיף ככל הנראה הן הריגה בשוגג והן הריגה במזיד:

^{ויקרא כד:יז} וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת.

יש לשאול אם הדינים האלה נוגעים לעובר: האם עובר נחשב ל"נֶפֶשׁ אָדָם"? צירוף זה יכול ללמד מה הייתה עמדת מחברי המקרא בשאלת הגדרת החיים.

מהי נקודת ראשית החיים?

ברבות מן החברות המודרניות, מוות מוחי הוא הגורם המבחין בין החיים ובין המוות. לעומת זאת, בתרבות הישראלית הקדומה התייחסו לנשימה כאינדיקציה המרכזית לקיום חיים. לפי ספר בראשית, החיים מתחילים כאשר אלוהים נופח באדם את הנשימה:

^{בראשׁית ב:ז} וַיִּיצֶר יְ־הוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

מקובל לחשוב ש"נשמה" היא "נפש", אך המילה מציינת גם "נשימה", כפי שאפשר ללמוד מן השורש המשותף לשתי המילים. כתובים אחרים מתארים את קיום החיים במונחים דומים. לדוגמה, י־הוה מכריז שהמבול יהרוג את כל מי ש"רוח חיים" בו:

^{בראשׁית ו:יז} וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע.

בהמשך הסיפור החיות באות אל התיבה "שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל־הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים" (ז:טו), ובבוא המבול "כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו" מת (ז:כב). המילה "רוח" בפסוקים אלה מורה אף היא על הנשימה (כך מבין בעל תרגום השבעים, שבו היא מתורגמת pneuma).^[14]

גם מחברים מקראיים אחרים זיהו בין הנשימה ובין החיים. לפי ישעיהו, האנשים החיים הם מי שאלוהים נתן להם נשמה ורוח:

^{ישׁעיה מב:ה} כֹּה אָמַר הָאֵל יְ־הוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ.

אצל איוב, קיום הנשימה שקול לקיום החיים:

^{איוב כז:ג} כִּי כָל עוֹד נִשְׁמָתִי בִי וְרוּחַ אֱלוֹהַּ בְּאַפִּי.^{[15] כז:ד} אִם תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה וּלְשׁוֹנִי אִם יֶהְגֶּה רְמִיָּה.

במונחים מקראיים, מן הקטעים האלה עולה שמי שאינו נושם אינו חי. אף שבשום מקום במקרא לא נאמר שחיי הוולד מתחילים כאשר הוא נושם לראשונה ולא ברגע העיבור, קשה לטעון שהייתה בתרבות הישראלית הקדומה תפיסה מקובלת אחרת.

זהירות!

הערכים המניעים את המחלוקת הפוליטית המודרנית בשאלת ההפלות לא נידונים במקרא במפורש במונחים מודרניים.^[16] לאמיתו של דבר, המקרא איננו מביע עמדה בעד הזכות להפלה או נגדה. הסתמכות על כתובים מקראים כדי לתמוך באחת העמדות מעוותת הן את הדיון בנושאים העומדים על הפרק בימינו – האתגר התאולוגי לקבוע את עמדת המקרא בשאלות מודרניות – והן את ההקשר המקורי של הדברים.^[17]

חשוב לזכור שבעולם העתיק הפלות היו הליך מסוכן, אפילו מסכן חיים. אולי המקרא ומרבית קובצי הדינים הקדומים אינם מדברים על הפלות מלאכותיות משום שהן היו נדירות למדי עקב הסכנה לחיי האם.

למרות כל זאת, ראוי לעמוד על כך שהמקרא אינו מדבר מפורשות נגד גרימת הפלה בכוונה; הוא פשוט אינו חורץ משפט בשאלה. אולם המקרא אומר בבירור – בתוך גבולות עולמו התרבותי – שערך חיי האישה גדול מערך חיי עובר שטרם נולד, ושראשית החיים בנשימה הראשונה.