נקמת דם במזרח הקדום

חוקים בתורה ובמסופוטמיה

מימי הספרות היהודית ההלניסטית ועד לעת החדשה נחשב משה למחוקק הראשון.^[1] הדבר השתנה בשנת 1901, כאשר משלחת ארכיאולוגית צרפתית גילתה בעיר העתיקה שושן מצבת אבן שחורה עם חוקים מאת חמורפי,^[2] המוכר כמלך בבל (1784–1742 לפני הספירה).^[3] המצבה הגיעה לשושן כשלל מלחמה לאחר פלישת העילמים לבבל בשנת 1153 לפני הספירה בקירוב.^[4]

עד מהרה החוקרים הבחינו בדמיון שבין חוקי חמורפי וקבצי החוקים בתורה, בייחוד חוקי ספר הברית שבספר שמות. התברר שחוקי התורה מובנים יותר כאשר הם נבחנים על רקע אותם חוקים מן המזרח הקדום.^[5]

בהמשך התגלו והתפרסמו קובצי חוקים נוספים, בהם חוקי אוּר-נמו מן העיר אור וחוקי ליפית-אישתר מן העיר איסין (שומרית, המאה ה-21 לפני הספירה); חוקי אשנונה (אכדית, המאה ה-18 לפני הספירה); והחוק האשורי (אכדית, המאה ה-12 לפני הספירה).^[6] כל אלה סייעו ללמוד יותר על תפיסת החוק והחקיקה במזרח הקדום.

בקיץ 2010 התגלו בחפירות תל חצור קטעי תעודה או תעודות, המתוארכות לתקופת הברונזה התיכונה (2000–1550 לפני הספירה בקירוב), ועליהן חוקים באכדית. זוהי ראיה נוספת לכך שקובצי החוקים המסופוטמיים היו מוכרים בכנען והועתקו בה לפני הופעת עם ישראל על בימת ההיסטוריה.^[7]

ערכם של חיי אדם

על רקע הדמיון בין חוקי המקרא וחוקי המזרח הקדום מתבררים ההבדלים, חלקם ענייני ניסוח בלבד וחלקם מהותיים.

עונש מוות על רצח

החוק המקראי קובע עונש מוות על רצח.^[8] ספר הברית, שלדעת רבים הוא קובץ החוקים הישראלי המוקדם ביותר, מורה:

^{שמות כא:יב} מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת.

כאן דומה החוק המקראי להוראה בקובצי חוקים אחרים מן המזרח הקדום,^[9] הקובעים עונש מוות על רצח. כך החוק הראשון בחוקי אור-נמו קובע:

^{סעיף 1} כי יכה איש (את רעהו) ומת – איש זה מות יומת.^[10]

הימנעות מענישת תמורה

התורה מטילה על האדם את האחריות למעשיו, ופוסלת העברת ענישה למישהו אחר:

^{דברים כד:טז} לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.

בניגוד לחוק המקראי, קבצי חוקים מן המזרח הקדום מתירים ענישת תמורה, כלומר, מאפשרים הענשה של מישהו אחר מבני המשפחה במקום מבצע הפשע.^[11] החוקר משה גרינברג (1928–2010) עמד על הבדלים אלו וטען כי החוק הפלילי בתורה מבוסס על ההנחה כי החיים של כל אדם הם בעלי ערך סגולי בפני עצמם.^[12]

עיקרון זה מתבטא גם במחשבה המסופוטמית הקדומה, אך מוגבל לתחומי הנרטיב המיתולוגי. כך עולה מסיפור המבול המופיע בלוח 11 של עלילות גילגמש, שם נאמר באוזני ראש האלים אנליל: "חוֹטֵא אָדָם לוּ יִשָּׂא עֲוֹנוֹ ,יְשֻׁלַּם לָרָשָׁע כְּדֵי רִשְעָתוֹ" (תרגום שאול טשרניחובסקי). הטיעון מבקש להסביר מדוע אנליל לא יביא מבול נוסף לספות את האנושות כולה, צדיק ורשע יחד.

ללא כופר נפש מן הרוצח במזיד או ההורג בשגגה

גרינברג עמד על עיקרון משפטי נוסף בחוק המקראי, והוא שלילת האפשרות לגבות כופר נפש תחת עונש מוות:

^{במדבר לה:לא} וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת.

האיסור חל גם במקרה של הרג בשוגג, שבו העונש אינו מוות כי אם גלות לעיר מקלט.

^{במדבר לה:לב} וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן.

לתפיסה שיש פסול בגביית כופר נפש במקום ענישה לרוצח קיימת מקבילה במקרה המתואר במכתב של אידין-אנו, מושל נפה בעמק הפרת התיכון, לזימרי-לים מלך מארי שלגדת הפרת, בראשית שנות מלכותו (1766–1763 לפני הספירה).^[13] המכתב מתאר אדם שחטף את אחיו של אדם אחר ומכרו לעבדות. המעשה נחשב חמור עד כדי עונש מוות (השוו שמות כא:טז). אידין-אנו עצר את הפושע במטרה להעמידו לדין בפני המלך זימרי-לים.

אחי הנאשם הציע חלופה: "אחי בל יגיע אל המלך! יש ביכולתי לשלם כסף", ועל כך התקומם אידין-אנו: "במקרה של דיני נפשות יתקבל כסף?! כסף?!" (שורות 25–29). אמנם לבסוף הפושע הצליח להימלט ואידין-אנו נאלץ לעצור אחד משארי-בשרו ולשלחו לזימרי-לים תחת הפושע עצמו (כאן באה לידי ביטוי ענישת התמורה), אך הבוז שהביע אידין-אנו בתגובה להצעה לגבות דמים במקום הדם עולה בקנה אחד עם רוח הטקסט המקראי.

המכתב לזימרי-לים מלמד כי במארי הסמכות לגזור עונש מוות היתה נתונה בידי המלך.^[14] על פי ספר דברים סמכות זו היתה נתונה בידי העדה.

גואל הדם

על פי במדבר לה, על העדה לשפוט האם הדם נשפך בשוגג או במזיד. הקריטריונים המבחינים הם הכלי ששימש להרג,^[15] והאם הרוצח נטר איבה לנרצח.^[16] ועם כל זאת, גם כאשר הרוצח נמצא אשם ברצח במזיד, לא בית המשפט הוא המוציא אותו להורג, כי אם גואל הדם, שאר-הבשר שניתנת לו רשות לנקום את דמו של הנרצח באמצעות הרג הרוצח:

^{במדבר לה:יט} גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִתֶנּוּ.^[17]

במקרים אלו בית המשפט מסיר מעצמו את האחריות לרוצח ומפקיר אותו לגורלו. זאת ועוד, אם העדה קבעה שמדובר בהרג בשוגג, הנאשם אינו מזוכה; על העדה לשלחו לעיר מקלט קרובה ושם עליו לשהות עד מות הכהן הגדול:

^לה:כה וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ.^[18]

הן במקרים של רצח במזיד, והן בהרג בשגגה, גואל הדם מבקש להרוג את הרוצח. מערכת החוקים העוסקת ברצח מיועדת לסייע לחברה להתמודד עם הרצון לנקמה:

^לה:כד וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה.

ברצח במזיד העדה מאפשרת לגואל הדם לפעול כרצונו; בהרג בשגגה, על העדה ועל החברה כולה מוטלת האחריות להגן על ההורג בשגגה ולהציע לו עיר מקלט.

חוק השבט לעומת חוק המדינה

נקמת דם היא אופן של משפט צדק שבו למשפחת הנרצח או לשבטו עומדת הזכות להעניש את הרוצח. מקורו של המנהג בחברות קדם-מדיניות, שבהן משימת השמירה על האיזון החברתי היתה מוטלת על השבט. המשמעות המעשית של הדברים היתה שפגיעה במשפחה אחת נענתה בפגיעה שוות-ערך במשפחה הפוגעת. תגובות מעין אלו המשיכו להתקיים גם שנים רבות לאחר הופעת המדינות, והן קיימות גם בימינו, בחברות שבהן השבט מסרב לסור למרות המדינה.

בתקופת חיבור התורה, ישראל ויהודה נשלטו על ידי מלכים; בתקופה הפרסית השלטון נמסר בידי הפחה והכהן הגדול. ועם זאת חוקי התורה מלמדים שהשלטון נאלץ להתמודד עם שבטים שסברו ששמורה להם זכות נקם ברוצחים. החוק הוא אפוא בגדר פשרה בין החברה האידאלית שבה יהיה המשפט מופקד בידי צד שלישי ניטרלי, ובין חוק השבט שבו רגש הנקמה והשאיפה לגאולת דם קובעים את דרך הענישה.

פשרה זו חייבה את הקמתן של ערי מקלט להורגים בשגגה - שיטה המגינה על חייהם, אך בד בבד שומרת אותם בגלות לתקופה ממושכת וכך מאפשרת לסערת הרוחות בקרב השבט הנפגע לשקוט. אם ההורג יצא מעיר המקלט לפני תום תקופת הגלות, המקרא מצהיר שהחברה לא תוכל להגן עליו מפני גואל הדם. הלה עלול לעשות בו כרצונו:

^{במדבר לה:כו} וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה. ^לה:כז וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם.

כך מאפשרים חוקי ספר במדבר למוסד נקמת הדם השבטי להתקיים, ובה בעת מבטיחים שלא יסתור את עקרונות החוק והמוסר של החברה הישראלית כפי שהם משתקפים בתמונה הרחבה העולה מקבצי החוקים.

אשמת דם ונקמת דם בצפון מסופוטמיה

מנהג נקמת הדם רווח גם בצפון מסופוטמיה.^[19] דיני אשור התיכונה – קובץ חוקים מהעיר אשור המתוארך למאה ה-12 לפני הספירה, מורים כי לאדם עומדת זכות לנקום את דמו של שאר בשרו ההרוג באמצעות הריגת הרוצח, או באמצעות גביית כופר נפש, כולל לקיחת אחד מילדי הרוצח אם אין לו כל רכוש אחר.

לוח A סעיף 10 [כי] יבואו איש או אישה [אל בית איש (אחר)] ויהרגו [איש] או אישה – [ומסרו] את הרוצחים [לבעל הבית]; ברצותו [ימית]ום [וברצותו יח]ון (אותם) [(ו)את כל אשר להם] ייקח. [אם בבית הרוצ]חים מאומה [לתת אין], אם בן או בת...]^[20]

בניגוד לתורה, דיני אשור התיכונה אינם מבחינים בין רצח במזיד ובין הרג בשגגה. האפשרות לפיצוי כספי שמציע החוק האשורי מנוגדת למנהגם של שבטי האמורים שחיו באזור כשש מאות שנים לפני כן, ושבזו למנהג הזה, כפי שאפשר להיווכח ממכתב נוסף שנשלח לזימרי-לים מלך מארי.^[21]

גאולת דם באנדריג הקדומה

יסים-אל, שליחו של זימרי-לים בממלכת אנדריג (אנדריק) שמדרום להרי סִנג'אר, כיום בצפון-מערב עירק, כתב למלך זימרי-לים כי צעיר מן הממלכה השכנה כורדה הוחזק בשבי באנדריג בידי אחיו של קצין צבא ושמו יח'ון-אל.^[22] אבי השבוי ביקש לפדותו, אולם השובה דרש בתמורה שלושים שקלים ואילו בידיו היו רק עשרים וחמישה שקלים. תהפוכות הגורל גרמו לכך שכאשר האב שב על עקבותיו לכורדה כדי להביא עמו את שארית הסכום, השובה מת פתאום בביתו. יסים-אל סבר כי ייתכן שהאלים הרגו אותו או שמת מעצמו מהתקף לב, אך אחי השובה האשימו את השבוי ברצח.

כאשר חִ'ימדִיָא, שליט אנדריג, שב אל העיר, הוא מסר את השבוי לאחי השובה לצורך נקמת דם (niqmum).^[23] לפני כן שלח ח'ימדיא מכתב למלך כורדה, שאף הוא, כבן זמנו הבבלי המפורסם, היה קרוי חמורפי, אולם אחי המת, ובראשם יח'ון-אל, סרבו להמתין לתשובה, ומיהרו להוציא את השבוי להורג.

יסים-אל כותב שניסה למנוע את ההוצאה להורג אך לא הצליח:

תפסתי את ידו של ח'ימדיא (כדי להניא אותו מהמעשה) אך לא נעניתי. [כך (הוא אמר): באשר] לאיש ההוא – גם אם אקבל (ממך) מאה שקלי כסף [ביד – אוציא] אותו [להורג]. יח'ון-אל, הצד הנפגע, הוא זה שיהרוג [את האיש ההוא]" (שורות 32–36).

בהמשך המכתב יסים-אל מתאר את האופן האכזרי שבו הוצא השבוי להורג – הורגיו פילחו את אפו והעבירו בו מושכה, פערו פצעים בשתי ירכיו, פשטו את העור מחזהו, קצצו את אוזניו וגררו אותו סביב העיר שלושים פעמים.

מתיאור זה ניכר כי לנקמת הדם הייתה משמעות אישית עמוקה וכי לא ניתן היה להסתפק בעונש מוות מידי המדינה.

החלטתו של ח'ימדיא לאפשר ליח'ון-אל לגבות את נקמת הדם הייתה נמהרת, אולם היא מדגימה שני עקרונות: ראשית, בניגוד לדיני אשור התיכונה, ח'ימדיא הזדעזע מן האפשרות לגבות כופר נפש בכסף במקום להוציא את הרוצח להורג – תגובה שנוכחנו בה גם במכתב לזימרי-לים לעיל. שנית, יח'ון-אל, קרובו של המת, הוא שהוציא את השבוי להורג, על פי עקרון נקמת הדם.

במקרה שלפנינו המלך המקומי תמך בגואל הדם; שארי הבשר התעלמו מן המלך השכן, חמורפי מכורדה; ושליח המלך זימרי-לים – אדונם של המלכים הללו – לא הצליח לעצור בעד המלך המקומי ולמנוע את נקמת הדם. אף שממלכות מסופוטמיה הקדומה נתפסות כמשטרים אבסולוטיים שבהם יכול המלך לעשות ככל העולה על רוחו, מסתבר שיחסי הכוח בהן היו מורכבים הרבה יותר.

המאבק לשליטה בחוק ובצדק

כמו בני ישראל מאות שנים מאוחר יותר, גם מלכי מסופוטמיה בראשית האלף השני לפני הספירה נאבקו להשיג שליטה בהחלטות המשפטיות הנוגעות ברצח, אך הדבר לא עלה בידם. המוסד המקראי של ערי המקלט והרשות לגואל הדם להרוג את הרוצח בעצמו, במקרה של רצח במזיד, הייתה דרכו של המחוקק הישראלי להגיע לפשרה, שתאפשר לשבט תחושת כוח, ובה בעת תותיר את ההחלטה הסופית בידי המדינה ומוסדותיה.