איך יתכן שיעקב טועה בין רחל ללאה?

רמאותו של לבן

כאשר יעקב מגיע לעירו של לבן דודו, הוא פוגש את דודניתו רחל ליד הבאר ונפעם מיופיה. יעקב שוהה חודש בבית לבן ומתחיל לעבוד אצל הדוד. לבסוף, לבן מבקש ממנו לציין מה תהיה משכורתו:

^{בראשית כט:טו} וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ.

בנקודה זו הטקסט מסביר שללבן יש שתי בנות: הבכורה היא לאה, ואחותה רחל, היפה מבין השתיים. יעקב, המאוהב ברחל, מבקש לשאת את רחל לאישה, ומוסיף כי בתמורה יעבוד את לבן שבע שנים (כט: כח). נראה שלבן רואה עסקה זו בעין יפה:

^{בראשית כט:יט} וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי.

כפי שהעיר זה מכבר רבי דוד צבי הופמן (על אתר), תשובתו של לבן לוקה בעמימות מסוימת.

כמו כל האנשים הערומים, כך מבטיח גם לבן הבטחה מעורפלת ובלתי ברורה, כדי לא לכבול ידיו.

ובכל זאת, יעקב מפרש את דברי לבן כהסכמה, ועובד אותו במשך שבע שנים. לאחריהן הוא פונה לדודו ותובע התקדמות בתנאי הסכם הנישואין:

^{בראשית כט:כא} וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ. 

לשונו של יעקב עניינית ומעט בוטה, אך לבן אינו מתרגש מכך, ומחליט לערוך משתה:

^כט:כב וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה.

המשתה אינו טקס נישואין; אין אזכור לנוכחותה של הכלה במשתה, ובכלל נראה שמדובר באירוע לגברים בלבד. לאחר המשתה, עם רדת הלילה, לבן מביא ליעקב את כלתו, ללא כל טקס:

^כט:כג וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.

במשך הלילה יעקב אינו מבחין בדבר, וההפתעה מגיעה רק בבוקר המחרת: 

^כט:כה וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה…

מידה כנגד מידה

קשה שלא להבחין בהקבלות בין מעשה התרמית של יעקב כלפי עשו ויצחק בפרק כז ובין תרמיתו של לבן כלפי יעקב בבראשית כט. במקרה הראשון, יעקב מנצל את העובדה שאביו עיוור כדי להערים עליו ולגרום לו להאמין שהוא, בנו הצעיר של יצחק, הוא למעשה הבן הבכור עשו. בסיפור הנוכחי, לבן מנצל את שעות הלילה והחשיכה, שבהן יעקב "עיוור", כדי לגרום לו לחשוב שהבת הגדולה, לאה, היא רחל, בתו הקטנה.^[1]

קרוב לוודאי שפרטים מקבילים אלה הם פרי עבודתו של עורך, שביקש להראות שיעקב קיבל את העונש המגיע לו על כך שרימה את אביו, כמידה כנגד מידה. עם זאת, עיצובו של הנרטיב נועד להציג תמונה המדמה אמת, כלומר, הסיפור אמור להיות אמין לקריאה. כיצד נוכל להאמין שתעלול כזה עשוי להצליח?

יעקב לא היה יכול לראות את לאה

הכתוב מזכיר את הערב שקדם לבוקר, והדבר עשוי לרמוז על מצב של חשיכה, שבו יעקב לא היה יכול לראות בברור את כלתו.^[2] שד"ל (שמואל דוד לוצאטו, 1800–1865) כותב, למשל:  

ואין ספק כי כששימש עמה בחושך היו ולא הכיר בה עד הבקר.^[3]

מדרש בראשית רבה (ע:יט) מדגיש במיוחד את עניין החושך, ומרחיב על כך:

ברמשא אתון מעלתא וטפון בוציניא, אמר להון מהו כדין, אמ’ ליה מה את צבי דאנן דבזיון דכוותכון.

תרגום: בערב הם (לבן ולאה) הלכו לאוהל וכיבו את הנרות (שבאוהל יעקב). אמר להם (יעקב) : מדוע אתם עושים זאת? ענה לו (לבן): וכי סבור אתה שאנו גסים כמוך (משמע: מקיימים יחסי מין לאור הנר)?!

בעקבות כך רד"ק (ר' דוד קמחי, בערך 1160–1235) מייחס את ההלכה שאין מקיימים יחסי מין באור,^[4]  לסיפור זה:

ויהי בערב – הודיענו בספור הזה שאין ראוי לאדם לשמש מטתו לאור הנר כל שכן לאור היום.^[5]

ועדיין, על אף שהסיפור משתמש באמתלת החשיכה כדי להסביר כיצד פעלה התרמית, הסבר זה אינו מספק, ואינו מתקבל על הדעת: האם לא היה ברור ליעקב שהאישה אינה רחל כבר לאחר שיחה קצרה עימה?

השוואת הסיפורים: ההערמה על יצחק מול ההערמה על יעקב

השוואה בין סיפורנו ובין סיפור הערמה של יעקב על יצחק מעמיקה אף יותר את הבעייתיות בהצעה. סיפורו של יעקב המערים על אביו כולל פרטים אחדים כדי להסביר כיצד פעל התעלול:

• רבקה מבשלת מטעמים שיצחק אהב (בראשית כז:ט), כפי שביקש מעשו (בראשית כז:ד).
• יעקב לובש את בגדי עשו "החמודות" כדי שריחו יהיה כריח אחיו, ריח השדה (בראשית כז:טו, כז).
• יעקב לובש עורות עיזים על זרועותיו וחזהו כדי להיות שעיר למגע, כאחיו (בראשית כז:טז, כג).

למרות אמצעים אלה, יצחק חושד מיד כשיעקב מציג את עצמו כעשו:

^{בראשית כז:כא} וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא. ^כז:כב וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.

המספר מבין שעיוורון אינו גורם מספיק כדי לשכנע שאב עשוי לבלבל את זהותם של בניו, ולצורך אמינות הסיפור הוא מוסיף פרטים תומכים, ומתאר את מבוכתו של האב ויחסו המפקפק.

והנה, בסיפור על רמאותו של לבן, יעקב מוצג כאיש שאינו חושד כלל שהוא נמצא בחברת האישה הלא נכונה. מדוע מניח המסַפֵּר שהתכסיס הזה – בשונה מהתכסיס להטעיית יצחק – עשוי להצליח ללא בעיה? מדוע יעקב מגלה את טעותו רק לאור הבוקר? מדוע אין הוא מוצג כמי שמהסס, ולו היסוס קל בלבד, כמו אביו?

צניעות קיצונית: ללא דיבורים כלל

רד"ק סבור שצניעותו של יעקב הייתה קיצונית, עד-כדי-כך שהוא לא שוחח עם כלתו במשך המגע המיני או בכל זמן אחר במשך הלילה:

ולא לספר עם אשתו בשעת תשמיש אלא בחשאי ולהיות בצניעות עם אשתו, שהרי יעקב לא הכיר בה אלא עד הבקר, לא במראה ולא בקול.

רעיונו של רד"ק, שיעקב ולאה שתקו במשך הלילה מסיבות של צניעות, מתנגש עם נשיקת יעקב לרחל בפגישתם הראשונה (בראשית כט:יא), ועם רמיזתו הבוטה ליחסי מין בשיחתו עם לבן בתום שבע השנים, שבה הזכיר לו את הבטחתו (בראשית כט: כא " הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי ... וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ."). זאת ועוד, מה גבולותיה של צניעות זו? אף אם הם היו שקטים לחלוטין במהלך המגע המיני, האם לא שוחחו לפניו או אחריו? מה אורך השיחה העשויה לגלות ליעקב שאין הוא נמצא עם אהובתו מזה שבע שנים?^[6] נזכור, שחשדו של יצחק התעורר כבר לאחר מילים ספורות שהשמיע יעקב.

יעקב היה שיכור

גישה שונה, שהוצעה לראשונה אצל יוספוס, טוענת שיעקב היה שיכור,^[7] בהתבסס על הסברה שיעקב הגיע ממשתה לבן; עצם המילה "משתה" מורה על כך שזו סעודה ששותים בה (קדמוניות א: 301):

ויהי בבוא הערב, הכניס אל יעקב, שלא חשד בשום דבר, את בתו השניה הגדולה מרחל והנופלת ממנה ביופי. הוא בא אליה כשהוא מוטעה מיין וחשכת הלילה, אבל בבוקר הכיר בה ותבע מלבן את העוֶל.

עמדה דומה לזו מוצגת ביתר בוטות אצל בעלי התוספות (המאה ה-12), בביאור לבראשית כט:כב, ונמצאת באוספים כגון: דעת זקנים ו-הדר זקנים (הציטוט להלן הוא מהמקור השני):

ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה. לבן היה אב לרמאים ועל כן נקרא לבן הארמי ונתכוון לשכר יעקב ולרמותו שלא יבין בין רחל ללאה ותדע שהרי לא עשה משתה ברחל.

כך מפרש זאת גם ר' יצחק קארו (1458–1535) בספרו תולדות יצחק:

ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה, לא כאברהם שנתן להם לאכול, ולא כלוט שנאמר ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו, אלא ויעש משתה שקביעותו עשה על היין כדי לשכר אותו, בעבור שלא ידע אם היא רחל או לאה:

דמות האדם שמערימים עליו – או כופים אותו – לקיים יחסי מין באמצעות שתייה לשכרה הוא מוטיב הנמצא במקרא בסיפור לוט ובנותיו (בראשית יט:ל–לט). ג'ימס דיימונד, פרופסור ללימודי יהדות באוניברסיטת ווטרלו, מזהה הדהוד בין הקטעים העוסקים ברחל ובלאה בספר בראשית כט ובין שיחתן של בנות לוט בבראשית יט דרך דמיון טקסטואלי:

• בנות לוט:  וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה… (בראשית יט:לא)

• תשובת לבן ליעקב: …לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה.^[8] (בראשית כט:כו)

ייתכן שיש קשר אף בין סיפור יעקב ולאה ובין הסיפור על נוח ובנו הקטן (בראשית ט:כ–כז). למרות אי הבהירות בטקסט בנוגע לטיבו המדויק של המעשה,^[9] מפרשים רבים סבורים שנוח נאנס על ידי בנו הצעיר בעת שכרותו. לפי הסיפורים, הן יעקב והן נוח מפנימים ומבינים את אשר עוללו להם בבוקר המחרת בלבד.^[10] אולי נרמז בכך שאור השחר הוא רגע הפיכחות שבו התגלתה להם טעותם.

פירוש זה אכן אפשרי, אולם הוא חסר בטקסט. בסיפורם של נוח ושל לוט ברור בהחלט שהגיבור שיכור; אך לא נאמר כך לגבי יעקב.

עם זאת, אף-על-פי ש"משתה" אמנם כולל שתייה, הרי הפירוש הרחב של המושג הוא "סעודה חגיגית".^[11] מאחר שמקובל בהחלט לערוך סעודה חגיגית לכבוד נישואי הבת, הרי שההצעה שלבן זמם להשקות את יעקב לשוכרה נראית מוגזמת.

ומה בדבר לאה ורחל?

יתרה מכך, פרשנות זו מסבירה רק את כשלונו של יעקב להבחין בתעלול, אך אינה מסבירה את מעורבותן של לאה ורחל בעניין. האם רחל לא עשתה דבר כדי למנוע מאחותה מלגזול את בעלה? האם לאה לא חשבה על ההשלכות שתהיינה לכך שהיא כופה את עצמה על יעקב באמצעים נכלוליים? בעיות אלה העסיקו את חז"ל, שהציעו הסברים מדרשיים להתנהגותה של כל אחת מהנשים.

תשובה מדרשית בעניין רחל: סימנים ואהבת אחות

לפי מסורת חז"ל, רחל הזהירה את יעקב מפני אפשרות של תרמית כבר במהלך פגישתם ליד הבאר. חז"ל מציינים את מילותיו הראשונות של יעקב לרחל בעת פגישתם:

^{בראשית כט:יב} וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא…

מבחינה מילולית, יש בהצהרה זו שקר וסתירה כאחד. יעקב אינו אחיו של לבן, אלא אחיינו, והוא מודה בכך באומרו שהוא בן רבקה (בבלי מגילה יג:ב):

וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא.

התשובה הפשוטה לבעיה זו היא שיעקב משתמש במילה "אח" במשמעות "קרוב משפחה", אולם חז"ל מציעים פירוש דרש:

אלא אמר לה: מינסבא לי? אמרה ליה: אין. מיהו, אבא רמאה הוא, ולא יכלת ליה. – אמר לה: אחיו אנא ברמאות.

תרגום: אמר לה : האם תינשאי לי? אמרה לו: כן. אלא שאבא רמאי הוא ולא תוכל לו. אמר לה : אחיו אני ברמאות.^[12]

מכאן, שכאשר יעקב אומר "אחי אביך אני", הוא מתכוון לתכונת אופי: הוא רמאי כמוהו, והרי כבר ידוע לקורא מעשה גניבת הבכורה והברכה מאחיו והטעיית אביו העיוור.

המדרש ממשיך בפירוט מזימותיו של לבן:

אמר לה: ומאי רמיותא? – אמרה ליה: אית לי אחתא דקשישא מינאי, ולא מנסיב לי מקמה. מסר לה סימנים.

תרגום: אמר לה: ומהי רמאותו? – אמרה לו: יש לי אחות שגדולה ממני ולא ישיא אותי לפניה. מסר לה סימנים (או מטבעות, שתיתן לו כשהם יהיו יחדיו, שיידע שהיא – היא).

בנקודה זו, על פי המדרש, נראה שיעקב ורחל מוכנים לתרמית ושיש להם דרך לעקוף אותה. יעקב נתן לרחל סימנים – בין אם רמזים מילוליים או חפצים ממשיים – שעליה לתת לו בבואה לאוהל, וכך הוא יידע שאכן היא זאת. הבעיה, על פי המשך המדרש, היא שרחל שינתה את דעתה:

כי מטא ליליא, אמרה: השתא מיכספא אחתאי, מסרתינהו ניהלה.

תרגום: כשהגיע ליל הנישואין אמרה רחל בליבה: עכשיו תתבייש אחותי (שיבקש ממנה יעקב הסימנים ולא תדע). מסרה אותם לה.

לפי מדרש זה, רחל הייתה שותפה לרמאות נגד יעקב בשל אהבתה לאחותה. חז"ל מסיימים את המדרש בפירוש טקסטואלי מצודד:

והיינו דכתיב ויהי בבקר והנה היא לאה, מכלל דעד השתא לאו לאה היא? אלא: מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא.

תרגום: והוא שנאמר:" ויהי בבקר והנה היא לאה" ...וכי עד עכשיו לא לאה היתה? אלא מתוך הסימנים שמסרה רחל ללאה לא היה יודע עד עכשיו שהיא לאה.

קריאה יצירתית זו נתקבלה כחלק מן הפרשנות היהודית במשך אלף שנה ויותר, ובר-סמכא גדול כרש"י מביא אותה כפירוש הפסוק. אך בטקסט המקראי עצמו אין רמז לכך שיעקב חש שרחל רימתה אותו, ואין דבר בטקסט הרומז שהשניים כוננו מערכת תקשורת סודית.

תשובה מדרשית בעניין לאה: למי אמור יעקב להפנות את טענותיו?

בהתייחסות לנושא העונש, שהוא מידה-כנגד-מידה, המתואר לעיל, חז"ל טוענים שזה היה תירוצה של לאה להצדקת התרמית שנקטה כנגד יעקב (בראשית רבה ע):

כל ההוא ליליא הוה צוח לה רחל והיא מעניא ליה, בצפרא והנה היא לאה, אמר מה רמייתה בת רמאי, אמרה ליה ואית ספר דלית ליה תלמידין, לא כך הוה אבוך צוח לך עשו ואת עני ליה אף את קרית לי ואנא עניתי לך.

תרגום: כל אותו לילה היה יעקב קורא לה רחל והיא ענתה, (ולכן כתוב:) בבוקר והנה היא לאה. אמר: מה זאת רמאית בת רמאי, אמרה לו: וכי יש מורה [=מספר?] שאין לו תלמידים? לא כך היה אביך קורא לך עשו ואתה ענית לו? אף אתה קראת לי (בשם אחותי) ואני עניתי לך.

בקצרה, לא הייתה ליעקב ברירה אלא לקבל את תוצאות המרמה, לפי העיקרון "זוֹרֵעַ עַוְלָה יִקְצָר אָוֶן" (משלי כב:ח).

אמנם, יש עומק בתובנה המוסרית והספרותית של המדרש הזה, אולם בקריאה פשוטה של הטקסט קשה לקבל אותו. במקרא אין אזכור לדברי רחל או לאה על עשו ועל עברו של יעקב; ההנחה שזו היתה כוונתה של לאה אינה נלמדת מתוכנו של הקטע, גם אם המספר מעוניין שהקוראים יזהו התרחשות של צדק פואטי.

טרם קיבלנו אפוא תשובות מספקות לגבי שתי השאלות שהעלינו: מדוע רחל ולאה נוטלות חלק בתחבולה זו, וכיצד ייתכן שיעקב אינו מבין בשלב מוקדם יותר את אשר עוללו לו.

אהבה ממבט ראשון – אך מיעוט שיחה

לעיתים קרובות אנו קוראים את סיפור אהבת יעקב לרחל מבעד לעדשות הרומנטיקה המודרנית. אנו מדמיינים את יעקב ורחל קושרים יחסי קרבה, ומבלים את שבע שנות "אירוסיהם" בשיחות על עתידם המשותף, על ענייניהם ורצונותיהם וכו'. זאת מפני שמנקודת השקפה מודרנית אהבה וידידות ארוגים זה בזה, ונישואים הם ברית חוזית בין שווים, המבוססת על הסכמה ומשיכה הדדיות.

אך התורה משקפת מציאות שונה לחלוטין. הוריו של יעקב מצווים עליו לשאת את אחת מבנות לבן, אולם מותר לו לבחור ביניהן. מייד לאחר שלבן שואל את יעקב מה משכורתו, ובטרם אמר יעקב שיעבוד שבע שנים בעבור רחל, הטקסט מסביר כיצד נפלה החלטתו של יעקב: 

^{בראשית כט:טז} וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. ^כט:יז וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה. ^כט:יח וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל…

לשורש א-ה-ב יש שדה סמנטי רחב, המשתרע בין אהבה רומנטית, להתלהבות או תשוקה. במקרה זה, הפירוש הטוב ביותר הוא "יעקב נפעם מרחל" או "יעקב נמשך לרחל". עיקר העניין הוא שאהבתו של יעקב לרחל או התלהבותו ממנה נובעות מיופייה, וזו הסיבה שהוא מעוניין לשאת אותה לאישה, ולא את לאה.

גם רד"ק כבר מעיר שהתורה מציגה את יעקב כמי שבחר ברחל בשל יופייה:

…יעקב אבינו בחר ברחל לפי שהית׳ יפה מאד ועבד בה שבע שנים והתרעם בלבן אחר שנתן לו לאה תמורתה לפי שלא היתה יפה כמו רחל…

סיפור זה מנוגד לאופן שבו בחר עבד אברהם את רבקה, באמצעות מבחן שיפגין את נדיבותה של הנערה (בראשית כד: יג – יד). אמנם, גם רבקה מתוארת כ"טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד" (בראשית כד:טז), אולם המראה החיצוני היה בגדר "תוספת" נחמדה, ולא העיקר.^[13]

משא ומתן עם לבן בלבד

פעולותיו הבאות של יעקב מוכיחות שמאחר שסבר שלבן הוא האדם שעמו עליו להתמקח, רחל הייתה רק סחורה עוברת לסוחר. יעקב רוכש את הזכויות לשאת את רחל היפה מאביה בעבודה בת שבע שנים. אין כל אזכור לכך שיעקב שוחח על כך עם רחל או שרחל נשאלה לדעתה בעניין זה.^[14]

יעקב מבצע את עבודתו, והוא מאושר שמצא לו אישה יפה לעתיד, ולאחר שעברו שבע שנים,^[15] הוא ניגש אל לבן עם המסר שהוא מוכן להביא את רחל אל אוהלו:

^{בראשית כט:כא} וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ.

הוא אינו משוחח על כך עם רחל, ואינו ניגש לספר לה שהגיע זמן הכלולות; למעשה, כפי שהערנו לעיל, כאשר לבן עורך משתה לכבוד הנישואין הקרובים, הכלה אפילו אינה נמצאת שם; זו חגיגה בין שני הצדדים בעסקה: יעקב ולבן.

כיוון שיעקב רואה בנישואין עסקה בינו ובין לבן, הרי שכאשר הוא רואה בבוקר המחרת באוהלו את לאה במקום את רחל, הוא אינו מתעמת עם לאה – בניגוד לסיפורים הדמיוניים שבמדרש – ואין הוא מאשים אותה או את רחל בתעלול, אלא פונה היישר אל לבן:

^{בראשית כט:כה} וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי.

בעסקת המסחר של יעקב ולבן, רחל ולאה הן מיטלטלין בלבד; הן אינן צד בעסקה.^[16] העובדה שגם רחל ולאה רואות זאת כך, ניכרת מתוך אנקדוטה מאוחרת יותר, שבה יעקב מתלונן בפניהן ומספר שהוא חושש מאביהן ורוצה לעזוב את ארם. שתי האחיות עונות:

^{בראשית לא:יד} וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ. ^לא:טו הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ….

יעקב לא הכיר את רחל לפני הנישואין

נראה שההסבר המתקבל על הדעת לכך שהמספר מעלה בדמיונו את יעקב, המבלבל בין לאה ובין רחל בקלות שכזו, הוא שבשונה מיצחק, המכיר היטב את שני בניו, יעקב לא הכיר לעומק את רחל או את לאה. הוא נפעם מיופיה של רחל ורצה לשאתה לאישה, אך אין פירושו של דבר שהשניים יצאו יחדיו לטייל או שוחחו, או עשו כל-דבר הקרוב להתנהגותם של זוגות בני זמננו בתקופת החיזור.

נראה שהמחבר המקראי אינו מעלה בדעתו את יעקב המשוחח עם רחל לעתים קרובות או בהרחבה במשך שבע השנים, ולכן אין הוא מכיר את קולה או את אופן דיבורה. השערה זו הועלתה כבר במאה ה-12 על ידי פרשן הפשט, ר' יוסף בכור שור:

שמא לא הרבה לדבר עם רחל מתחילה קודם שנשאה עד שיכיר קולה.

לפי גישה זו, מייד לאחר שיעקב שוחח עם לבן וקבע את הנישואין, לא היה לו צורך לדבר עם רחל עד החתונה.

תוכניתו של לבן

ייתכן שהשערתו של הבכור שור שיעקב לא הרבה לדבר עם רחל לפני הנישואין היא גם מפתח להבנת התנהגותן של רחל ולאה. מדוע מסכימות רחל ולאה לחילופי הכלות? אולי מפני שאין להן מושג על דבר העיסקה!

אני מציע את הפירוש הבא: לאחר שיעקב סוגר את העיסקה עם לבן והולך לטפל בצאן לבן במשך שבע שנים, לבן מספר לבתו לאה שהיא עומדת להינשא ליעקב, או שאינו מספר דבר. אם כך ואם כך, כאשר לאה מובאת את יעקב באותו הלילה, היא מאמינה שהוא רצה לשאת אותה לאישה.

ייתכן שרחל האמינה בדבר זה בעצמה, ולא נפגעה מכך שיעקב ביקש את ידה של לאה במקום את ידה שלה, מאחר שהיא הייתה הבת הצעירה. כמובן, לבן לא יכול להשיא את רחל בלי לסכן את תוכניתו להונות את יעקב, בתקווה לנצלו למשך שבע – ואולי אף ארבע עשרה – שנות עבודה. כך רחל נותרת רווקה למשך שבע השנים (הראשונות) עד שלבן מבצע את זממו, ואז כבר מאוחר מדי ליעקב לסגת מן ההסכם.

לאה אינה שותפה לעסקה, אלא הקורבן שלה

בליל הכלולות יעקב שוכב עם אשתו הטרייה, אך אין הם מרבים לדבר; הם בקושי מכירים זה את זה ממילא. בבוקר המחרת הוא רואה שאין זו רחל היפהפייה שהוא זוכר, אלא אחותה הבכירה לאה, המושכת פחות, והוא כועס. אנו איננו שומעים כיצד חשה לאה, כאשר היא נוכחת בדחייתו של בעלה החדש ומבינה שהוא אינו חפץ בה, אלא באחותה הצעירה. אנו יכולים לדמיין את תגובתה של לאה לאור הערותיה בהמשך הסיפור.

לאה היא האישה השנואה (בראשית כט:לא). היא מודעת לכך, והשמות שהיא נותנת לששת בניה מבוססים על התקווה שהענקת בנים ליעקב תגרום לו לאהוב אותה.^[17] לאה כואבת מאוד בשל דחייתו של יעקב והעדפתו את אחותה. עובדה זו נראית הגיונית יותר אם נדבוק בהנחה שלאה האמינה שיעקב רצה בתחילה להתחתן איתה. זה גם ההסבר להתפרצותה של לאה על רחל, כאשר זו מבקשת ממנה את הדודאים שהביא לה בנה:

^{בראשית ל:טו} וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי…

אילו לאה ידעה כל העת שנישואיה ליעקב נעשו באמצעות תרמית, האם לא הייתה האשמה זו מופרכת? שהרי, מתחילה יעקב רצה לשאת את רחל, וזו הייתה העיסקה שהוא רקח עם אביהן.

אולם לאור ההשערה שלאה ורחל רומו גם הן, אנו קולטים שמנקודת מבטה של לאה, יעקב היה אמור להיות בעלה. מבחינתה, כשהובאה אל אוהל יעקב, היה זה ליל הכלולות שלה, ויעקב עבד במשך שבע השנים האחרונות אך ורק כדי לשאתה לאישה. לפי הרגשתה של לאה, רק בבוקר, כאשר יעקב מתבונן בה היטב, הוא מחליט שנשא את האחות הלא נכונה, והולך אל לבן לתקן את טעותו.

לכן, כשלאה מאשימה את רחל בגזלת בעלה, היא אכן מתכוונת לכך; והיא ממשיכה לקוות שהוא ישנה את דעתו ויאהב גם אותה. בקריאה כזו של הסיפור, הרי לאה הייתה המומה ממש כמו יעקב, באותו בוקר גורלי.