פרה אדומה: טקס הסבון

לאחר מגע עם גופה, יש להזות על האדם תערובת נוזלית המכילה את אפר הפרה האדומה, יחד עם ארז ואזוב, צמחים אלקליים שכאשר הם נשרפים, משמשים מרכיבים עיקריים בחומרי ניקוי.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

הקרבת פרה אדומה (מותאם), אנונימי, המאה ה-18. רייקסמוזיאום

התורה קובעת טקס טהרה מורכב עבור אדם או חפץ שנטמאו בעקבות מגע עם גופה. הטקס מתחיל בהקרבת "פָרָה אֲדֻמָּה"[1] מחוץ למחנה (במדבר יט:ב–ג). הכהן מזה מדם הבהמה שבע פעמים לכיוון אוהל מועד, ולאחר מכן הבהמה נשרפת:

במדבר יט:ה וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף.

הכוהן משליך לתוך האש חומרים נוספים (פסוק ו, ועוד על כך להלן), ולאחר מכן אוספים את האפר:

במדבר יט:ט וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא.

 אפר זה מעורבב במים ומוזה על אדם שבא במגע עם מת:

במדבר יט:יז וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי. יט:יח וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר.

רק לאחר שהוזה עליו מן התמיסה הזאת פעמיים — ביום השלישי וביום השביעי לאחר הטומאה — יכול האדם לרחוץ ולהיות מוכרז כטהור מבחינה טקסית (פסוק יט).

חוק

התורה אינה מסבירה את משמעותם של פרטי הטקס. ספרות חז"ל רואה בטקס הפרה האדומה את הדוגמה המובהקת ביותר ל"חוק" — מצווה שנקבעה על ידי האל, אף שאין טעמה מובן לאדם.[2] כך, למשל, נאמר בפסיקתא דרב כהנא:[3]

אלא א[מר] הקב"ה: חוקה חקקתי וגזירה גזרתי ואין את רשיי לעבור על גזירתי, זאת חוקת התורה אשר צוה י"י לאמר.

באותו מדרש, אומר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו:

חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרים אלא גזירתו של הקב"ה הוא.[4]

עם זאת, מספר פרטים בטקסט פרה אדומה מצביעים על הסבר מעשי לדרישותיו: ייתכן שטקס הטהרה הסמלי הזה התבסס על הליך של טיהור פיזי, שנעשה באמצעות נוסחה קדומה להכנת חומר ניקוי דמוי־סבון.[5]

יסודות ייצור סבון

המרכיבים העיקריים הנדרשים לייצור סבון הם שומן או שמן, ממקורות צמחיים או מן החי,[6] ואלקלי (בדרך כלל תמיסת נתרן או אשלגן). ניתן להפיק אלקלי באמצעות שריפת צמחים המכילים נתרן ואשלגן וערבוב האפר שנוצר עם מים. האפר מכיל פחמת סידן (המכונה לעיתים "סיד" בספרות), אפר סודה (פחמת נתרן), אשלג (פחמת אשלגן) ומינרלים שונים אחרים.[7] אפר הסודה והאשלג מתמוססים במים, יוצרים תמיסה אלקלית, בעוד שפחמת הסידן, המסיסה פחות, נותרת מאחור. בתנאים מתאימים, החום ופחמת הסידן ממירים את התרכובות הללו לתחמוצות ולהידרוקסידים המתאימים, וכך מתקבלת תמיסת לי (lye) קאוסטית.[8] צמחים שונים נבדלים במידה ניכרת בהרכב הכימי של האפר שהם מפיקים, ובהתאם לכך גם במידת התאמתם לייצור תמיסות כאלה.[9]

ניתן להשתמש בתמיסה זו כחומר ניקוי, בדומה לאופן שבו משתמשים כיום בסודה לשתיה (נתרן ביקרבונט) ומים. אולם כאשר משלבים אותה עם שומן או שמן, מתקבל סבון גולמי. זהו סוג הסבון ששימש ככל הנראה בימי קדם.

סבון וחומרים אלקליים במזרח הקדום

השימוש בחומרים אלקליים כגון אשלג, נתר ותרכובות נתרן שונות לייצור חומרי ניקוי וסבונים היה מוכר ברחבי המזרח הקדום.[10] לוחית שומרית אחת מתארת את שלבי הניקוי בזה אחר זה: רחצה במים, טיהור באמצעות חומר אלקלי, ולבסוף משיחה בשמן:

במים רחצתי את עצמי. באלקלי טיהרתי את עצמי. באלקלי מקערה מבריקה טיהרתי את עצמי. בשמן טהור מהקערה ייפיתי את עצמי.[11]

אחד מגלילי גודאה (כתובת משומר, האלף השלישי לפנה"ס) מזכיר מים, אלקלי ושמן כחומרים המשמשים לניקוי:

כדי שיטהר במים, כדי שינקה באשלג,[12] וכדי שיערבב את השמן הטהור עם האשלג.[13]

הפפירוס הרפואי המצרי של אברס (בערך 1534 לפנה"ס) כולל מתכונים רבים לייצור סבונים או משחות המבוססים על חומרים אלקליים שהורתחו יחד עם שומנים ושמנים.[14] גם פפירוס ברלין הרפואי, המאוחר מעט יותר (מצרים, כ-1350 לפנה"ס), מביא מתכון לייצור סבונים או משחות מנתר (או נטרון) ושומן.[15]

לוחית אכדית מן האלף הראשון לפנה"ס מציגה מתכון המורכב משילוב של חומרים אלקליים המופקים מסליקורניה ומצמח דומה המכונה "מסטאקל" (mastakal) יחד עם שמנים שונים, שומן פרה וחומרים נוספים.[16]

גם במקרא נזכרים חומרי ניקוי אלקליים.[17] נתר ובורית מתוארים כחומרים המשמשים לכביסה ולניקוי, וככל הנראה היו תרכובות אלקליות שונות שכללו אשלג, תרכובות נתרן ומלחים נוספים:[18]

ירמיה ב:כב כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי יְ־הוִה.

פרטים חסרים או לא רלוונטיים במתכונים

בניגוד למתכונים מודרניים, המציגים בדרך כלל רשימה מלאה של מרכיבים ושלבי הכנה, רוב המתכונים הקדומים שהשתמרו, בין אם למזון, לרפואה או לסבון, הם חלקיים ועמומים. ואכן, חלק ממתכוני הסבון יתוארו בצורה מדויקת יותר כקמעות המפעילות את תכונות הטיהור המיוחסות לחומרים המשמשים בייצור סבון, ולא כנוסחאות מעשיות להכנתו. לדוגמה, קמע אכדי נגד כישוף המכונה מַקְלוּ (Maqlû) (האלף הראשון לפנה"ס) מפעיל את כוחם המטהר של מספר צמחים כחלק מטקס טיהור סמלי של הדובר:

מי ייתן והאשוחית העשירה בכתר תטהר אותי, מי ייתן ודקל התמר העמיד בפני כל הרוחות ישחרר אותי, מי ייתן והמסטאקל הממלא את האדמה יטהר אותי, מי ייתן ואצטרובל האורן ישחררו אותי.[19]

כמו המסטאקל, גם האשוחית מוזכרת כחומר טיהור בטקסטים אחרים. ייתכן ששני הצמחים שימשו כמקורות לחומרים אלקליים.[20]

מספר גורמים מקשים על הבנתנו את תהליכי ייצור הסבון בעולם הקדום:

  • מכיוון שלמחברי המתכונים הללו לא היה ידע מודרני בכימיה, הם לא תמיד הבינו אילו מרכיבים ושלבים בתהליך היו הכרחיים לייצור חומר ניקוי או סבון יעיל.
  • ייתכן שמתכונים חסרים שלבים או מרכיבים חיוניים, או שהם כוללים פרטים לא רלוונטיים — מרכיבים ותהליכים שאינם הכרחיים מבחינה כימית לייצור סבון.
  • מתכונים מעטים מאוד מציינים את הכמויות של החומרים המשמשים, ואף אינם מכילים הוראות מפורטות לגבי אופן הכנת החומרים.
  • רק מעטים, אם בכלל, מכנים במפורש את המוצר שלהם "סבון"; ניתן לזהות אותו ככזה רק על פי מרכיביו ושימושיו.
  • לא ניתן לזהות כיום את כל המרכיבים בטקסטים אלה, ותפקידיהם של המרכיבים בנוסחה אינם תמיד ברורים.

לדוגמה, טקסט אכדי מן האלף הראשון לפנה"ס מציג מתכון לשטיפה באמצעות חומר המכיל כורכום, חומר אלקלי, שומן של עגור, ומספר מרכיבים נוספים:

יש למלא כלי במים מבריכה, שלא נגעו בהם בידיים (לרחצה), ולהכניס לתוכו אשל, מסטקאל (סבון-עשב),... [סוג של קנה], אלקלי סליקורניה, ובירה "מעורבת", ואז טבעת מזהב סרירו; יש לתת לאיש מים טהורים לשתות, ואז יש לשפוך עליו את המים שהוכנו כך: לאחר מכן יש לעקור שורש כורכום, לכתוש מלח טהור ואלקלי טהור, להוסיף לכך שומן של עגור שהובא מההרים, ולשפשף את גופו של החולה שבע פעמים בתערובת זו.[21]

השילוב של מרכיבים טקסיים או מאגיים, היעדר מידות מדויקות והוראות חלקיות בולט בטקסט זה.

 נראה שכדי להשתמש במתכונים כאלה בהצלחה, נדרשו העוסקים בהם לידע מעשי מסורתי נוסף — ידע שלא תועד בכתב, ואולי אף הוסתר במכוון.

תמיסה אלקלית מן הפרה האדומה

כמו מתכוני הסבון הקדומים שתוארו לעיל, ייתכן שגם בטקס הפרה האדומה נכללו פרטים שאינם חיוניים מבחינה מעשית, או לחלופין חסרים בו שלבים שלא תועדו. שריפת הפרה האדומה, למשל, אינה תורמת מבחינה כימית לייצור הסבון. כמו כל אפר עצמות, אפרה של הבהמה היה מורכב בעיקר מזרחות הסידן (פוספטים של סידן).[22] חומרים אלה אינם מסיסים במים, ולכן לא היו מסייעים לייצור הסבון, אך גם לא היו מפריעים לו. לעומת זאת, הכמויות הגדולות של עצים וצמחים אחרים ששימשו כדלק למדורה היו עשויות לייצר, לאחר ערבובן במים, תמיסה אלקלית בלתי מזוקקת — מעין תמיסת סבון גולמית — שהייתה יכולה לשמש לצורכי ניקוי.

סוגים רבים של צמחים מייצרים את האפר הדרוש, אך ספר במדבר דורש לזרוק לתוך האש מספר מרכיבים ספציפיים:

במדבר יט:ה וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. יט:ו וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה.

מה היו אזוב ושני תולעת, וכיצד השפיעה הוספתם לאש על האפר שנוצר או על תמיסת הסבון שהוכנה ממנו?

ארז

זיהויו של ה"ארז" ברור למדי: מדובר בעץ מחטני, עשיר בשרף ובעל ניחוח אופייני. ברוב ההקשרים המקראיים מתייחס המונח ככל הנראה לארז הלבנון (Cedrus libani), עץ ירוק-עד המשגשג בהרי לבנון.[23] מכיוון שארז הלבנון צומח לעיתים נדירות מדרום להר חרמון (הר לבנון), ייתכן שההתייחסות בפסוק זה ובכמה פסוקים אחרים היא לעץ מחטני ירוק-עד אחר המכונה גם הוא ארז, כגון מינים מסוימים של ערער[24] (Juniperus oxycedrus או Juniperus turbinata). אנו יודעים מספרייתו של אשורבניפל (אשור, המאה השביעית לפנה"ס) כי Juniperus oxycedrus נכלל במתכון להכנת סבון.[25]

בדומה לעצים מחטניים אחרים, ייתכן שניתן היה להפיק מאפר ה"ארז" אשלג (פחמת אשלגן), ששימש כחומר אלקלי.[26] עם זאת, לא ידועים כיום ניתוחים כימיים רלוונטיים של אפר ארז או ערער שיאפשרו לבחון אפשרות זו באופן ישיר. הטקסט המקראי דורש להשליך אל האש "עץ ארז" בלבד, אך ייתכן שגם סוגי עץ אחרים שימשו לאותה מטרה.[27] אם כך, ייתכן שגם אלה תרמו אשלגן באמצעות אפרם.

אזוב

זהותו של האזוב אינה ברורה, אך אזכורים שלו בטקסט זה ובטקסטים אחרים מספקים תובנות לגבי תכונותיו.[28] האזוב הושלך הן אל מדורת הפרה האדומה (במדבר יט:ו) והן שימש כמברשת להזאת מי האפר (במדבר יט:יח).

על פי מקורות תנאיים, כמויות גדולות של אזוב (ולפי דעות מסוימות, גם צמחים אחרים) נערמו על מדורת הפרה הבוערת כדי לייצר אפר רב.

תוספתא פרה ד:י לעולם מרבין לה עצים. אמר ר׳ יהודה: אף כשהיו מרבים לא היו מרבים אלא חבילי אזוב שאפרן מרובה ויפה.[29]

 האזוב קשור קשר הדוק לטקסי טהרה במקרא. הוא נזכר, בין השאר, בטקס פסח מצרים (שמות יב:כב) ובדיני טהרת המצורע (ויקרא יד:ד–ו, מט–נא), ובדרך כלל משמש ככלי להזאה או למריחת החומר המטהר. גם בתהילים מופיע האזוב כמטפורה לטיהור ולמחילת עוונות:

תהלים נא:ט תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין.

לפיכך, הכללת האזוב בטקס הפרה האדומה שירתה ככל הנראה הן תפקיד מעשי בטקס ההזאה והן משמעות סמלית של טיהור. חוקרים ניסו לזהות את האזוב המקראי עם מספר צמחים שונים. תרגום השבעים מתעתק את המילה "אזוב" כ-hyssop, בהתבסס על דמיון פונטי. מאוחר יותר זיהו חוקרי צמחי מרפא ובוטנאים את ה-hyssop הזה עם צמח תבלין מהדרום הים-תיכוני המוכר כיום בשם Hyssopus officinalis. עם זאת, הסבר זה אינו סביר, שכן הצמח אינו יליד ישראל או מצרים.[30]

רוב החוקרים טוענים שאזוב מתייחס ל-Origanum syriacum (בערבית: זעתר). נראה שזו גם דעתו של סעדיה גאון בפירושו,[31] וזהו הצמח שהשומרונים משתמשים בו בטקס הפסח שלהם.[32] זיהוי זה אינו ודאי, עם זאת, משום ש-Origanum syriacum אינו תואם במלואו לתיאורים של האזוב המקראי.[33] אפשרות נוספת היא Capparis sicula או spinosa (הצלף הקוצני), צמח הנפוץ בישראל, בסיני ובנילוס.[34] שניהם עשירים באשלגן הדרוש לייצור סבון.[35]

זיהוי אפשרי נוסף הוא עם אחד מסוגי הקנים, ככל הנראה Sorghum vulgare (הידוע גם כ-Sorghum bicolor, עשב המגודל לצורך תבואתו) או Arundo donax (עבקנה שכיח).[36] קנים היו מתאימים במיוחד ככלי להזאה, והם בין האפשרויות הבודדות שהיו זמינות בכמות מספקת כדי להזין את מדורת הקורבן ביותר מאשר באופן סמלי.[37] קנים עשירים במיוחד באשלגן,[38] ולכן היו מתאימים במיוחד לייצור סבון. לדוגמה, הטקסט האשורי שצוטט קודם לכן כלל סוג כלשהו של קנה כאחד ממרכיביו.

שני תולעת

רוב התרגומים מבינים את המונח שְׁנִי תוֹלָעַת, שפירושו המילולי הוא "ארגמן (צבע) מתולעת", כמתייחס ל"חומר ארגמן", ל"צמר צבוע באדום" או למשהו דומה. ההתייחסות היא ככל הנראה לצבע המופק מריסוק וייבוש של כנימות קשקש כגון Kermes echinatus או Kermes vermilis. אלה שימשו רבות בימי קדם לייצור צבע אדום בוהק. סביר להניח שצבע הארגמן הוסף לאש בצורת אבקה.[39]

מאדום דם ללבן טהור

הכללתם של מספר מרכיבים אדומים —השני תולעת, הפרה האדומה, ודמה — שאף אחד מהם אינו הכרחי מבחינה כימית לייצור סבון, מרמזת כי לצבע יש משמעות סמלית. לקיחת חפצים אדומים, שריפתם וערבובם במים סימלה ככל הנראה את תהליך הטיהור.[40] ניתן להבין את המעבר מאדום ללבן כסמל למעבר מטומאה לטהרה. משל ברוח זו מופיע בספר ישעיהו:

ישעיה א:יח לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְ־הוָה אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.

 סבון או תמיסת ניקוי? הכל תלוי בחֵלֶב

האם טקס הפרה האדומה הוביל לייצור סבון או הסתפק בייצור תמיסת ניקוי אלקלית, תלוי באופן שבו נעשה שימוש בחֵלֶב של הבהמה, המתייחס לשומן המקיף את הקרביים והאיברים.[41] אולם הטקסט משמיט פרט זה.

השוואה עם קרבן החטאת של הכהן הגדול (ויקרא ד, א–יב) מדגישה את השתיקה בנוגע לחלב בטקס הפרה האדומה, שכן גם קרבן הפרה האדומה מתואר כקרבן חטאת.

 

חטאת הכהן הגדול
(ויקרא ד
:א–יב)

פרה אדומה
(במדבר
יט:א–כב)

בעל החיים

פר בן בקר

פרה אדומה

המיקום

בפתח לאוהל מועד

מחוץ למחנה

הדם

הכהן מזה מן הדם שבע פעמים לפני הפרוכת, נותן ממנו על קרנות מזבח הקטורת, ואת שאר הדם שופך אל יסוד מזבח העולה

הכהן מזה שבע פעמים לכיוון חזית אוהל מועד; את השאר שורפים עם הפרה

החלב

מופרש מן הפר ונשרף על המזבח

(אין אזכור)

העשן

שומן שנשרף על מזבח העולה

(אין אזכור)

שארית הבהמה

העור, הבשר, הראש, הרגליים, הקרביים והפרש (הגללים) נשרפו במקום טהור מחוץ למחנה

העור, הבשר, הדם והפרש נשרפו במקום הקרבת הקורבן

יש לציין כי בקרבן החטאת של הכהן הגדול נדרש להפריש את החֵלֶב מן הבהמה ולהקטירו על המזבח, פעולה היוצרת עשן. לעומת זאת, בטקס הפרה האדומה אין כל אזכור באשר לגורלו של החלב, אף אין אזכור עקיף לו באמצעות תיאור העשן שהיה צפוי להיווצר במהלך השריפה. במקום להניח שהחלב נשרף יחד עם שאר חלקי הבהמה, ייתכן שהטקסט הטקסי פשוט אינו שלם: ידע מעשי מצד הכוהנים לא הועלה על הכתב, בין אם בשוגג ובין אם משום שהיה זה סוד מקצועי.

כפי שצוין לעיל, ייצור סבון דורש שלושה מרכיבים בסיסיים: חומר אלקלי — במקרה זה, אפר צמחי — מים, ושומן או שמן. אם החֵלֶב נשרף על המזבח או יחד עם הפרה, הוא לא היה תורם לייצור סבון, וההליך היה מניב לכל היותר תמיסת ניקוי אלקלית. אולם, אם השומנים הוצאו מן הבהמה, הותכו ועורבבו עם האפר ממדורת הקורבן בסוף ההליך, ואז עורבבו עם מים כחלק מטקס הטיהור שבא לאחר מכן, התוצאה הייתה סבון. זה, אם כן, היה סודו של טקס הפרה האדומה, שעטוף במסתורין מזה מאות שנים: טיהור מטומאת המת אינה דורשת מים בלבד — אלא גם סבון.

הערות שוליים

ד"ר יוסף וויינשטיין הוא חוקר בינתחומי בעל תחומי עניין נרחבים במדע, טכנולוגיה, היסטוריה קדומה וארכיאולוגיה. הוא בעל תואר ראשון בפיזיקה מאוניברסיטת פרינסטון, תואר שני בחינוך יהודי מהקולג' העברי בבוסטון, ותואר דוקטור בפיזיקה מן המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT).  את מרבית הקריירה המקצועית שלו עשה בחברת בולט, ברנק וניומן שבקיימברידג', מסצ'וסטס, שלימים הפכה לחלק מחברת ריית'און BBN טכנולוגיות. פעילותו בתחום הארכיאולוגיה התמקדה ביישום סטטיסטיקה וטכניקות מדעיות לניתוח נתונים על כלי חרס וממצאים אחרים מהמזרח הקדום. המשתתפים בכנס השנתי של SBL/AAR עשויים להכירו גם כמי שאחראי בדרך כלל על ארגון ארוחות השבת והתפילות.