לפגוש את אתגרי ביקורת המקרא באמצעות ספר ויקרא

הוויכוח על ביקורת המקרא

אנו נמצאים כעת בפתיחתו של ויכוח פנימי בתוך האורתודוקסיה המודרנית בדבר ההתמודדות הראויה עם החקר הביקורתי של המקרא.

המְשַׁלְּבִים

קבוצה אחת – מיעוט חלוצי בימינו – טוענת שעלינו להתחיל ולגשר בין שתיים מאמונות היסוד שלנו.

1. המחויבות שלנו לתפיסת תורה מן השמיים – כלומר שהתורה הגיעה בהתגלות, או לכל הפחות בהשראה, וכי התוכן שלה נטוע במקורות טרנצנדנטיים (לא רק אנושיים).
2. המחויבות שלנו לתפיסת נצחיות התורה, כלומר שהתורה צריכה לשמש בתפקיד מצווה ומדריך בר סמכא בכל סביבה תרבותית שיהודים נמצאים בה, כולל בציוויליזציה הפוסטמודרנית הנוכחית שלנו.

הקבוצה הזו טוענת כי אנו חייבים להביא בחשבון את הראיות והניתוחים המצטברים של החקר ההיסטורי־ביקורתי של המקרא. או שנתחיל לשלב את כל אלו עם התפיסה הקיימת שלנו, או שהתורה תאבד את מהימנותה בקרב אנשים משכילים. מבלי לוותר על אמונתנו – בכוחנו לערוך פרשנות רעיונית מחודשת למשמעות אלוהיותה של התורה ולמעמד הסמכותי שלה, באופן המשלב את הראיות ההיסטוריות והניתוח הספרותי המדוברים.

השמרנים

הקבוצה השנייה חשה כי התורה היא דבר האל המקורי. על פי התפיסה הזו הטקסט הגיע כולו ישירות מאלוהים, מילה במילה, ללא מגע ידי אדם. התוקף שלה מוענק לה מכוח עצמה. אין בכוחן של המתודות הביקורתיות לשפוט או להפריך אותה, ואין בכוחן של הראיות ההיסטוריות לתמוך באמיתותה. כל הניסיונות להניחאת התורה בתוך הקשר היסטורי, או להצביע על השפעה אנושית עליה, מוגדרים לא לגיטימיים. הללו נועדו להחליש את הסמכותיות של התורה ואת היותה אלוהית. על כן גישות "אקדמיות" כאלה אסורות, ויש להוציא אותן מתוך ארון הספרים של לימוד התורה.

הערכת צדדי המחלוקת מנקודת מבט חינוכית

בחירה של צד במחלוקת הזו רק על בסיס קריטריונים אינטלקטואליים או פילוסופיים (כמו חוזקן של הראיות שבידי כל צד) אינה מספקת. עלינו לשקול בכובד ראש את הממד החינוכי שבדבר. איזו מהגישות מאפשרת לנו הבנה טובה יותר של הטקסט, באופן שנבין מה אלוהים מבקש מאיתנו? איזו מהשיטות תעניק לדור הבא שלנו השראה לראות במילות התורה הדרכה מחייבת ואטרקטיבית לחייו, התואמת לתקופתו? איזו גישה תגרום לתלמידים להרגיש כי המצוות והחוקים הם "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח:ה)? איזו שיטה תעביר טוב יותר לתלמידים את הכתוב באופן כזה שהם יראו בו את דבר האל, ויגיבו בקריאה: הנני.

ברצוני לחקור את השאלה הזו על ידי התבוננות בספר ויקרא.

ויקרא – ימים טרום ביקורתיים

את ספר ויקרא למדתי במשך עשרות שנים – מבית הספר היסודי ועד ההסמכה לרבנות – בגישות ובפרשנויות מסורתיות בלבד. נאמר לי כי זהו דבר האל וכי אני מחויב לציית לו. נוסף לזאת אני כהן, ידיעה שעוררה בי תחושת שייכות לספר שלכאורה מייצג את ההיסטוריה המשפחתית המפוארת שלי ואת עתידי המקצוע, ועל כן חשתי מחויבות אישית לעסוק בו ברצינות.

מה היה הרווח בכל הלימוד הזה? למדתי על קורבנות שונים, על מגוון דיני טומאה וטהרה, על עבודת יום הכיפורים עם הגורלות והשעיר לעזאזל (וכן על טקס הפרה האדומה, מעשה שעל פי הגמרא אי אפשר להבין את פשרו). נראה לי שהקטע המשמעותי ביותר היה פרק יט, עם מצוות כמו "לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" או "לֹא־תִקֹּם", ומעל הכל "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט:יח), אולם לא ראיתי שום קשר ברור בין המצוות הללו ובין אלו המוזכרות מוקדם יותר – קורבנות, טומאה, טהרה ונושאים דומים.

נאמנות בלב חצוי

איך הרגשתי כלפי התורה הזו? אמנם התפללתי שתשוב כקדם, אבל בכנות חשתי שבסופו של דבר מדובר במשהו מיושן ומשונה. באופן אישי לא הצלחתי לדמיין את עצמי מביא קורבנות, ובוודאי לא חשבתי שהם ימלאו את הצרכים הרוחניים שלי. הגבתי באותה הדרך שבה הגבתי כאשר ראיתי פעם את הרב הספרדי הראשי בגלימת הטקס המקושטת שלו – אין ספק שככה היה נראה הכהן הגדול. הנה דמות שבתוך הבועה התרבותית שלה לבושה בצורה מרשימה. הנה דמות שהצופה בה מרגיש באינסטינקט שלפניו מישהו המצוי לגמרי מחוץ לתרבות שבתוכה הוא מתגורר.

קיבלתי ללא היסוס שכל זה היה דבר האל – אבל לא היה לי מושג קלוש מדוע אלוהים ציווה על כל זה ומדוע אכפת לו. מאוחר יותר ראיתי את שיטת הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג:לב, מו) שלפיה באותה תקופה הקורבנות היו הדרך הרצינית היחידה לעבודת אלוהים בקרב עמים שונים, ועל כן התורה ערכה להם התאמה ומסרה אותם לבני ישראל. התפיסה הזו נשמעה לי הגיונית ועל כן אימצתי אותה.

איפשהו בתוכי הייתי קצת אסיר תודה על המסגדים שעל הר הבית ועל הסיטואציה הפוליטית הנוכחית שבה אין שום סיכוי לבנייה מחודשת של בית המקדש, שהרי כך לא אצטרך להתמודד עם השאלות או הספקות שלי. הייתה בכך גם הקלה לחרדה הפנימית שלי – בגלל החולשה שלי למראה דם פחדתי שכאשר אעבוד במקדש אתעלף כבר בסימן הראשון לדם בקורבן התמיד של היום.

המפגש עם פירושו של מילגרום

לפני 25 שנה בערך, זמן קצר אחרי שפורסם, נפגשתי לראשונה עם פירושו הביקורתי של יעקב מילגרום למקרא, בחלק מסדרתAnchor Bible.^[1] בתקופה ההיא כבר הייתי מודע לביקורת המקרא וליכולת של הלימוד הביקורתי להציע פרשנויות והבנות חדשות לכתוב, ולאתגר שהוא הציב בפני האמונות האורתודוקסיות שלי. אולם, כיוון שלא חשתי שהדברים הללו תופסים מקום מרכזי בעיסוק הדתי שלי או שיש להם יותר מדי משמעות או ערך עבורי, לרוב נטיתי להתעלם מהם. קריאת הספר של מילגרום מכריכה לכריכה הייתה בשבילי חוויה מטורפת – הספר, על מאות עמודיו וכל הפרטים הקטנטנים שבו, שבה אותי לחלוטין.

ברמת הפשט, בכל פרק וקטע היה דבר שהעלה את ההבנה שלי במדרגה. זה התחיל עם פרטים ספציפיים וקונקרטיים של הקורבנות ושל החלקים שניתנו לכהנים. אבקש לחלוק עימכם כמה מהתובנות שהיממו אותי.

חטאת: אחריות קבוצתית לזיהום מוסרי

תמיד חשבתי שקורבנות החטאת והאשם היו פחות או יותר אותו הדבר, ושהם אולי רק הובדלו זה מזה בחטאים המסוימים שבגינם הובאו. מילגרום הבהיר לי כי החטאת היה טקס פולחן שנעשה בעקבות חטאים שיצרו טומאה בתוך החברה, החטאים הללו "תקפו" את המקדש, שהוא המקום שבו הם הצטברו. החטאת טיהרה את המקדש.

אם העם אפשר הצטברות של חטאים ומעשים רעים בתוך חברה – גם אם רק בשל העבודה כי העם לא גינה אותם – האוויר נעשה מזוהם. ספר ויקרא מלמד כי אם הזיהום מצטבר ללא התנגדות, אלוהים יעזוב את המקדש ובני ישראל יישארו חסרי הגנה. כמו ים שאיבד את כל החמצן שבו ואת האפשרות להתקיימותם של יצורים חיים, כך הצטברות של חטאים, אפילו כאלה שנעשו בשגגה, עשויה "להבריח" את השכינה האלוהית מכלכלת החיים ולהשאיר מאחוריה מרחב רוחני מת.

החטאת דורשת מן העם וממנהיגיו להבין כי אם יעמדו מנגד, האחריות הסופית על הזיהום המוסרי תהיה שייכת לציבור. הוא חייב לפעול ולהיטהר לפני שהמצב יגיע לנקודת המפנה.

האשם: להעיר את מודעות החוטא

לעומת זאת כל עניינו של קורבן האשם – שעל פי מילגרום הוא "קורבן תיקון" (reparation offering) – הוא לעורר את תודעתו של החוטא. האשם דרוש לנו כיוון שהוא מאפשר וידוי ותיקון. תפקידו הוא לחדד את מצפונו של החוטא ולעורר בו רגשות אשמה, אחריות, ומעשים של תיקון.

צרעת וטומאות היוצאות מן הגוף: תורה כהנית פוסט־פגאנית

מילגרום חולל מהפכה בתפיסה שלי גם בכל פרשה שבאה לאחר מכן. נדבר למשל על חוקי הטומאה והטהרה, בתוכם הצרעת (מעין מחלת עור) וכמה סוגים של הפרשות גופניות. תמיד ראיתי בהם משהו עתיק, חידתי, כולל כמה פרטים תמוהים למדי שלרוב התעלמתי מהם. בהלכה של ימינו אין קיום לחוקים הללו מלבד הלכות נידה. מילגרום הראה לי שהחוקים הללו היו יישומים מפורטים של יסוד התורה הכהנית – המאבק התמידי בין כוחות החיים והמוות. התורה טאטאה החוצה את התפיסה הפגאנית של סדר שמיימי עליון הגדוש בישויות אלוהיות ודמוניות שתמכו או לחמו באלים. במקום זאת, התורה לימדה אותנו כי הכוח היחיד שיכול להטות את מאזני החיים והמוות של העולם הוא האדם והבחירה החופשית שניתנה לו מאלוהים.

בחוק המקראי טהרה היא חיים וטומאה היא מוות. המטרה היא להשתמש בריטואל בפולחן כדי לבלום את הטומאה/המוות ואז באופן מודע ופעיל להיטהר ולעבור לצד החיים. פרישה מן החיים הציבוריים או הימנעות מן הכניסה למשכן/מקדש היא הכרה בכוחו של המוות ובהשפעה שיש לחולי הזה על חיינו. טבילה הייתה טקס של לידה מחדש. יחד עם טקסי הטהרה והקורבן, הריטואל כולו מייצג התחייבות לחיים חדשים ולעשייה שתשים על נס את כוחות החיים. פתאום החוקים הללו היו רלוונטיים במיוחד והנחו אותי איך לפעול בהווה!

בני האדם יכולים להתנגד לאלוהים ולפעול לצידם של כוחות המוות. איסורי התורה מזהירים אותם לא לעשות כן. הציוויים הנחו את השומעים להצטרף לצידם של כוחות החיים במפגש עם הזולת, ואילו דיני הטהרה הריטואליים הנחו אותם להצטרף לצידם של כוחות החיים בהתמודדות עם מחלות, הפרשות גופניות וטומאת המת.

דיני כשרות

מילגרום הראה כי דיני הכשרות נושאים בתוכם את אותו המסר של חיים מוסריים לצידם של כוחות החיים: צמצום הרג של בעלי חיים (במספר קטן מאוד של מינים שהותרו למאכל),^[2] איסור אכילת דם, דרישה לטקס שחיטה מסוים (=מוות מהיר ללא כאב),^[3] ואיסור לא לבשל גדי בחלב אימו (=לא לערבב בשר/מוות עם חלב/חיים).

יום כיפור

מילגרום ממשיך ומסביר את משמעותו של יום הכיפורים.^[4] כיפור פירושו "טיהור", והיום הזה נועד לטהרה או לניקוי המקדש מן הטומאה הריטואלית שהצטברה בו. הוא הורחב כדי להניע את עם ישראל כולו לטהרה אישית, ולגרום לכל יחיד ויחיד להכיר בחטאיו, לעזוב אותם ולהיטהר מהם.^[5]

מקומה של פרשת קדושים

אחר כך הגיעה פרשת קדושים, הידועה גם כ"קובץ הקדושה" (פרקים יט-כו), ובה הרחבה מופלאה של הפרדיגמה שהזכרנו. התפיסה העומדת בבסיס דיני הטומאה והטהרה מתרחבת: מצווה = מעשה מוסרי = חיים אל מול חטא/פשע מוסרי = מוות.

גם המודל הייצוגי של התורה זוכה להרחבה. בשלב הראשון המקדש היה מיני־קוסמוס של שלמות מוסרית והכהנים היו מיני־אנושות שחייה לצידם של כוחות החיים בצורה מלאה. כעת בפרשת קדושים, המודל הזה מורחב בקריאה לכל ישראל "קדושים תהיו" – חיו בצורה מלאה לצידם של כוחות החיים. באותו אופן גם המודל של המקדש מורחב לארץ ישראל כולה.^[6]

פרה אדומה: טקס גירוש שדים ממוסגר מחדש

ואולי הרעיון שאהבתי יותר מכל היה על טקס הפרה האדומה. בעזרת הידע שלו על מזרח הקדום ועל דתות פאגניות, מילגרום מסביר את הטקס לפרטיו. הדם בתוך האפר הוא החיים המטהרים את המוות. ההיגיון מאחורי השפעותיהם של המים המקודשים על האדם המזה את המים ועל המקבל אותם נעשה ברור יותר באמצעות ההשוואה לטקסי גירושי שדים בדתות שכנות. אולם כל הפעולות מוסגרו מחדש לחיבור עם אלוהים – מקורם המוחלט של החיים – ללא שדים, מתווכים וכוחות מדומיינים שיש לפייס (כפי שהאמינו בדתות השכנות).

בתקופת התלמוד הטקס הזה כבר נראה כחסר כל פשר ומתואר בספרות התקופה כחוק (צו שרירותי, בלתי מובן) המושלם. בשחזור המשמעות של הטקס הזה, מילגרום ביצע לדעתי מעין מעשה אלוה, שכן הוא חשף את הנוכחות האלוהית שבתוך התורה. הדבר דומה לשחזור שערכו פיזיקאים לאירועים, למראות ולקולות המדהימים מן הדקות הסמוכות למפץ הגדול, דבר ששופך אור על השכינה האלוהית ברגע הבריאה.

מילגרום מציע עוד הרבה תובנות, הנחיות מוסריות ופירושי פשט מדויקים נוספים בכל אחד מפרקי הספר. ילך הקורא, יקרא את שלושת הכרכים ויוכל לראות איך מילגרום מעשיר את ההבנה שלנו בדבר הנגזרות האוטופיות/משיחיות של השמיטה, היובל, וכן הלאה.

להפסיק להציג את התורה בצורה שנראית נחותה מוסרית ואינטלקטואלית

הפרשנות של מילגרום כרוכה בניתוח הביקורתי של ספר ויקרא ובהפרדתן של תעודות/אסכולות P ו־H, ועל כן באופן בלתי נמנע מציבה אתגר בפני התפיסה המסורתית. אני מודה שאין לי פתרון עבורו. אף על פי כן יותר מכדאי לקבל את המחיר של קבלת האתגר הזה – על כל הדיסוננס הקוגניטיבי שבו, תמורת הבהירות שהוא נוסך על ספר ויקרא ותורת החיים שבו ובעבור שהוא משיב לתורה הזו את הכוח לצוות, להנחות, ולעורר מחויבות להוספת קדושה בעולם. זו הנקודה העיקרית של דברי.

אלו המתעקשים שנישאר עם הבנה נחותה יותר של הדברים – עובדתית, היסטורית ורעיונית – מצדיקים זאת בנימוק של שמירה על סמכותם של אלוהים ושל התורה. מילגרום, שהוא לא רק פרשן מופלא אלא גם הוגה מעולה, מראה לנו כי ההיפך הוא הנכון. לימוד של החומרים ההיסטוריים והצבה של התורה בתוך הקשר בר השוואה מעניקים לה יכולת חדשה לדבר אלינו גם היום.

בשם ההגנה על אלוהים, התומכים בגישה המסורתית הופכים את הקריאה הצרה והמוגבלת שלהם במקרא לבלעדית. בתהליך הזה הם מחלישים את מהימנותם של התורה ושל אלוהים בחברה. התורה הופכת לדבר עתיק, מאובן ומיושן במקום נצחי. מילגרום, שרחוק מלערער על סמכותו של אלוהים, שם קץ למוסכמה הפונדמנטליסטית של הצגה התורה בצורה שנראית נחותה מוסרית או אינטלקטואלית, אך כיוון שהתורה ניתנה מאלוהים, אסור לנו להודות בבעיה או לומר משהו בנידון.

דימוי מחודש לתורה מן השמיים בעזרת אתר התורה

אין ספק כי האסטרטגיה הטובה יותר היא להפסיק לטמטם את עצמנו בכל מה שנוגע ללימוד תורה. אלא עלינו להשתמש בכל שיטה חדשה של מחקר וניתוח כדי להסביר את התורה. אני מאמין כי ככל שחוקרים/הוגים משמעותייםימשיכו את התהליך הזה, הם יעשו צעד קדימה ויגשרו בין אלוהים ותורת הנצח ובין הממצאים ההיסטוריים והספרותיים בצורה ההגיונית ביותר.

אתר התורה הקדיש מדור לשלם לנושא הזה, אמונה מודרנית, עם אוסף הולך וגדל של מאמרים המתמודדים עם הבעיה הזו. אכן אתר התורה הוא חיל החלוץ בשימוש במחקר החדש כדי להאיר את התורה לכל שכבות העם וכדי ליצור קבוצת דיון לחיפוש מכובד אחר תפיסה עמוקה יותר של תורה מן השמיים וקבלה שלה בעידן פוסט־מודרני.

בנימה אישית אני מברך את צוות אתר התורה וכל תומכיו על התרומה ההיסטורית הזו. יחד נחזק את אמונתנו באלוהים ובהתגלותו ומתוך כך את אמונתו בכוחה של התורה לצמוח מן התהליך הזה ולעורר יראה ומסירות בלב כל קוראיה.