שבעת בני ישראל או שנים עשר בני יעקב?

חומר רב נוסף לגרסה הצפונית של סיפור יעקב על ידי עורכים מממלכת יהודה הדרומית. התוצאה הסופית היא יותר בנים, הסברים אלטרנטיביים לשמות, ואם אחת פוריה במיוחד.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

שנים עשר שבטי ישראל. Guyart des Moulins, צרפת מהמאה ה-14. MS. Douce 211, fols. 34v-54r

סיפור או רשימה?

אפשר לתאר את הולדת אחד עשר בני יעקב ובתו היחידה בבראשית כט-ל כיצירה ספרותית שנעה בין רשימה לסיפור. המימד הבולט ביותר בפרקים אלו היא רשימת הבנים הנולדים ליעקב והמיספור שלהם. למרות זאת קיימים גם אלמנטים סיפוריים מובהקים בטקסט, כמו התחרות בין האחיות, ההכרזה המלודרמטית של רחל, 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי' (בראשית ל:א), והדודאים הקסומים שראובן מוצא ורחל קונה. סופרים רבים מסוגלים כמובן לחבר טקסטים שמשתתפים בד בבד בשתי סוגות ספרותיות. עם זאת ניכר בסיפור זה חספוס שמניע חוקרים להציע  שלפחות שני סופרים השתתפו במלאכת הכתיבה.

הסיפור מותח את גבולות ההיגיון הבסיסי ומאשש את ההשערה שאנו עוסקים ביותר מסופר אחד באומרו שלאה ילדה שבעה ילדים (ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון, דינה) בשבע שנים. יתירה מזו, לאה לוקחת שתי הפסקות מלידה (בראשית כט לה, ו-ל ט) וזה בלתי אפשרי לדמיין באילו הפסקות מדובר כשהיא ילדה שבעה ילדים תוך זמן כה קצר.

בעיה זו, יחד עם המתח בין האופי הסיפורי לבין האופי הרשימתי, מצביעה שיותר מסופר אחד חיבר את הפרקים הללו. ועדיין לא מניתי את כלל הבעיות הטקסטואליות בחיבור.

1. היא מפסידה לא מנצחת!

האמירה של רחל לאחר שבלהה יולדת את נפתלי אינה הגיונית: 'נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכלתי' (בראשית ל:ח) פשוט אינה נכונה. ללאה נולדו כבר ארבעה בנים ולרחל רק שניים (ועוד משִפְחתה). רחל אינה יכולה לטעון שהיא מנצחת בתחרות הילודה.[1]

2. שתי סיבות לשמות

יש ארבעה מקרים בהם ניתנות שתי סיבות לשם של ילד מסוים. בשני מקרים לאה מציעה סיבה אחת ואז עוד סיבה מיד לאחר מכן:

ראובן

בראשית כט:לב וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה
 1. כִּי רָאָה יְ־הוָה בְּעָנְיִי                                                                                             2. כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי

האם קוראים לילד ראובן מכיוון שה' ראה בצערהשל לאה וריחם עליה, או שמא הסיבה היא שאחרי הולדת ראובן יעקב יאהבנה שוב?[2]

זבולון

בראשית ל:יט וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְּיַעֲקֹב. ל:כ וַתֹּאמֶר לֵאָה
1. זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב
2. הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים[3]
וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן.

שוב אנו שואלים, האם לילד קוראים זבולון כי אלוהים נתן לה 'זבד טוב' או שמא הסיבה לשם זבולון היא כי עכשיו 'יזבלנה' (יכבד אותה)?

יוסף

דוגמה שלישית היא כשרחל מעניקה שם ליוסף. במקרה זה, הסיבות אינן מופיעות אחת אחרי השנייה. בין שני הנימוקים  הטקסט מציין שרחל היא זאת שמעניקה את השם. למרות זאת, האטימולוגיה הכפולה ברורה:

בראשית ל:כב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ. ל:כג וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן
1. וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.
ל:כד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר
2. יֹסֵף יְ־הוָה לִי בֵּן אַחֵר.

האם יוסף נקרא בשמו כי אלוהים 'אסף' את חרפתה אחרי שהיא ילדה בן משלה, או שמא הוא נקרא יוסף על שם הבקשה של רחל להוסיף לה בן שני?

יששכר

בדוגמא הרביעית יש שתי אטימולוגיות שמשתמעות מההקשר. האטימולוגיה הראשונה מופיע לפני ההיריון:

בראשית ל:טז וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא
1. כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי
וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. ל:יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי.
ל:יח וַתֹּאמֶר לֵאָה
2. נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי
וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר

האטימולוגיות הללו סותרות אחת את השנייה: האם הילד נקרא יששכר כי אימו 'שכרה' הזדמנות לשכב עם יעקב, או האם זה 'השכר' שלה כי היא נתנה את שפחתה ליעקב כדי שזלפה תלד ילדים במקומה (פסוק יח)? כפי שאסביר להלן, האטימולוגיות הכפולות הללו מצביעות על כך שיותר מיד אחת שהשתתפה במלאכת הכתיבה.

3. טרמינולוגיה

א. אלוהים או י־הוה

לאורך פרקים כט-ל שם האל משתנה ללא סיבה נראית לעין. למה לאה מודה לי־הוה על הולדת בן אחד, אבל בבן אחר היא מזכירה את אלוהים?

ראובן – י־הוה ( כט:ל, על פי האטימולוגיה הראשונה)
שמעון – י־הוה (כט:לג)
יהודה – י־הוה (כט:לה)
דן – אלוהים (ל:ו)
נפתלי – אלוהים (ל:ח, כתואר ולא כשם)
יששכר – אלוהים (ל:יז, האטימולוגיה השנייה)
זבולון – אלוהים (ל:כ, האטימולוגיה הראשונה)
יוסף – אלוהים (ל:כב, האטימולוגיה הראשונה), י־הוה (ל:כד, האטימולוגיה השנייה).

שאר הסיפור גם הוא לא עקבי בכל הנוגע לשימוש בשמות האל. י־הוה רואה שלאה היא שנואה ופותח את רחמה (כט:לא), אבל אלוהים (ל:כב) זוכר את רחל ומכיר בעיצבונה ונותן לה הריון.  כמו כן, יעקב נוקט בשם אלוהים כשרחל מתלוננת שאין לה בנים (ל:ב).

ב. אמה או שפחה?

בנוסף, קטע זה משתמש בשני מונחים שונים לאישה במעמד עבדות.[4]  לבן נותן לשתי בנותיו 'שפחות' (כט:כד, כט). אך רחל מציעה את אמתה ללדת במקומה (ל:ג). אחר כך כשרחל נותנת את בלהה ליעקב וגם כאשר בלהה יולדת בן שני, הטקסט משתמש במונח 'שפחה'. זלפה שפחת לאה תמיד קרויה שפחה (ל: ט, י, יב, יח).

תורת התעודות או תורת ההשלמה?

מבקרי המקרא הניחו זה מכבר שקטע זה על הולדת בני יעקב חובר על ידי יותר מסופר אחד, אך אין הסכמה רחבה לגבי חלוקה הולמת של הטקסט.

התיאוריה המוכרת ביותר היא תורת התעודות, שמניחה שהתורה נערכה על ידי סופר שהשתמש בארבע תעודות עצמאיות ושזר אותם יחד. במקרה זה העורך השתמש במקור היהווסיטי ובמקור האלוהיסטי שסיפרו סיפורים דומים, כל אחד מהם סיפור מלא ושלם. אם אנחנו מנסים לחלק את הטקסט הזה לקטעים יהוויסטיים ולקטעים אלוהיסטיים, שני הסיפורים יהיו חלקיים ביותר. זאת אומרת שאם מקבלים את ההנחה הזו אנו צריכים לדמיין שחלקים משמעותיים של הסיפורים נגזזו על ידי אותו העורך, דבר שיכול היה לקרות, אבל יוצר יותר בעיות מאשר הוא פותר.

על פי רוב, אני מוצא שתורת ההשלמה היא תיאוריה יותר משכנעת.[5] לפי תיאוריה זו התורה התחילה מטקסט ראשוני אחד ויחיד, שהורחב  על ידי הוספות בדורות הבאים. זהו תהליך טבעי בתרבות שהוקירה מאד יצירות כתובות, במיוחד טקסטים שנכתבו בשם האל. לפי תיאוריה זו, רק הטקסט הראשון והמקורי היה שלם ונהיר, והחומר המאוחר יותר היה בגדר תוספת או השלמה ואף פעם לא היה נהיר לבדו. לבד, החומר המאוחר יותר מקוטע וחסר היגיון. על פי המודל שאני משתמש בו, הטקסט המקורי עליו נבנה הכול היה המקור האלוהיסטי, והסופר הראשון שהוסיף את דבריו היה המקור היהוויסטי (כלומר, על פי המודל שלי המקור היהוויסטי מוסיף על הקיים ולא מחבר דבר באופן עצמאי).

הרחבת סיפור לידת הבנים

א. רחל מנצחת

מפתח אחד לפתרון הבעיות הסבוכות של סיפור זה הוא דבריה של רחל בפסוק ז: 'נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכֹלתי'. 'יכֹלתי' משמעותו "גברתי", בדומה לשינוי השם מיעקב לישראל בבראשית לב:כט:

כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל

כפי שציינתי לעיל, בשלב זה רחל אינה מובילה בתחרות הילודה, היא מפסידה עם שני בנים לעומת ארבעה בנים ללאה.

ניתן אולי לשער שפסוק זה מצביע על גרסה קדומה של הסיפור לפיה ללאה יש פחות ילדים. באופן ספציפי, נראה שהלידות של שמעון (כט:לג), יהודה (כט:לה), ואולי אף לוי (כט:לד)[6] מקורם בהרחבה יהוויסטית של הסיפור. ראשית, שם ההוויה הוא שם האל בדיווחים על לידת שמעון ויהודה, נתון שמצביע על המקור היהוויסטי כמחבר הדיווחים. שנית, שמעון ויהודה הם שבטים דרומיים. שבטים אלו חשובים הרבה פחות עבור סופר אלוהיסטי שגר בממלכת הצפון, והוא לא היה רואה הכרח להכניסם לחיק משפחת יעקב, במיוחד בתקופה שממלכת הצפון הייתה גדולה וחשובה הרבה יותר מממלכת יהודה הדרומית.

המקור האלוהיסטי לא היה הסופר הצפוני היחיד שבחר להתעלם מהשבטים הדרומיים. שירת דבורה (שופטים ה), המונה את כל השבטים שלחמו עם ברק אינה מזכיר את שמעון ואת יהודה. כמו כן היא אינה מונה את שבט לוי, מה שמעלה את האפשרות שגם ברשימת הילודה פה, לוי נוסף על ידי המקור היהוויסטי.

בנוסף, הסיפור שלנו פותח בציון עקרותה של רחל, ופסוק זה משתמש בשם י־הוה. העקרות של האימהות היא נושא שמעסיק סופרים יהוויסטים. שרה מוכרת כעקרה (בבראשית טז:ו-יח), ורבקה היא עקרה על פי בראשית כה. למעשה, המונח עקרה לא מוזכר בשם מקום במקור האלוהיסטי.[7]

לפיכך, נראה שהמקור היהוויסטי הוסיף את שבטי שמעון לוי ויהודה לסיפור האלוהיסטי המקורי. במקור האלוהיסטי, לאחר שלאה מתחתנת עם יעקב היא נכנסת להריון ויולדת בן ומקווה שעכשיו 'יאהבני אישי'. בנוסף, אם המקור היהוויסטי אחראי להוספה של שמעון, לוי ויהודה לסיפור, אז הטענה של רחל,  לפיה היא השיגה את אחותה בתחרות הילודה (ל:ח), הגיונית. היא ילדה בן אחד – ראובן, ורחל בעזרת בלהה הולידה שניים – דן ונפתלי.

ב. האטימולוגיות הכפולות

י־הוה מופיע בהסבר שלאה נותנת לשם של ראובן. זה לא אומר ששבט ראובן נוסף על ידי העורך היהוויסטי, אלא שההסבר הנוסף לשם ראובן התווסף לדברי לאה. ייתכן שהמחבר היהוויסטי לא היה שבע רצון לגבי ההסבר הראשון לשם, וסיפק הסבר חדש עם המילה 'ראה'.

ייתכן מאד שדבר דומה קרה בשתיים מתוך שלוש האטימולוגיות הכפולות שמנינו למעלה. המקור האלוהיסטי מסביר את השם זבולון עם המילה 'זבדני', והעורך היהוויסטי מוסיף הסבר עם המילה 'יזבלני', שבה שלוש אותיות שורשיות במקום שתיים. המקור האלוהיסטי מסביר את השם יוסף בעזרת הפועל 'אסף', והמקור היהוויסטי מציע את החלופה 'יוסף י־הוה לי בן אחר'.

ג. הקשר בין השִפחה להולדת יששכר

ההסבר של המקור היהוויסטי לשם יששכר משתמש באותו שורש כמו ההסבר של המקור האלוהיסטי אך מציע הסבר שונה לחלוטין, שתואם את הרביזיה שלו לסיפור האלוהיסטי. המקור היהוויסטי מרחיב את ענין הנישואין בין יעקב לשפחות, שהוזכר בפסוק אחד (בראשית ל:ג) בו שרחל הציעה שיעקב יינשא לבלהה אמתה והיא תלד במקומה.

המחבר היהוויסטי מרחיב במספר פרטים את הקטע על בלהה, אבל מוסיף קטע שלם העוסק בזלפה שפחת לאה. בהוספת הפסוקים העוסקים בזלפה (ל:ט-יג) המקור היהוויסטי מנסה ליצור הקבלה בין שפחת רחל לשפחת לאה. לפי גרסה זו, גם ללאה יש שפחה וגם היא נותנת אותה ליעקב לאשה כדי שהיא תלד עבורה. וכך לפי המקור היהוויסטי, גם במישור זה לרחל אין יתרון.

לפסוקים הללו אין סממנים יהוויסטים מובהקים מלבד השימוש העקבי במונח 'שפחה', אך התמונה מתבהרת כאשר אנו מסתכלים שוב על ההסבר של לאה לשם של יששכר בפסוק יח. לפי פסוק יז האלוהיסטי, אנו מבינים שהשם יששכר ניתן לילד בגלל העִסקה שלאה רקמה עם אחותה, בה היא נתנה לרחל את הדודאים שמצא ראובן תמורת לילה עם יעקב. כשהיא יולדת את הבן היא אומרת:

בראשית ל:יח וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר

במילים אחרות, הולדת יששכר היא פרס עבור מתן זלפה ליעקב עוד קודם, מה שהוביל ללידת גד ואשר.

האטימולוגיה של השם יששכר, 'נתן אלהים שכרי', משתמשת בשם אלוהים ולכן היא אלוהיסטית, אך אני מציע שהחצי השני של האטימולוגיה 'אשר נתתי את שפחתי לאישי' היא תוספת יהוויסטית. הסיבה לשם יששכר על פי הפסוק הקודם (פסוק יז), שמודגש פה, אינו קשור בשום אופן למתן השפחה ליעקב, כיוון שאין בפעולה זו מעשה שראוי לפרס כלשהו.

באמירה 'נתן אלהים שכרי' לאה רומזת בבירור לעסקה שרקמה עם אחותה ובה החליפה דודאים עבור יחסי מין, ובה הוזכר אותו שורש: 'אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני' (ל:טז). המקור היהוויסטי מרחיב את פסוק יח ומספק הסבר שסותר את האטימולוגיה הזו על מנת להדגיש את הקטע הסיפורי על זלפה ושני בניה. אותו קטע שהוא הוסיף בפסוקים הקודמים ושנעדר לחלוטין מן המקור האלוהיסטי.

ד. עוד תוספות יהוויסטיות

קיימות עוד מספר תוספות קטנות של המקור היהוויסטי שראוי לציין:

  • המספור של הילדים בפרקים כט ו-ל הוא פרי עטו של המקור היהוויסטי, שכן הוא משנה את מספר הילדים משבעה לשנים עשר.
  • לידת דינה גם היא כנראה תוספת יהוויסטית.[8]
  • שני המקרים בהם בלהה מתוארת כשפחה בפסוקים ד ו-ז גם הם כנראה תוספות יהוויסטיות.

שבעת בני יעקב

לפי ספר בראשית כפי שהוא מצוי בידינו היום,[9] וטקסטים מקראיים אחרים רבים, ליעקב היו שנים עשר בנים, שכל אחד מהם הוא אבי אחד משבטי ישראל. אך לפי המקור האלוהיסטי ליעקב היו רק שבעה בנים. כשהמקור היהוויסטי ירש את הסיפור האלוהיסטי הוא הוסיף שלושה שבטים שהיו חשובים עבורו ועבור קהל קוראיו היהודאים, ושניים אחרים (גד ואשר) במטרה להעצים את חשיבות לאה אמם.

המספר שבע לא מוזכר באופן מפורש במקור האלוהיסטי, אך מספר קטעים בספר בראשית רומזים רמז עבה למספר זה של השבטים. יוסף, השליט על בית פרעה, נותן לאחיו מתנות כשהם באים לקנות ממנו אוכל. בשתי הזדמנויות (בראשית מג:לד; מה:כב)[10] יוסף נותן לאחיו בן אימו, בנימין, פי חמש מתנות מכל אח אחר. אם על פי הסיפור, ישנם שנים עשר אחים למספר חמש אין משמעות. אך אם מספר האחים הוא שבעה, יוסף מעניק לבנימין אותה כמות מתנות שהוא מעניק לכל האחים האחרים יחדיו (שבעה אחים מינוס יוסף ובנימין). בכך הסיפור האלוהיסטי מדגיש שבנימין שקול כנגד כל האחים האחרים.

העריכה הדרומית של הסיפור הצפוני

קריאה זו של בראשית כט-ל, המציעה שהמקור היהוויסטי הוסיף חמישה בנים למניין בני יעקב, היא דוגמה טובה במיוחד לאופן שבו תורת ההשלמה יכולה להביא סדר והיגיון לסיפורים מבלבלים ומלאי סתירות. היא מספקת לנו חלוקה ברורה מאד של הטקסט המקראי, כל אחד עם אג'נדה ברורה. כשהסופרים הצפוניים נמלטו מחורבן ממלכתם על ידי האשורים הם מצאו מקלט בממלכת יהודה הדרומית, אך הסיפורים והטקסטים שהם הביאו איתם היו צריכים לעבור התאמה לקהל היהודאי החדש. זאת הנקודה בה המקור היהוויסטי מתחיל את מלאכתו.[11]

על פי המקור היהוויסטי, רחל אמו של יוסף, כלומר האם של השבטים הצפוניים, אינה רשאית לנצח בתחרות הילודה נגד אחותה לאה, שהיא אם השבטים הדרומיים. לכן, לפי המקור היהוויסטי לאה יולדת ארבעה ילדים נוספים, ובסך הכל שבעה ילדים (ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון ודינה) תוך שבע שנים. תוספת זו מותחת גם את ההיגיון וגם את הסוגה הספרותית, והופכת את נרטיב תחרות הילודה למשהו בין רשימה לסיפור. לא רק שלאה משיגה את רחל, היא לבדה יולדת שבעה ילדים, מספר המקביל לסך  הילדים לפי המקור האלוהיסטי הקדום. שפחתה זלפה גם היא יולדת שני בנים בדיוק כמו בלהה שפחת רחל, ועל כן גם במישור הזה אין לה שום יתרון.

וכך המקור היהוויסטי מגיע לשנים עשר בנים מהשבעה המקוריים של האלוהיסט. ייתכן שהמספר שנים עשר הוא מקרי וייתכן ולא, שכן אנו מוצאים אותו כמספר טיפולוגי במקרא בהקשרים שונים.[12] הדבר החשוב ביותר, אבל, הוא שלפי המקור היהוויסטי לאה ילדה את יהודה, אבי השבט המרכזי של ממלכת הדרום. בסיפורי יוסף בפרקים הבאים, הסופרים היהודאיים ישימו את יהודה במרכז הסיפור והוא יתחרה עם יוסף על ראשות האחים.

נספח

הטקסט האלוהיסטי המקורי

בראשית כט:לב וַתַּ֤הַר לֵאָה֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ רְאוּבֵ֑ן כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה כִּ֥י עַתָּ֖ה יֶאֱהָבַ֥נִי אִישִֽׁי׃ //  ל:א וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי׃ ל:ב וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן׃ ל:ג וַתֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה אֲמָתִ֥י בִלְהָ֖ה בֹּ֣א אֵלֶ֑יהָ וְתֵלֵד֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה׃ // ל:ד וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ יַעֲקֹֽב׃ ל:ה וַתַּ֣הַר בִּלְהָ֔ה וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּֽן׃ ל:ו וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ דָּנַ֣נִּי אֱלֹהִ֔ים וְגַם֙ שָׁמַ֣ע בְּקֹלִ֔י וַיִּתֶּן־לִ֖י בֵּ֑ן עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ דָּֽן׃ ל:ז וַתַּ֣הַר ע֔וֹד וַתֵּ֕לֶד בִּלְהָ֖ה // בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃ ל:ח וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹהִ֧ים ׀ נִפְתַּ֛לְתִּי עִם־אֲחֹתִ֖י גַּם־יָכֹ֑לְתִּי וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ נַפְתָּלִֽי׃ // ל:יד וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּבֵ֣א אֹתָ֔ם אֶל־לֵאָ֖ה אִמּ֑וֹ וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ אֶל־לֵאָ֔ה תְּנִי־נָ֣א לִ֔י מִדּוּדָאֵ֖י בְּנֵֽךְ׃ ל:טו וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת־אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת־דּוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה תַּ֖חַת דּוּדָאֵ֥י בְנֵֽךְ׃ ל:טז וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֣ב מִן־הַשָּׂדֶה֮ בָּעֶרֶב֒ וַתֵּצֵ֨א לֵאָ֜ה לִקְרָאת֗וֹ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּב֔וֹא כִּ֚י שָׂכֹ֣ר שְׂכַרְתִּ֔יךָ בְּדוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַיִּשְׁכַּ֥ב עִמָּ֖הּ בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא׃ ל:יז וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶל־לֵאָ֑ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּ֥ן // ל:יח וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה נָתַ֤ן אֱלֹהִים֙ שְׂכָרִ֔י וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יִשָּׂשכָֽר׃ ל:יט וַתַּ֤הַר עוֹד֙ לֵאָ֔ה וַתֵּ֥לֶד בֵּן // לְּיַעֲקֹֽב׃ ל:כ וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה זְבָדַ֨נִי אֱלֹהִ֥ים ׀ אֹתִי֮ זֵ֣בֶד טוֹב֒ // וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ זְבֻלֽוּן׃ // ל:כב וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־רָחֵ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע אֵלֶ֙יהָ֙ אֱלֹהִ֔ים וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָֽהּ׃ ל:כג וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי׃ ל:כד וַתִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ יוֹסֵ֖ף.

הערות שוליים