ראש השנה עם בני ישראל הקדומים

לוח גזר

הלוח המכונה "לוח גזר" הוא אחת הכתובות העבריות הקדומות ביותר שהתגלו. לוח אבן הגיר הקטן מתוארך למאה העשירית לפני הספירה, זמן שבו שמות החודשים הבבליים (מהם נגזרים שמות החודשים העבריים) עדיין לא היו ידועים בישראל. באותה תקופה גם עדיין לא נעשה שימוש נרחב בשמות הכנעניים הרשמיים, כגון בוּל, זיו או איתנים.^[1]

אביה, סופר חובב שחרט את שמו בפינה השמאלית התחתית, כתב על לוח זה את סדר השנה, תוך חלוקת החודשים על בסיס הפעולות החקלאיות המתרחשות בהם:

השנה שמוצגת כאן אינה יחידת זמן מופשטת, אלא סדר של אירועים חקלאיים המחולקים למחזור ירֵחַ אחד או שניים.

להתחיל את השנה באסיף

האזכור הראשון בלוח השנה, "אסיף", מהשורש א.ס.פ, מציין את עונת בציר הענבים ומסיק הזיתים. תקופה זו מקבילה לחודשי תשרי ומרחשוון העבריים/בבליים (בערך מאמצע ספטמבר עד אמצע נובמבר).

התורה מציינת את הבציר ב"חַג הָאָסִיף", שנערך "בְּצֵאת הַשָּׁנָה" (שמות כג:טז),^[4] או בניסוח אחר  ב"תְּקוּפַת הַשָּׁנָה" (שמות לד:כב). במילים אחרות, האסיף הוא חג של שנה חדשה.^[5]

חג השנה החדשה הסתווי היה במקורו חגיגה מקומית, שבמהלכה נהגה אוכלוסיית האיכרים של ישראל ויהודה ללכת לאתרי פולחן סמוכים כדי לתת לאלוהים חלק מהתוצר שנאסף, בדומה לחקלאים אריסים שנתנו לבעלי האחוזות את חלקם ביבול.^[6] באותה הזדמנות המאמינים העניקו ביטוי ציבורי להכרת תודה על חסדי האל המובטחים,^[7] והתפללו לגשם בעונה הבאה.^[8]

יין וחגיגה

שני סיפורים מקראיים שאירעו בשילה, אתר פולחן במאה האחת עשרה לפני הספירה,[9] מתרחשים במהלך החג ומדגישים כמה מהיבטיו. ספר שופטים כא:יט, אשר מתייחס לחג כ"חַג-יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה", מתאר כיצד נערות רווקות יצאו במחולות (כא:כא) בכרמים, כנראה כחלק מחגיגת בציר הענבים.

אותו חג שנתי בשילה מופיע בפתיחה של ספר שמואל בתיאור מנהג של אלקנה שלימים יהיה אביו של שמואל:

^{שמואל א א:ג} וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת וְלִזְבֹּחַ לַי־הוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה...

חג זה כלל, אם כך, הן קורבנות לאלוהים והן הזדמנות להיפגש ולחגוג.^[10] חלק מאירועים היו זבח – סעודה משותפת בנוכחות האל, שכללה בשר (שלא נאכל לעיתים קרובות) ויין כדי לחגוג את בציר הענבים.^[11]

נראה שמקרים של שכרות היו עניין שגרתי למדי. מקרה כזה מוזכר למשל במהלך חגיגות בציר הענבים בשכם:

^{שופטים ט:כז} וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם וַיִּדְרְכוּ וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים וַיָּבֹאוּ בֵּית אֱ‍לֹהֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְקַלְלוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ.

תיאור יפה של העניין נמצא בשמואל א' (א: יב–טו) כאשר עלי הכוהן רואה את חנה מתפללת בשקט וחושד שהיא שתתה כוס או שתיים יותר מדי.

מרכזיות החג

בחברות רבות במזרח התיכון הקדום היתה חשיבות עצומה לחג שמציין את אסיף הענבים. באוגרית למשל, החג נחגג במשך חודש שלם, וכונה "ראשֻ-יינִ" (ראשית היין), שהקביל לחודש אלול העברי והסתיים בשנה החדשה. כמו חגם של בני ישראל (במקור הכוהני), אירועי החג העיקריים החלו בחמישה עשר בחודש, נמשכו שבעה ימים וכללו קורבנות רבים וטקסים אחרים שהתרחשו במקדש, ובהם שיחק למלך תפקיד מרכזי.^[12]

התנ"ך מייחס לחג זה חשיבות אדירה! שלמה בוחר את החג הזה בתור התקופה הטובה ביותר לחנוך את בית המקדש החדש בירושלים:

^{מלכים א ח:סה} וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים... ^[13]

את החג מכנים בפשטות "הֶחָג", ללא צורך בפירוט נוסף.

החג המתחרה של ירבעם

הפופולריות של החג הזה מודגשת בסיפור ירבעם, אשר כונן את הצפון כישות מדינית בלתי-תלויה בירושלים ובמלכהּ. ירבעם מביע דאגה שהעם ילך לירושלים להציע קורבנות וכתוצאה מכך יתפייס עם המלך דוד (מלכים א יב:כה–לג). מסיבה זו הוא בונה שני בתי מקדש בדן הצפונית ובבית אל הדרומית.

^{מלכים א יב:לב} וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה... ^יב:לג וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מלבד [מִלִּבּוֹ] וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל....

י־הוה כמלך: לחגוג את הניצחון המיתולוגי של אלוהים

חג השנה החדשה, במיוחד בתקופת המלוכה, כלל טקסים ופולחן שהדגישו את מלכות י־הוה על ישראל,^[14] בדומה לתֶמה של אירועי חג השנה החדשה בקרב העמים המקיפים את ישראל. בחג הבבלי אַכִּיתוּ, האוכלוסייה שרה מזמורים לכבוד מרדוך, האל שעשה את דרכו למקדש כדי לשבת  על כס מלכותו.^[15] באוגרית, החגיגה הייתה מכוּונת לבעל, אל הסערה. לאחר שהביס את אויביו המיתיים ימֻ ומוֹת, בעל התקדש שוב כמלך.^[16]

לא ברור אם היתה בישראל הקְבלה של ממש  להיבט המיתולוגי של האל הראשי המביס את אויביו, אך אין ספק שהיו בישראל:

• את טקס התרועה בשופר בחג זה (ויקרא כג:כד, במדבר כט:א), מעשה אשר קשור לטקסי המְלכה.^[17]
• פרקי תהילים שמרמזים לקיומם של סיפורים כאלה (תהילים עא:יב–יז, חבקוק ג).^[18]
• פרקי תהילים שדנים בהמלכה של י־הוה וכנראה קשורים לחג השנה החדשה (תהילים מז וצג). ^[19]

בנוסף, הנושא של המלכת י־הוה בולט במיוחד בשלושה מזמורים ישראליים קדומים שהשתמרו על גבי פפירוס מצרי מאמצע המאה הרביעית לפני הספירה, ואשר שופכים אור על חג השנה החדשה כפי שהוא נחגג בישראל לפני נפילת שומרון (722 לפני הספירה). ^[20]

י־הוה כמלך במזמורי פפירוס אמהרסט 63

פפירוס אמהרסט 63, שהתגלה באי יֵב,^[21] הוא תעודה ארמית הכתובה בכתב מצרי דֶמוֹטִי ("עממי"). ייחודיות המסמך נעוצה בכך שהוא מהווה אוסף יצירות של שלוש קהילות: בבלים, ארמים מחמת, ובני ישראל מהממלכה הצפונית.

חלק מהתרומה של בני ישראל לפפירוס הם שלושה מזמורים שאחד מהם מקביל למזמור כ' בספר תהילים, ואילו שני האחרים לא נמצאו בתנ"ך. ^[22] שירים טקסיים אלה ממזגים את חגיגת מלכות האל עם התייחסויות לחג היין הצעיר (פפירוס אמהרסט 63,xiii  7-6):

תוך כדי הקרבת טלאים וכבשים (xiii, 1), הצגת גביעי יין (xiii, 5), ולקול מנגינת הנבל, הנבל והחליל (xiii, 10-8), הנושא המרכזי הוא שלטון  האל. מופע הירח החדש מסמן את תחילת החג. זהו גם הסמל של עלייתו של יהו למלכות (פפירוס אמהרסט 63,xii  13-15):

"צבא השמיים" הוא כינוי לכוכבים, אשר נראים כאן כסמלים של כל האלים הפחותים שחייבים להתכופף בפני השליט העליון של השמיים.^[23] מלכות האל פירושה רוממותו מעל האלים האחרים (פפירוס אמהרסט 63,xiii  12-11):

ההקשר הפוליתיאיסטי של שירים אלה הוא סימן לקדמותם. רוב השירים אודות מלכות י־הוה מתרכזים בשלטון האל על האומות האחרות, יותר מאשר בעליונותו כלפי אלים זרים. כאן, עלייתו של יהו למלכות פירושה הכפפת האלים האחרים למרותו.^[25]

י־הוה כשופט

גם שורשיו של הדימוי י־הוה כשופט, תֶמה קשורה לי־הוה כמלך, נעוצים בחגיגות הקדומות של השנה החדשה. התפיסה שאלוהים קובע את גורלות האדם בשנה העתידית, תפיסה כה מרכזית לראש השנה הבתר-מקראי, מופיעה כבר בסיפור השתתפותם של אלקנה וחנה בחגיגיות השנתיות בשילה.

לאחר שההבטחה של עלי שבקשתה תתמלא השקיטה אותה, חנה ילדה בן "לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים" (שמואל א א:כ), כלומר בדיוק לפני חג השנה החדשה הבא.^[26]  אלוהים תיקן את הגורל של חנה בפי הכהן. שירת חנה בשמואל א ב:א–י מרחיבה בנושא זה:

^{שמואל ב:ה} שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה. ^ב:ו יְ־הוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. ^ב:ז יְ־הוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם.

מזמורי השנה החדשה של פפירוס אמהרסט מזכירים גם הם את כוחו של אלוהים לרומם ולהוריד (xiii 6-5):

אף על פי ששירים אלה מתייחסים למעשים אלה של  האל כאילו היו מעשים על-זמניים, ההקשר של ההכרזה עליהם הוא חג השנה החדשה.

האמונה שהגורל נקבע על ידי אלוהים בתחילת השנה הייתה מוכרת גם לבבלים, אשר במהלך חגיגות השנה החדשה שלהם האל העליון מורדוך החזיק את "לוח הגורלות" כמעין תוכנית עבור השנה העתידית.^[27]

תהלוכת האל

חלק מטקס חגיגת השנה החדשה בתרבויות המזרח התיכון הקדומות הייתה התהלוכה החגיגית של האל, אשר פסלו  הוסר מתחום המקדש, הוצעד ואז הוחזר אליו. הטקס שירת תכלית מעשית, משום שהיה צריך לטהר את בית האל – פעולה שמתייחסים אליה בתורה בפעלים "לכפר" ו"לטהר", והיא נקשרת ליום כיפור, שגם הוא חלק מתקופת השנה החדשה.^[28]

יתירה מזאת, התהלוכה נתנה למאמינים באל שהיו לא-כוהניים ולא-מלכותיים גישה ישירה לאלוהים שאינה זמינה להם במהלך השנה. בחג השנה החדשה הבבלי מסופר שהמלך לקח את האל מורדוך "ביד" תוך שהוא מוביל את פסלו  בחזרה למקדש.

בישראל ויהודה, נדמה שטקס דומה התרחש עם ארון הברית שבו יהוה נכח באופן מסתורי.^[29] התיבה התקדמה תוך כדי תרועה וקולות שופר (שמואל ב ו:טו). בתקופה שקדמה למלכות, הכוהנים הובילו את התהלוכה, בעוד שבתקופת המלכות המלך היה נוטל את התפקיד של המוביל באירועים הללו.

תיאור יפה של תפקיד המלך השתמר בסיפור העברת ארון הברית על ידי דוד לירושלים (שמואל ב ו). בהיותו לבוש כמו כהן באפוד הפשתן, דויד הוביל את הארון למקום מושבו. על אף שהסיפור מספר על אירוע חד-פעמי, הוא בנוי על פי הדגם של התהלוכה השנתית של ארון הברית.^[30]  באופן דומה, מלכי יהודה היו אמורים להוביל בתהלוכת הארון.

השתתפות המלך הייתה כלי עוצמתי לחיזוק מעמדו של השליט האנושי, ולעניין זה היו השלכות פוליטיות די ברורות: אלוהים היה מלך של מעלה, והמלך היה נציגו עלי אדמות. מקור המזמורים המועטים שחגגו את המלך האנושי בתור בנו של האל עלי אדמות (כמו מזמור ב ומזמור קי) היה כנראה חגיגות השנה החדשה. וודאי שהצגת המלך בדמות הכוהן (תהילים קי:ד) עולה לחלוטין בקנה אחד עם תפקידו בתהלוכה.

משיחת המלך הראשון על ידי האל בתפילת חנה

סופה של שירת חנה מתאר את הקשר בין המלוכה וחג השנה החדשה:

^{שמואל א ב:י} יְ־הוָה יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ

בזמן שחנה אמרה לכאורה את המילים הללו עוד לא היה מלך בישראל. למעשה יהיה זה בנה של חנה שימשח את המלך הראשון. ההתייחסות למלך היא אם כך אנכרוניזם – או אם תרצו נבואה. אך היא אכן מציעה ששירת חנה שתייכת לאוסף של טקסטים טקסיים עבור חג השנה החדשה ושהיא הוכנסה מאוחר יותר לסיפור של ביקור חנה בשילה.^[31]

פיצול הדרכים לאחר גלות בבל

כפי שהזכרנו לעיל, בתקופת המלוכה היה למלך תפקיד מפתח בחג השנה החדשה. ואולם, בתקופה שלאחר הגלות, כאשר ארון הברית אבד (ירמיה ג:טז) וכל הניסיונות לשקם את מלכות דוד העלו חרס, ההיבט המלוכני של החג כבר לא היה משמעותי. החגיגה התפצלה באותו הזמן והתפתחה לשני חגים שונים: סוכות (חג הקציר) וחג השנה החדשה, שהיהדות הרבנית מכנה ראש השנה.^[32]

סוכות – האופי החקלאי של החג הוא הנושא המרכזי של סוכות, חגיגת האסיף. בתקופה שלאחר הגלות, השבח לאל עבור השפע של ישראל זכה למרכזיות חדשה בפולחן. תהילים סה מהווה דוגמה, כשהוא מאדיר את אלוהים כמוריד הגשם ומעניק הפוריות:

^{תהילים סה:יב} עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָ וּמַעְגָּלֶיךָ יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן

אנו רואים גם הבלטה של טקסים חקלאיים כמו נטילת ארבעת המינים ובניית סוכות, זכר לסככות שהוצבו בכרם כדי להגן על הכורמים ועל היבול עצמו בזמן האסיף (ויקרא כב: לט–מג; נחמיה ח:יד–טו).^[33] הטקסטים הרבניים מאשרים את מרכזיות חג הסוכות, כשהם מדמים בנפשם (או זוכרים) חגיגות שנמשכו יומם ולילה בבית המקדש בחג סוכות. חג סוכות מוכר בתלמוד, בדומה למקרא, בתור "החג" ותו לא.^[34]

ראש השנה – בעוד שהחג החקלאי מבטל את הנושא של חג השנה החדשה (למעט ההדגשה של הגשם), הנושא של השנה החדשה מרכזי בחג של היום הראשון של החודש השביעי, ראש השנה העברי. ומאחר שאף מלך בשר ודם אינו משתתף בחגיגה, תיאור האל כמלך הופך להיות חלק עיקרי בפולחן.  כך מתפתח הרעיון שאלוהים מאזין לתפילות בני האדם ומבטיח להם חיים או מוות, עושר או עוני וכו'.

באופן לא מפתיע, סיפור חנה נקרא בראש השנה, כמו גם סיפור שרה שיולדת את יצחק. ^[34] יתרה מכן, במועד זה החגיגות בפולחן או בשירה פחות בולטות והוא נודע כ"יום הדין". הגם שזה לא שם מקראי, זה בהחלט נושא מקראי הנקשר לשנה החדשה. שורשי המסר התלמודי אודות ראש השנה בתור ההזדמנות של אלוהים לבדוק או לרשום את גורל הרשע, הצדיק, ואלה שביניהם, נעוצים עמוק במסורת היהודית ובמסורות של המזרח התיכון הקדום.