איסור בשר בחלב: מקורותיו במקרא
בשר בחלב
היהדות כידוע אוסרת על יהודים (1) לבשל בשר וחלב יחד, (2) לאכול בשר שבושל עם חלב, (3) להפיק הנאה כלשהי מתערובת כזו. עם זאת, בתורה אין זכר לאיסורים אלה. מהיכן בא איסור זה? המקור ממנו גזרו חז"ל את האיסור הזה הוא הביטוי[1] "לא תבשל גדי בחלב אמו", המופיע שלוש פעמים בתורה (שמות כג:יט; לד:כו, ודברים יד:כא). אבל ברור כי אין זכר בפסוק עצמו לאיסור נוסף מעבר לבישול ולד בחלב אמו באופן מילולי.
הפרמטרים לכלל זה אינם ברורים. חז"ל נחלקו בשאלה על אילו בעלי חיים חל איסור זה. הפסוק מתייחס רק לגְדָיִּים, אך העמדות במשנה נעות בין יונקים מבויתים כשרים (רבי עקיבא), כל היונקים הכשרים (רבי יוסי הגלילי) או כל בעלי החיים הכשרים שאינם דגים וחגבים (תנא קמא ורב יוסף).[2] אף-על-פי שרבי עקיבא מודה כי חיות בר ועופות כלולים בגדר איסור זה מדרבנן (אם כי לא מדאורייתא), רבי יוסי הגלילי נותר איתן בעמדתו כי האיסור אינו חל על עופות מכיוון שאין להם חלב אם, ובעיירתו היו אוכלים בשר עוף בחלב (בבלי שבת קל ע"א).
חז"ל דנים גם בעניינים אחרים, לדוגמה האם נדרשת המתנה בין בשר לחלב, האם נדרשים כלים נפרדים וכדומה.[3] עם זאת, כל הדיונים מתחילים בשלושת הפסוקים שבתורה, אליהם אפנה כעת.
מה פירוש הביטוי הזה בספר שמות?
הביטוי "לא תבשל גדי בחלב אמו" הוא חידה. למה שמישהו יעשה מעשה שכזה? הרמב"ם במורה נבוכים (קיא:מח), הציע כי יתכן וזה היה נוהג של פולחן אלילי, אך אין לכך שום ראיות.[4] מהו, אם כן, פירוש הביטוי? התבוננות בהקשרים בו הביטוי מופיע רק מחמירה את הבעיה. אפילו קריאה שטחית מגלה שהוא נראה כמנותק מהפסוק בו הוא נמצא.
להלן הקטע כפי שהוא מופיע בשמות כג:
שמות כג:יח לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר. כג:יט רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
הטקסט בשמות לד זהה כמעט לחלוטין.[5]
שמות לד:כה לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח. לד:כו רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
בשני המקרים הביטוי נראה כתוספת. עם זאת, מדוע הוא נוסף דווקא כאן? מה הקשר בין בישול גדי בחלב אמו לזבחים או מנחות ביכורים?
רוב הפרשנויות המסורתיות מתעלמות מבעיה זו לחלוטין ומתמקדות בהסבר המסורתי לקטע, כלומר באיסור בישול ואכילת בשר וחלב יחד. פרשני הפשט, כמו רשב"ם ואבן עזרא, מנסים למצוא קשר כלשהו בין האיסור לבין הקשרו.
הפרשנות הקיצונית ביותר היא זו של רבי יוסף בן יצחק בכור שור (המאה ה-12, אורליאן) אשר רואה את הקשרו של הפסוק כבעל חשיבות מרכזית. לדעתו, תרגום הביטוי כפי שהוא מובן בפרשנות הקלאסית הוא מוטעה. למעשה, טוען בכור שור, לפסוק אין שום קשר לבישול גדי בחלב אמו או לבישול חלב ובשר יחד. בשמות כג הוא כותב:
לפי הפשט, “בישול” לשון גידול וגמר, כמו “הבשילו אשכלותיה ענבים.” והכי קאמר [וכך אומר]: לא תניחנו לגדל ולגמול בחלב אמו, שתאחרנו עד שתגדלנו האם בחלבה, אלא בראשית תביאנו, דומיית [בדומה ל] תחילת הפסוק שאמר: “ראשית בכורי אדמתך.”
בשמות לד, בכור שור מציע שוב פרשנות כמעט זהה.
לפי הפשט: לא תעזבנו עד שיגמור גידולו בחלב אמו, ”בישול“ משמע גמר, כמו ”הבשילו אשכלותיה ענבים.“ וכן בלשון תלמוד ”[ארץ ישראל] קלה לבשל פירותיה.“ והוא דומיא דרישא דקרא [בדומה לתחילת הפסוק], ”ראשית בכורי אדמתך,“ משמע שמתבכרות[6], שלא תאחר עד גמר הפירות.
על פי הקריאה הזו, לביטוי לא תבשל גדי בחלב אמו אין שום קשר לאכילת בשר או אפילו לבישולו. במקום זאת, יש להבין את הביטוי כדרך פואטית לבטא את הדרישה להפריש את בכור הבהמה לאל בהקדם האפשרי. לא זו בלבד שקריאה זו תואמת היטב את ההקשר של פסוק יט, כפי שציין בכור שור, אלא שהיא אפילו מתאימה לנושא שבפסוק יח. באותו פסוק התורה מצווה על ישראל שלא להשאיר את החֵלֶב עד הבוקר אלא לאכול את כל הקרבן באותו ערב, בזמן המתאים. במילים אחרות, נושא יחידת הפסוקים יח-יט הוא דייקנות הזמן בעבודת ה', שלא משהה או משאירה דברים למועד מאוחר יותר.
מה משמעות הביטוי הזה בספר דברים?
ההקשר של הפסוק בדברים שונה מאוד. הביטוי מופיע כחלק מרשימת המאכלים האסורים, ובמיוחד האיסור על אכילת בשר שלא נשחט. הבדל זה מאלץ את הקורא לחפש פירוש אחר. מכיוון שהביטוי כאן אינו קשור לביכורים, פירוש הטקסט של בכור שור אינו מתאים בהקשר זה. וכך נכתב בדברים:
דברים יד:כא לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
גם בכור שור הבחין בהקשר השונה, והציע הסבר שונה ביותר לביטוי כאן.
בשר בחלב אסור לבשל, דרך בישול אסרה תורה… ואסור בשר בחלב באכילה והנאה, מדכתיב תלתא [שלוש] “לא תבשל” בתורה. ו”אמו” נתינת טעם, דדרך אכזריות שיבשל בשר בחלב [האם] שגידלתו, והבהמה שיצא ממנה החלב שמא אמו הייתה… וזאת המצוה דומיא ד”לא תקח האם על הבנים” ו”אותו ואת בנו.”
כאן בכור שור עושה סיבוב של 180 מעלות. בדומה לחז"ל, הוא מבין את הקטע הזה כעוסק בבישול בשר בחלב. הוא אפילו מוסיף את המדרש החז"לי על כך שאסור לאכול חלב ובשר ולהפיק ממנו הנאה, מדרש שהוא עצמו מבוסס על שלושת הפסוקים. במידה מסוימת, זה לא מפתיע. בדומה לרשב"ם לפניו, בכור שור מאמין כי גם כאשר המדרש סותר את הפשט, יש לו מקום. המדרש הוא יסוד ההלכה.
אף על פי כן, בכור שור מעלה נקודה חשובה. ישנו אלמנט בפשט הכתוב שלא ניתן להתעלם ממנו. נראה כי הקטע בספר דברים משייך כלל זה לכללי המאכלים האסורים. מכאן, נראה הגיוני להציע קריאה של הביטוי "לא תבשל..." כאיסור אכילה כלשהו החותם את הקטע כולו.[7]
שתי משמעויות נכונות לביטוי אחד? הסבר אקדמי
ההסבר של בכור שור לפסוקים בשמות משכנע, לפחות בעיני. אך כך גם הסברו לפיו הפסוק בדברים נוגע לאיסורי מאכלים. כיצד יכול להיות שלאותו ביטוי ישנן שני משמעויות שונות לחלוטין באותה התורה? זו שאלה עמה בכור שור אינו מתמודד, אך היא תואמת בדיוק להנחה האקדמית שיש בתורה רבדים, ושהיא מורכבת ממספר מקורות שונים שנכתבו לאורך תקופה ארוכה שבסופה הם עובדו יחד על ידי עורך מאוחר יותר.
מרבית החוקרים מאמינים כי מחבר ספר דברים (D) הכיר את "ספר הברית" (המונח האקדמי לחוקים בשמות כ:יט-כג:יט, שמקורו בשמות כד:ז) והשתמש בו כבסיס לחיבור ספרו שלו.[8] בהתבסס על כך שהחוק המקורי של גדי בחלב אמו מקורו בספר הברית (הקודם בזמנו), נראה כי ציר הזמן הבא מתבקש מאליו.[9]
ספר הברית דורש להפריש ביכורי פירות ובכורי בהמות לאלוהים (כנראה במקדש מקומי - ראו שמות כ:כד). הדרישה נוסחה בצורה פואטית, ובניב החריג, "אל תתן לגדי להבשיל [=להשמין] בחלב אמו." כשמחבר ספר דברים קרא פסוק זה, הוא הבין את הביטוי באופן מילולי, כ"אל תבשל גדי בחלב אמו", ולכן שילב אותו ברשימת הבהמות האסורות - זוהי דוגמה למה שמייקל פישביין מכנה "פרשנות פנים-מקראית".[10]
אם ציר הזמן שהצעתי הוא נכון, הרי שלא חז"ל היו אלו שהחלו בתהליך יצירת החוק האוסר על בשר וחלב שבושלו יחד. הדויטרונומיסט, המחבר המקראי של D, הוא שהחל בתהליך זה כאשר פירש מחדש את החוק המקורי והעניק לו משמעות חדשה לגמרי. הפסוק בדברים עוד רחוק מכיור בשרי וכיור חלבי, אך זהו הצעד הראשון.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
2 באוגוסט 2021
|
עודכן לאחרונה
13 בפברואר 2022
מאמר זה הוא תרגום של "Prohibition of Milk and Meat: Its Origins in the Text" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com בינואר 2014. תורגם על ידי צוות האתר.
משנה חולין ח:ד; בבלי חולין קיג ע"א.
משנה חולין ח:ד; בבלי חולין קד ע"א.
לדיון מפורט על התפתחות חוקים אלה ראו
David Kraemer, Jewish Eating and Identity through the Ages (Routledge Advances in Sociology 29; New York: Routledge, 2007), chapter 4.
בשלב מסוים, המלומד הדגול של השפות השמיות המערביות, חיים אריה גינזברג (Harold Louis Ginsberg), האמין כי נמצאו ראיות למנהג כזה בלוח חרס מאוגרית. עם זאת, הלוח עצמו נמצא כשהוא שבור, ושחזור המילים מעלה משהו אחר לגמרי, בסגנון "אל תשים כוסברה בחלב", או משהו דומה לכך. למידע נוסף על כך ראו:
Jacob Milgrom, “You shall not boil a Kid in its Mother’s Milk”
Jeremy Rosen, “Shavuot – A Kid in its Mother’s Milk".
ההבדל העיקרי בין לד לבין כג הוא שבמקום "חֵלֶב חַגִּי" כתוב "זֶבַח חַג הַפָּסַח". חוקרים אקדמיים רבים סבורים כי חלק זה של פרק לד הועתק מפרק כג.
כלומר, מבשילות. תודתי לפרופסורים מרטי לוקשין, שרה יפת, ויצחק גוטליב, שעזרו לי לנתח את הביטוי הקשה הזה.
למרות העובדה שההקשר מתאים יותר לתרגום הקלאסי (הרתחת גדי בחלב אמו), הביטוי עדיין אינו משתלב היטב בקטע כולו.
לניתוח מפורט (ומשכנע מאוד) על אופן שבו D עיבד מחדש את ספר הברית, ראה
Bernard M. Levenson, Deuteronomy and the Hermeneutics of Legal Innovation (Oxford –University Press, 1998).
ג'ון ואן סטרס הוא היוצא מן הכלל הידוע, ראה
John Van Seters, A Law for the Diaspora: Revision in the Study of the Covenant Code (Oxford University Press, 2003).
חלק ניכר מספרו של לוונסון נועד למתוח ביקורת על עמדתו (בגרסתה הקודמת) של ואן סטרס.
הרבה מההגות שלי כאן נובעת משיחה שניהלתי לפני למעלה מעשור עם יועץ התואר השני שלי, פרופ' מרדכי כוגן.
ראו
Michael Fishbane, Biblical Interpretation in Ancient Israel (Oxford University Press, 1987).
מאמרים קשורים :
