נוח, חם, וקללת כנען: מי עשה מה למי באוהל?
קטגוריות:
לאחר סיפור המבול נוח נוטע כרם ומשתכר באוהלו:
בראשית ט:כב וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ… ט:כד וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. ט:כה וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו.
מדוע משמיע נוח קללה כה נמרצת בעקבות חטא פעוט לכאורה, של ראיית ערוותו?
מה עשה בנו הקטן של נוח?
כפי שהעלו חז"ל,[1] וחזרו והציעו חוקרים מודרניים אחדים, ייתכן שגרסה קדומה יותר של סיפורנו תיארה חטא חמור הרבה יותר – אונס הומוסקסואלי של האב בהיותו בגילופין. סביר ביותר שעבירה מעין זו אכן תוביל לתגובה החמורה המתוארת בטקסט. השערה זו תואמת גם את הניסוח בפסוק כד:
בראשית ט:כד וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.
אם בנו רק הביט בו, כיצד יכול היה נוח "לדעת" כשהתעורר משכרונו את אשר אירע?[2] ועוד, המילים "את אשר עשה לו" רומזות לפעולה קונקרטית וגופנית יותר מראייה בלבד.
הקביעה שנוח ידע מה נעשה לו לאחר שהתעורר מעלפון שכרונו מנוגדת לסיפור על לוט. גם לוט הותקף מינית בידי בנותיו בעת שכרונו, אבל עליו אנו קוראים:
בראשית יט:לה וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ.
לפי ספר ויקרא כ:יז "ראיית ערווה" היא לשון נקייה לקיום יחסי מין:
ויקרא כ:יז וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא.
סביר להניח שהמשפט המתאר את עירומו של נוח, "וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה", נועד לרמז על גילוי העריות, בדומה לביטוי "לגלות ערווה" בספר ויקרא:
ויקרא יח:ו אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה…
לפיכך, החטא בסיפור המקורי אינו מין הומוסקסואלי בפני עצמו, אלא אונס תוך גילוי עריות שמבצע הבן כנגד אביו, במצב שבו לא הייתה לאב אפשרות להגן על עצמו; מעשה זה מסביר את חומרת קללתו של האב.[3]
כיסוי נוח
כיצד אפוא נוכל להסביר את הקטע בסיפור שבו בניו האחרים של נוח נכנסים לאוהל ומכסים את אביהם בלי להביט בו:
בראשית ט:כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ.
מפסוק זה משתמע שחטאו של כנען היה הראייה ולא יותר מכך.[4] אף-על-פי-כן, אני סבור שהעדות המצביעה על פרשנות מינית חזקה מכדי לבטלה.
עשיית המצווה של שם ויפת וברכתם: תוספות שניוניות
אני מציע שהטקסט עודכן בידי עורך אשר התייחס לביטוי בלשון הנקייה "גילוי ערווה" כלשונו– כאילו היה החטא בראייה בלבד. עורך זה ביקש למתֵן את העבירה החמורה של מעשה גילוי העריות תוך אונס באב חסר האונים, בין אם כדי להגן על דמותו של נוח או בשם הצניעות באופן כללי.[5] העורך השלים את הפרשנות המחודשת הזו באמצעות הוספת דיווח על המעשה המנוגד של שני האחים האחרים, שכיסו את אביהם בלי לראות את ערוותו.
אותו עורך גם הוסיף את דיווחו הלעגני(?) של העבריין לאֶחיו בנוגע להתערטלות של אביהם "וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו בַּחוּץ". נראה שהתוספת נועדה להוביל להצגה של הפעולה הנגדית של האחים. אותו עורך עצמו גם הוסיף בסוף הסיפור את הברכות לשם וליפת, שני האחים/הבנים ה"טובים".
בקצרה, בהתאם למבנה החדש של הסיפור, הברכות לשם וליפת (המתחילות במילה "ויאמר", כלומר "ויאמר עוד") והכפפת כנען לשניהם הן תוספות שניוניות (פסוקים כו–כז). כלומר, הסיפור המקורי סיפר בפשטות על חטאו של הבן הצעיר כנגד אביו, ועל הקללה המוטלת על כנען להיות עבד לאֶחיו, בלי להזכיר את שמם.[6] אם להודות על האמת, סיפור קצר באופן מאכזב לעומת הסיפור המוכר לנו. מאידך, הגיוני שסיפור לא הולם כגון זה יחסר קישוטים סיפוריים ויהיה תמציתי וממוקד מטרה ככל האפשר (ראו את הנספח לשם השוואה עם סיפור ראובן ובלהה, שאף הוא מדווח בקצרנות יתרה).
מדוע "ארור כנען" ולא "ארור חם"?
הסיפור המקורי על אינוס האב עשוי אמנם להסביר מדוע קילל נוח את בנו הצעיר בחומרה שכזו, אולם כנען אינו בנו הצעיר של נוח, אלא יפת! למעשה, כנען אינו בנו של נוח בכלל! זו הסיבה שחוקרים רבים סבורים שבנוסח מוקדם יותר של הסיפור כנען היה בנו הצעיר של נוח, ולא יפת.[7] ללא תוספת העריכה "חם אבי" בפסוק כב, היינו קוראים "וַיַּרְא [חָם אֲבִי] כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו."[8] ואכן, שחזור זה של פסוק כב הגיוני לחלוטין, וסביר גם להניח שאם הפסוק מסתיים בקללת כנען, הרי כנען הוא הוא הבן הצעיר הפושע שבסיפור.
מאידך, הרעיון שכנען הוא בנו הצעיר של נוח הוא בעייתי. פסוקים יח–יט, שהם הנוסח הלא-כוהני כאן, מציינים כי שלושת בניו של נוח הם שם, חם ויפת, ושהם האבות הקדומים של כל עמי העולם. יתר על כן, רשימות העמים בפרק י (בנוסח הכוהני והלא-כוהני כאחד) מתייחסות אל חם כאל אביהם של כנען ושל עוד עמים; כנען וצאצאיו הם רק תת-קבוצה שמוצאה מחם.
סיפור על חם ועל בנו כנען
לכן, אני מציע שסיפור זה במקורו לא היה כלל על אודות נוח, אלא על חם, ומקומו המקורי היה כנראה בפרק י, כחלק מן הדיווח על העמים יוצאי חלציו של חם:
בראשית י:ו וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן. //
ט:כ וַיָּחֶל [חם] אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם.
ט:כא וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.
ט:כב וַיַּרְא // כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו //
ט:כד וַיִּיקֶץ // מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.
ט:כה וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו.
אם סיפורנו מספר כי הבן הצעיר ראה את ערוות אביו, ואב זה קילל את כנען, נוכל להסיק כמובן שהאב היה בהכרח חם, ובנו הצעיר היה כנען (בראשית י:ו)! כאשר העורך שינה את שמו המקורי של הבן החוטא מכנען לחָם, הוא נאלץ גם לשנות את שם האב הנאנס חם לאביו נוח (פסוקים כ–כד), ולהעביר את כל הדיווח לפרק ט, מאחר שנוח מת בסוף פרק זה.[9] המרת זהותו של האב לנוח בידי העורך, הולכת יד ביד עם התוספת המספרת על הגמול של נוח לבניו שם ויפת והברכות שהעניק להם. אם חם היה נשאר האב הנפגע, לא הייתה דרך להציג דווקא את שם כמיועד לברכה מאת ה' (ראו עוד להלן).
שיקול נוסף התומך בכך שהסיפור המקורי היה על כנען וחם, הוא שהסיפור מתאים היטב למציאות ההיסטורית. האזור הכנעני היה משועבד פוליטית למצרים לתקופת זמן ארוכה. בלוחות אל עמארנה (המאה ה-14 לפני הספירה) מופיע תיעוד מוכר לעובדה זו. בהתאם לכך, סיפורנו המקורי מסביר את כפיפותו של כנען לאחיו הבוגרים, כגון מצרים, ולא לישראל אשר לא נחשב מעולם חלק ממשפחת כנען.
הצגת נוח בשנית
הצעה זו מסייעת גם בהבהרת חריגות נוספות בטקסט. המילים "איש האדמה" נשמעות כתיאור של דמות בלתי מוכרת בעליל. אולם, בנוסח הנוכחי של הטקסט הפסוק מציג את נוח המוכר! זאת ועוד, מוזר שמשלח ידו של נוח לא הוזכר עד שלב זה, ורק עתה, בסוף סיפור חייו, אנו שומעים שהוא היה איש אדמה.
תחת זאת, נראה ששתי דמויות שונות מתמזגות בנוסח הנוכחי של הטקסט העברי – נוח, שהיה במקור גיבור המבול, וחם, איש האדמה שבנו כנען התעלל בו.
הכנסת שם ויפת לסיפור
ברגע שהעבריין, מבַצע החטא, זוהה כחם ולא ככנען, שמותיהם של האחים חסרי השם מתגלים ומזוהים אוטומטית כשם ויפת (אף שיפת מוצג בכל שאר סיפורי נוח כבן הקטן). הוספת הפעולה הראויה לשבח של שני האחים למען אביהם איפשרה לעורך להרעיף עליהם ברכות ולהפוך את הסיפור מתיאור מוגבל (על הכנענים הנשלטים על ידי מצרים) לסיפור בעל ממד כלל-עולמי.
האופי המשני של ברכת שם ויפת מתאפיין גם בכך שקללת כנען היא "חילונית" באופייה, בעוד ברכת שם ויפת לובשת משמעות דתית ומבוססת על תיווכה של סמכות שמיימית:
בראשית ט:כה וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. ט:כו וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְ־הֹוָה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. ט:כז יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.
אך טבעי שאלוהי ישראל יוצג בסיפור ברגע בו הוא עובר הסבה לסיפור על גורל עם ישראל.
הדבר החשוב ביותר שיש לתת עליו את הדעת בסיפור הערוך הוא השימור המוזר של הקללה המכוונת כלפי כנען (שלוש פעמים!), למרות הזיהוי של החוטא בסיפור כחם, ושל האחים כשם ויפת. האם לא היה עקבי יותר להסב את הקללה כלפי חם? למעשה הזיהוי המוזר הזה חיוני למגמתו של העורך: הוא היה מעוניין במיוחד בקללת כנען.
מאידך, הוא לא רצה להציג את כנען כנתוּן למָרוּת מצרים. הנוסח הערוך של הסיפור מאפשר לזהות מחדש את אדוני כנען כשם/ישראל, ולא כמצרים: "וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לְשֵם!" אנו נועדנו מִשמים להיות אדוני הכנענים – מצהיר העורך, ולא המצרים.[10] יתרה מזו, קללת נוח לכנען והברכה לשֵם מראה שאדנותנו על הכנענים לא מהווה הפרת חוק אי-מוסרית כלל וכלל, אלא היא הגשמת ייעוד-גורל שנחזתה לפני זמן רב.
מי היו עבדי מצרים?
ייתכן שהסיפור המקורי עלול היה להיראות בעייתי גם בכך שהוא מציג עבדות למצרים כמיתוס כללי של יושבי כנען, ולא מיתוס לאומי של עם ישראל (מפרספקטיבה היסטורית אפשר אכן לתהות אם עם ישראל לא "אימץ" למעשה את המיתוס הזה מהכנענים, בהתאמה לצרכיו התרבותיים שלו עצמו).
עיבוד הסיפור הבטיח גם את האופי הישראלי הייחודי של נושא העבדות למצרים.
נספח
ראובן שוכב עם בלהה: סיפור מקביל
נוכל להשוות את הסיפור המקורי הקצר על הבן (כנען או חם) המתעלל באביו (חם או נוח) ומקולל בעקבות כך, לסיפור הקצרצר על חטאו של ראובן עם בלהה פילגש אביו, כמסופר בבראשית לה:כא–כב:
בראשית לה:כא וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר. לה:כב וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל.
גם כאן יש לפנינו סיפור קצר המטיל חרפה מינית על האב, אם כי במקרה זה מדובר בבן הבכור ולא בצעיר, וביזוי האב נעשה בעקיפין, בכך שהבן שוכב עם פילגש אביו.[11] מעשה זה נכלל בין שאר איסורי גילויי העריות שבתורה:
ויקרא יח
עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא.
ויקרא כ:יא
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה…
דברים כז:כ
אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו…
רבים העירו כי סיפור ראובן ובלהה קטוע בסופו. מה קרה כאשר "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל"? לא ייתכן שהסיפור פשוט הסתיים בכך! ההקבלה לסיפור נוח רומזת לאפשרות שההמשך המקורי נמצא ב"ברכת" יעקב לפני מותו בספר בראשית מט:[12]
בראשית מט:ג רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז.
מט:ד פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה.
ממש כפי שנוח קילל מייד את בנו הצעיר על שניצל אותו מינית, כך גם יעקב נישל את בנו בכורו ממעמדו הרם מול אֶחיו, מייד כששמע את מעשה ראובן עם בלהה פילגשו.[13] אם השערה זו מתקבלת, הדמיון בין שני הסיפורים גובר. נשים לב כי האחים אינם משחקים כל תפקיד פעיל בחטאו של ראובן, ממש כשם שהאחים אינם פעילים בסיפור המשוחזר של חם וכנען; וכמו-כן, לפחות לפי שחזור הנרטיב המוצע לעיל, הרי גם הוא הסתיים בהדחתו של הבן החוטא בלבד.
אגב, אין להחמיץ הקבלה נוספת הקיימת בין הסיפורים: ממש כשם שהעורך המקראי ביקש "לטהר" את החטא המיני בסיפור נוח, כך טענו חז"ל שכל אשר עשה ראובן הוא שהעביר את מיטת אביו מהאוהל של בלהה לאוהל של אימו לאה.[14]
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
27 באוקטובר 2022
|
עודכן לאחרונה
31 באוקטובר 2022
מאמר זה הוא תרגום של "Noah, Ham and the Curse of Canaan: Who Did What to Whom in the Tent" אשר פורסם במקור על ידי TheTorah.com באוקטובר 2017. . המאמר תורגם על ידי ALE.
ראו בבלי סנהדרין ע:א:
רב ושמואל, חד אמר: סרסו, וחד אמר: רבעו.
ראו גם רש"י על בראשית ט:כב.
התרגום החדש לאנגלית (NET) מנסה להתמודד עם הקושי הזה בכך שהוא מתרגם "ונודע לנוח".
ראוי לציין שסדום (בראשית יט) ובני בנימין בגבעה (שופטים יט-כא) גם כן מתוארים כאנסים הומוסקסואלים (אם כי אינם עוסקים בגילוי עריות), ושניהם מושמדים בגין עוונותיהם (בידי אלוהים ובני ישראל, בהתאמה).
זו גם הסיבה שחוקר המקרא מאוקספורד, ג'ון דיי (John Day) דחה לאחרונה את הפירוש הגורס שמדובר באונס הומוסקסואלי. ראו:
John Day, From Creation to Babel: Studies in Genesis 1-11 (Bloomsbury, 2013).
אפילו הטקסט המקורי היה רגיש לנושא זה והעדיף להשתמש בלשון הנקייה: "לראות ערווה" (וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו) וברמיזה העקיפה "וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן."
אמנם הקללה לכנען מעניקה את מעמד האדון לאחיו האלמונים; אולם עובדה זו אינה מחייבת הרחבה סיפורית של פעולה ייחודית וראויה לשבח שהם ביצעו כדי להיות ראויים למעמד. מהבחינה הסיפורית, כל-מה שנחוץ הוא להראות שכנען "הרוויח" את הקללה ביושר.
ראו:
Zev Farber, “How the Canaan Curse Conundrum Came to Be,” TheTorah.com, (2015).
במאמר על המקור לקללת כנען זאב פרבר מצביע על הביטוי המגושם "חָם אֲבִי כְנַעַן" ומציע שהסיפור המקורי כלל לא הזכיר את חם. לטענתו תוספת זו נועדה לגרום לסיפור לא-כוהני זה להשתלב במסגרת הסיפור הכוהני, הגורס ששם, חם ויפת היו בני נוח. בדומה לכך, צמח יוֹרֶה טוען שלנוח היו למעשה ארבעה בנים, ושכנען הורד בדרגה בעריכה. ראו:
Tzemah Yoreh, “Noah’s Four Sons,” TheTorah.com (2014).
התיאוריה מוסיפה ומניחה שבסיפור מקורי זה היו לנוח שלושה בנים, והצעיר ביניהם היה כנען. מאחר שלפי המסופר שם ויפת הם שכיסו את ערוות אביהם ובורכו בעקבות כך, הרי שם יפת וכנען הם "שלושת בני נוח". תיאורטית, יש בכך הגיון. מאידך, תפיסתו של כנען כאחיו של שם, דומה להצגתו של עשיו/אדום כאחיו של יעקב/ישראל בספר בראשית. הבעיה כאן היא שבספרות המקראית קשה למצוא עדות כלשהי לתפיסת קרבה משפחתית בין בני ישראל לכנענים. לעומת זאת, הספרות המקראית מצביעה על דרגות שונות של קרבה לישמעאלים (באמצעות פילגשו של אברהם), לבני עמון ומואב (באמצעות אחיינו של אברהם, לוט), לארמים (בעקבות הפסוק "ארמי אובד אבי" מספר דברים וכן דרך נישואי יצחק לרבקה) ולאדומים (צאצאי עשיו), אך לא לכנענים! ובכל-זאת, לפי התיאוריה על הסיפור המקורי בבראשית ט, כפי שזו מוצגת בדרך-כלל, קללת נוח כנגד כנען חוקקה את שעבוד הכנענים לאחיהם השֵמיים (כולל הישראלים, כמובן), ממש כשם שברכת יצחק ליעקב (אף שזו ניתנה שלא במודע), קבעה את כפיפותם של האדומים לאחיהם בני-ישראל. אמנם, ייתכן שהסיפור המקורי מבראשית ט פשוט משקף מסורת יחידאית על קרבה משפחתית בין ישראל והכנענים, שהוכחשה או הודחקה במסורת המקראית השלטת. ייתכן גם שאנומליה זו עשויה לגרום לנו לעצור ולתהות אם פירוש זה הוא הפתרון המיטבי.
בעיה זו גם גרמה לעורך לשתול את כנען באופן מלאכותי בפסוק יח. בדרך זו כנען מוצג לקורא לפני הרשימה הגנאלוגית, וכך קל יותר להבין את הסיפור החדש הממוקם כאן.
בראשית ט:יח וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן.
ט:יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ.אין בידי הסבר ברור מדוע מצא העורך לנכון להציג את כנען כעבד ליפת. האם הוא היה עד לעבדות כנענית ביוון?
יעקב אינו מטיל כל אשם בבלהה. ייתכן שמבחינה גופנית ומעמדית כאחת היא נחשבה חסרת אונים ויכולת את ראש שבטי יעקב לעתיד, אף-על-פי שהמאורע עלול היה להביא להדרתה ממיטתו של יעקב (השוו: דברים כד: א–ד; שמואל ב כ:ג). בכל מקרה לא נראה שהמספר מגלה עניין בדאגותיה או במצוקתה. הוא אף אינו מדגיש כי מדובר באונס. זאת, כמדומני, מכיוון שפשעו של ראובן כנגד אביו אינו מושפע משאלת שיתוף הפעולה של בלהה.
משכב עם פילגשו של שליט (או של אב) הוא דרך להפגין את מעמדו של התוקף כיורש או כמושל בפועל; אבשלום מעולל זאת לפילגשי דוד אביו (שמואל ב טז:כא–כב); שלמה מוציא להורג את אחיו אדוניהו בשל בקשתו לשאת לאישה את פילגשו האחרונה של דוד, אבישג (מלכים א ב:יז–כב); איש-בושת מאשים את אבנר בבגידה, בשל יחסיו עם רצפה בת איה, פילגשו לשעבר של שאול (שמואל ב ג:ז–ח). לכן, הן יעקב והן התורה מתמקדים בהשפעת מעשהו של ראובן על יעקב, ולא על השלכותיו כלפי בלהה.
יש להודות כי סברה זו קשה, מאחר שהיא מצריכה עוד סברות באשר למבנה הקודם של בראשית מט. האם הייתה "ברכה" קודמת לראובן, אשר נמצאה שם לפני-כן ואז הוחלפה בזו שהגיעה מסיפורנו?
אף שאין כמעט כל היגיון בדחייתו של יעקב את תגובתו עד לערש דווי, הרי שהיה לעורך עניין להזיז את התגובה עד לפרק מט, בו כל השבטים נוכחים כשיעקב משמיע לכולם את דבריו.
ראו דיון אצל:
Shani Tzoref, “Did Reuben Lie with Bilhah?”, TheTorah.com (2013).
מאמרים קשורים :