נישואיה חסרי האהבה של לאה ליעקב משפיעים על בתה דינה

לאה מתעדת את אומללות נישואיה בשמות ילדיה

לאה, בתו הפחות מושכת של לבן, הפכה לאשתו הראשונה של יעקב כאשר התחזתה לאחותה רחל, שלה נועד יעקב להינשא ושעבורה עבד אצל לבן במשך שבע שנים (בראשית כט:יח).^[1] לא ברור אם לאה פעלה בכפיית אביה או שהייתה שותפה מרצון לתרמית, אך היא בוודאי שיתפה פעולה במידה מסוימת להצלחת המזימה.

אפשר לשער את תחושת ההשפלה של לאה כאשר יעקב, לאחר שבילה עמה את ליל הכלולות, התעמת בזעם עם אביה על שהונה אותו:

^{בראשית כט:כה} וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי.^[2]

 השפלתה של לאה בוודאי העמיקה כאשר יעקב מיהר להבטיח לעצמו גם את רחל היפה לאישה (פסוקים כז–כח), ונשא אותה כעבור שבוע בלבד:

^{בראשית כט:ל} וַיָּבֹא גַּם אֶל־רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם־אֶת־רָחֵל מִלֵּאָה.

אף על פי שיעקב אינו מתעמת עם לאה ישירות על שהוליכה אותו שולל, וגם המספר המקראי נמנע מלשפוט את לאה על חלקה בתרמית, לאה עדיין סובלת; היא הופכת לאישה ה"שנואה" (פסוק לא).^[3] הגורם המכריע בחייה של לאה הופך לניסיונותיה הנואשים לזכות באהבתו של יעקב.

כאשר לאה יולדת את בנה הראשון, מאורע שאמור היה להעניק לה מעמד וכוח במשפחה הפטריארכלית, היא קוראת לו ראובן, בתקווה שהבן שילדה לבעלה יעורר בו אהבה כלפיה:

^{בראשית כט:לב} וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן^[4] כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְ־הֹוָה בְּעׇנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי.

אולם כאשר נולד שמעון, נראה כי לאה התייאשה מלהשפיע על ליבו של יעקב, והיא רק מקווה שלא ישנא אותה:

^{בראשית כט:לג} וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְ־הֹוָה כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן.^[5]

עם לידתו של לוי, לאה מקווה שיעקב יבלה זמן רב יותר עמה ועם בניה:

^{בראשית כט:לד} וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי.^[6]

אך כאשר היא יולדת את יהודה, לאה כבר אינה מזכירה כלל את בעלה, אלא מפנה את תודתה לה':

^{בראשית כט:לה} וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְ־הֹוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת.^[7]

בסיפור המקראי שמות נתפסים כמעצבי גורלו של האדם; כך גדלים בניה של לאה כשכמיהתה הבלתי ממומשת של אמם לאהבת בעלה טבועה בשמותיהם, והם היו עדים לבדידותה ולסבלה.^[8]

נראה כי לאחר לידת ארבעת בניה הראשונים, יעקב כבר לא מבלה את לילותיו עם לאה, אך היא ממשיכה להעמיד לו צאצאים באמצעות שפחתה זלפה. רק לאחר שהיא מעניקה לרחל את הדודאים שמצא בנה תמורת לילה עם יעקב (בראשית ל:טו–טז), היא זוכה ללדת בן חמישי, יששכר.^[9] לידת בנה השישי, זבולון, מעוררת בה מחדש שמץ של תקווה שיעקב יבלה זמן רב יותר בחברתה ובחברת בניה (בראשית ל:כ).^[10]

דינה: תקוותה של לאה לצדק

כאשר נולדה בתה, דינה, לאה כבר אינה מלווה את מתן השם בהסבר, והשם שבחרה לבתה אינו מבטא עוד תקווה לשיפור יחסיה עם יעקב:

^{בראשית ל:כא} וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה.

אף על פי שלאה אינה מסבירה את משמעות שמה של בתה, הקשר בין שמה לבין שם העצם "דין", שפירושו "משפט" או "צדק", עשוי להיות בעל חשיבות. כפי שעשתה בשמות בניה, גם בשמה של דינה משקפת לאה את תחושותיה, והפעם את כמיהתה לצדק לאחר שנעשה לה עוול, לתחושתה, הן מצד אביה, שכפה עליה נישואים חסרי אהבה, והן מצד יעקב עצמו.

סבלה של לאה בחיי נישואיה היה ככל הנראה גלוי לעיני ילדיה, והיא כנראה הנחילה בהם כבר מגיל צעיר תחושת דחייה, ואולי אף כעס כלפי אביהם.^[11] בעוד שבניה יכלו להתרחק מבית אמם עם התבגרותם, דינה נאלצה להישאר לצד אם שלא הייתה מסוגלת להעניק לה תחושת ערך עצמי.

דינה גדלה, ככל הנראה, בתחושת ניכור כפולה: לא זו בלבד שהשתייכה למשפחה ששכניה התייחסו אליה בחשדנות (בראשית לד:כ–כג), אלא שגם בתוך משפחתה שלה היא הייתה בתה של האישה הדחויה.

דינה, שהושפעה מנישואיה חסרי האהבה של אמה, בוחרת בדרך הפוכה

הפעם הבאה שבה נזכרות לאה ודינה יחד היא כאשר דינה, שכבר התבגרה, מחליטה לצאת ממחנה המשפחה כדי להכיר את בנות המקום:

^{בראשית לד:א} וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.

המקרא מתאר מגוון קשרים משפחתיים — בין אבות לבנים, בין בעלים לנשותיהם, בין אימהות לבנים ואפילו בין אבות לבנות — אך אין בו סיפורים המעמידים במרכזם את הקשר בין אם לבתה. אזכור שמה של לאה בפתח הסיפור, אף שלא יהיה לה תפקיד או קול באירועים שיתפתחו בהמשך, לצד שמו של יעקב, אביה של דינה, מחזיר לתודעה את חיי הנישואים האומללים של לאה ועשוי לרמוז על המניע למעשיה של בתה.

יציאתה של דינה לחקור שטח זר מעידה על תעוזה ורצון חזק, ובחירה בחיים שהם ההפך המוחלט מחיי אמה.^[12] לאה עשתה את כל ה"דברים הנכונים" המצופים מאישה בחברה פטריארכלית: היא נכנעה לתוכניותיו של אביה לבן להונות את יעקב, ובכך הבטיחה לעצמה בעל, והמשיכה להביא לעולם בנים למשפחה.

אולם אם ההליכה בתלם הביאה ללאה סבל במקום אושר, דינה מבקשת לעצב לעצמה גורל אחר. בעוד שאמה הייתה כלואה במסגרת המשפחתית הפטריארכלית, הבת יוצאת מביטחון הבית אל המרחב הפתוח, כדי להכיר סביבה גאוגרפית ותרבותית שונה. לאה נענתה להעדפת המשפחה לנישואים בתוך המשפחה ונישאה לבן דודה, ואילו דינה יוצאת אל מחוץ למעגל המשפחתי כדי ליצור קשרים חברתיים עם בני המקום.

יתרה מכך, בעוד שלאה נאלצה להסתתר בחסות החשכה כדי לזכות בבעל, דינה יוצאת אל המרחב הפתוח, לאור יום, כדי לראות ולהיראות. לאה שימשה כאובייקט פסיבי בידי אביה, כמו גם בידי בעלה, שעבורו הייתה רק כלי להולדה. דינה, אם כן, תהיה הסובייקט הפעיל, היוזמת והמניעה של האירועים.

ואכן, בפתח הסיפור דינה מציבה את עצמה בעמדת הסובייקט, הן מבחינה דקדוקית והן מבחינה עלילתית. היא לא רק דוחה את המודל של אמה, אלא שפעולותיה מוכיחות כי היא מנסה לחקות את הגברים בסביבתה, את אחיה, שחייהם התאפיינו בחופש תנועה ובאפשרות לקיים קשרי נישואים מחוץ לקבוצה.^[13]

אך היציאה מגבולות שטח משפחתה היא הפעולה הרצונית היחידה שדינה נוקטת. ניסיונה לחלץ את עצמה מן הגורל המר של אמה מוביל אותה דווקא אל מציאות נשית מוכרת, הממחישה ביתר שאת את פגיעותן של נשים ואת המגבלות שהוטלו על חייהן בעולם העתיק.

שכם חוטף את דינה

בעודה יוצאת לראות את "בנות הארץ", דינה עצמה נראית^[14] ונחטפת:

^{בראשית לד:ב} וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ.^[15]

מנקודה זו ואילך, דינה הופכת לאישה הטיפוסית בחברה גברית-דומיננטית, קולה מושתק, וזירת הפעולה נכבשת על ידי גברים: אביה, אחיה, האנס, אביו, ותושבי העיר.^[16] כך, דווקא בסיפור שבמרכזו חוויה נשית, לא ניתנת זכות דיבור לא לדינה, קורבן המעשה, ולא לאמה, לאה.^[17]

לאה ודינה מואשמות ב"יציאה"

חז"ל נוטים בדרך כלל להתייחס ללאה באור חיובי,^[18] ולכן מפתיע שהמדרש (שצוטט מאוחר יותר גם על ידי רש"י בפירושו לבראשית לד:א)^[19] קושר בין חייה של לאה להתנהגותה של בתה דינה, ומזהה בשתיהן נטייה למתירנות מינית:

^{בראשית רבה פ:א} אֲמַר לֵיהּ לֵית תּוֹרְתָא עֲנִישָׁא עַד דִּבְרַתָּהּ בְּעִיטָא, לֵית אִתְּתָא זָנְיָא עַד דִּבְרַתָּהּ זָנְיָא. אָמְרוּ לֵיהּ אִם כֵּן לֵאָה אִמֵּנוּ זוֹנָה הָיְתָה, אָמַר לָהֶם (בראשית ל, טז): וַתֵּצֵא לִקְרָאתוֹ וגו', יָצָאת מְקֻשֶּׁטֶת כְּזוֹנָה, לְפִיכָךְ וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה.

תרגום: אָמַר לֵיהּ: "אין פרה נגחנית שאין לה עגל בועט, אין אישה זונה עד שדבריה נחשבים לזנות". אמרו לו: אם כן, לאה אמנו הייתה זונה, אמר להם (בראשית ל, טז): וַתֵּצֵא לִקְרָאתוֹ וגו', יָצָאת מְקֻשֶּׁטֶת כְּזוֹנָה, לְפִיכָךְ וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה.

דבריו של ר' יוסי קשים במיוחד: הוא משווה את לאה, אישה המתקשטת כדי למצוא חן בעיני בעלה, לזונה, ומגנה את דינה כאילו יצאה לחפש הרפתקה מינית, אף שהכתוב מציין במפורש כי יצאה כדי להכיר את בנות המקום או להתבונן באורחות חייהן של הנשים החיוויות.

גינויין של האם והבת מבוסס על השימוש בפועל "וַתֵּצֵא" לתיאור לאה המברכת את בעלה שיבוא לשכב עמה, ולתיאור דינה היוצאת מגבולות השבט שלה:

^{בראשית ל:טז} וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוְדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא.

^{בראשית לד:א} וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב...

ייחוס משמעות מינית לפועל נפוץ כל כך הוא חסר בסיס. שם העצם "יצאנית", הנגזר מאותו שורש, קיבל משמעות של זונה רק בעברית של ימי הביניים המוקדמים ואילך,^[20] ואילו בעברית המקראית אין לפועל "יצא" משמעות מינית. למעשה, אותו פועל משמש קודם לכן לתיאור עזיבתו של יעקב את ביתו בברכת הוריו:

^{בראשית כ"ח:י} וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.^[21]

יתרה מזאת, כאשר המדרש מזכיר את הפרשה שבה לאה נאלצת להתמקח עם אחותה כדי לזכות בלילה נוסף במחיצת יעקב, הוא דווקא מחזיר לתודעה את ההשפלה והסבל שחוותה לאה בנישואיה, ולא את תעוזתה המינית.

ייתכן שחז"ל ביקשו, במודע או שלא במודע, להפוך את סיפורה של דינה לאזהרה מפני יציאת נשים מבתיהן, עמדה המשתקפת גם במקומות אחרים בספרות חז"ל.^[22] אך ייחוס מניע מיני לדינה אינו מוצדק על פי הסיפור עצמו. עם זאת, חכמי המדרש גילו תובנה עמוקה כאשר הבחינו בחשיבותו של אזכור לאה בפתיחת סיפורה של דינה, וכאשר חשו באופייה ההרפתקני של דינה.

בניגוד לאמה לאה, דינה מוצאת אהבה

שכם מתאהב עמוקות בדינה לאחר המפגש, בניגוד גמור לחווייתה של אמה:

^{בראשית לד:ג} וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת־יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת־הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל־לֵב הַנַּעֲרָ.

אפילו אם נתייחס לדבריו של שכם לדינה כאל מהלך טקטי בלבד, הסיפור מספר לנו שהוא "אהב" את דינה, ואף משתמש בביטוי החזק, הפואטי במקצת, שלפיו נפשו "דבקה" בה.^[23] גם השיחה הפרטית של שכם עם אביו מרמזת כי אהבתו לדינה היא כנה:

^{בראשית לד:ד} וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה.

חשובה מכך העובדה שדינה, צעירה חסרת ניסיון שגדלה בצל נישואיה נטולי האהבה של אמה, זוכה כעת לשמוע מילות אהבה מפיו של גבר.

יעקב אינו מגיב לפגיעה בבתו דינה

תגובתו של יעקב לבשורה על התקיפה המינית של בתו היא נטולת רגש, והוא מעריך את המצב במונחים פולחניים של טומאה וחילול וכן במונחים אסטרטגיים (המתנה עד שבניו ישובו מהשדה), אך היא אינה משקפת אב מיוסר ודואג:

^{בראשית לד:ה} וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם.

יחסו הקר של יעקב כלפי לאה ניכר גם כאן: הוא אינו מנסה לנחם אותה או להתייעץ עמה בשעת המשבר הפוקד את בתם. שתיקתו בולטת במיוחד לנוכח אירועים אחרים שבהם הוא מפגין רגשות עזים: הוא מתאהב ברחל ופורץ בבכי כשהוא פוגש אותה לראשונה (בראשית כט:יא), מסרב להתנחם על אובדן יוסף (בראשית לז:לד–לה), ובוכה כאשר הוא מתאחד עמו (בראשית מו:כט). מדרש אחד תוהה על שתיקתו של יעקב, אך ההסבר שהוא מציע להתנהגותו דווקא מציג אותו כמי שדואג בראש ובראשונה לעצמו:

^{בראשית רבה פ:ז} וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ – וְלָמָּה שָׁתַק? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: אָמַר יַעֲקֹב, אִם אֲדַבֵּר – אֶעֱרֶה שִׁנְאָה עַל עַצְמִי.^[24]

תגובתם של אחיה של דינה

שתיקתו הקרה של האב עומדת בניגוד מוחלט לתגובתם הרגשית של בניו, המשקפת צער ודאגה כנים לאחותם:

^{בראשית לד:ז} וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשׇׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה.^[25]

רק לאחר שהביעו את רגשותיהם הם מעריכים את חוסר המוסריות שבמעשה, הן מבחינת הנורמות המקובלות בחברתם, והן כהפרה של ערכי המוסר האנושיים הבסיסיים.

מדרש נוסף מעמיד את שתיקתו של יעקב בניגוד לתגובת בניו:

^{מדרש תנחומא וישלח ח} לְפִי שֶׁלֹּא תָּבַע יַעֲקֹב עַל כְּבוֹד בִּתּוֹ, בָּאוּ בָנָיו וְתָבְעו.^[26]

בתה של לאה תמורת אדמה

חמור פונה ליעקב ולבניו בבקשה לקבל את דינה לבנו, ומספר לו על היתרונות שיביאו נישואין בין שתי הקבוצות:

^{בראשית לד:ט} וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ־לָנוּ וְאֶת־בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. ^לד:י וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ.

הצעת הפיוס של החיווים מורכבת מעסקאות כלכליות וגיאו-פוליטיות בין שתי הקבוצות כפתרון לעוינות שנוצרה בעקבות האונס. הצעתם של החיווים מאששת את התצפית של האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס (1908-2009), לפיה "הנישואים הם ארכיטיפ של חליפין" וכי נשים הן אובייקטים שהחליפין ביניהן בקרב קבוצת גברים מהווה אמצעי לקישור בין הגברים.^[27] גם משא ומתן על נישואיו שניהל יעקב עצמו עם לבן היו עסקאות מסחריות: בת בתמורה לעבודה (בראשית כט:יח–כ, כז–כח).

שתיקתו של יעקב במהלך המשא ומתן עם החיווים מרמזת כי אינו מתנגד להצעה להשיא את דינה לשכם ולכונן קשרים כלכליים בינם לבין בני ישראל. יתר על כן, קבלת רשות מהחיווים להכות שורשים ולרכוש אדמה עשויה הייתה להיות בעלת אטרקטיביות מיוחדת עבור יעקב, שמשפחתו עדיין נחשבה לזרים באזור.

אחי דינה מבקשים נקמה

אחיה של דינה מגיבים להצעתם של שכם וחמור באופן שונה. הם אומרים להם במרמה כי יסכימו לנישואים בין שתי הקבוצות רק אם כל הגברים החיווים יימולו (פסוקים יג–יז). החיווים נענים לתנאי, אך בעודם מחלימים מברית המילה, שמעון ולוי יוצאים לפעולה:

^{בראשית לד:כה} וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כׇּל זָכָר. ^לד:כו וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ.

רק בשלב זה של הסיפור אנו למדים שדינה הייתה בשכם ובביתו של חמור כל הזמן.^[28] איננו יודעים אם דינה הוחזקה שם בניגוד לרצונה או שבחרה להישאר, אולי משום שלא רצתה לשוב הביתה. להישאר עם גבר שטען שהוא אוהב אותה היה בוודאי עדיף מאשר חזרה לבית שבו המתינו לה אם אומללה, אב מרוחק ואחים פזיזים, במיוחד לאחר שהפכה ל"טמאה" בעיני משפחתה. עבור דינה, שחוותה בביתה בעיקר דחייה וקור רגשי, ייתכן שהצהרות האהבה של שכם נשמעו כנות ואף עוררו בה רגשות אהבה כלפיו.

ואכן, מדרש מסוים מבין שדינה העדיפה להישאר אך מציע לכך הסבר בוטה למדי:

^{בראשית רבה פ} וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה, רַבִּי יוּדָן אָמַר גּוֹרְרִין בָּהּ וְיוֹצְאִין. אָמַר רַב הוּנָא הַנִּבְעֶלֶת לְעָרֵל קָשֶׁה לִפְרשׁ.

ברגע ששמעון ולוי לקחו את דינה מבית שכם, שאר האחים בזזו את העיר. הם לקחו את כל רכוש החיווים, כולל צאנם ובקרם, ולקחו את נשותיהם וילדיהם בשבי (פסוקים כז–כט), בנימוק ש"טִמְּאוּ אֲחוֹתָם" (פסוק כז). לאחר מבצע החילוץ העקוב מדם, האחים לוקחים אותה ויוצאים.^[29] אין כל אזכור לכך שיעקב קיבל את דינה בברכה חזרה הביתה.

יעקב נוהג בחוסר הוגנות כלפי שמעון ולוי, בני לאה

הפעם היחידה שבה יעקב מגלה רגשות במהלך האירוע הזה היא כאשר הוא נוזף בחריפות בבני לאה, שמעון ולוי, על הטבח שביצעו, משום שהדבר עלול לסכן את מעמדו הפוליטי השברירי של השבט:

^{בראשית לד:ל} וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.

אך אין זה הוגן להאשים את שמעון ולוי בלבד, שכן מטרתם היחידה בטבח הגברים החיווים הייתה הצלת דינה, ולאחר מכן הם יצאו מן העיר עמה, בעוד שאר האחים נכנסו לעיר ההרוסה כדי לבזוז אותה ולקחת את נשותיה וילדיה כרכושם. תגובתם של שמעון ולוי לאביהם היא זועמת, ומרמזת בבירור כי הם מילאו את חובתם כאחים בעוד שהוא, יעקב, לא נהג כאב:

^{בראשית לד:לא} וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ.

הכינוי "אחותנו" לדינה כאן עשוי לרמוז גם לעובדה שהם אחיה המלאים של דינה, ובכך מעניקים נוכחות עקיפה ללאה הנעדרת מן הסיפור.

על ערש דווי, יעקב ממשיך להוקיע את שמעון ולוי, בקשר למעשיהם בפרשת דינה (בראשית מט). דבריו האחרונים אל שני בני לאה, בדומה לדבריו אל ראובן (פסוקים ג–ד), אינם דברי ברכה אלא תוכחה חריפה:

^{בראשית מט:ז} אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

חייה של דינה לאחר פרשת שכם

אמה של דינה, לאה, שהטמיעה בשם בתה את תקוותה לצדק אישי, הגשימה לפחות חלק קטן ממשאלתה: בעוד שרחל מתה בטרם עת ונקברה "בדרך אפרתה" (בראשית לה:יט), לאה המשיכה לחיות כאשת יעקב, ונקברה לצדו. ובזיכרון ההיסטורי של עם ישראל נותרה לאה אחת מארבע האמהות, ממייסדות האומה.

לא כך היה גורלה של בתה. כמה מחכמי המדרש, שעמדו על השתיקה המקראית באשר לגורלה של דינה לאחר שובה הביתה, ביקשו להשלים את החסר וייחסו לה עתיד כרעייתו של איוב (בבא בתרא טו ע"ב) או כאמה של אסנת, אשת יוסף (תרגום יונתן לבראשית מא:מה).^[30] אולם בסיפור המקראי עצמו דינה נזכרת רק פעם נוספת, ברשימת בני משפחת יעקב שירדו למצרים (בראשית מו:טו). בעוד שצאצאיהם הרבים של אחיה נמנים בפירוט, לצד שמה של דינה אין כל אזכור לבעל או לילדים.

לפיכך, ניסיונה של דינה לזכות בחרות או לשנות את גורלה העגום של אמה הסתיים באסון. לפניה נפרשו חיים שלמים כאשה לא נשואה, הנושאת את אות הקלון של ה"טומאה", שעתידה להיעלם מדפי ההיסטוריה מבלי להותיר אחריה צאצאים.