יהודית: הגיבורה של חנוכה?

ספר יהודית בתרגום השבעים

המקור שממנו אנו שומעים לראשונה על הגיבורה הוא ספר יהודית, ספר חיצוני ששרד ביוונית בתוך תרגום השבעים.^[1] יהודית גיבורת הספר היא דמות מרתקת ומאתגרת: יפהפייה ונועזת, יראת שמיים ואלימה, פתיינית ונבונה. היא לא מהססת לנקוט צעדים על מנת להציל את עמה כאשר מנהיגי העיר הנצורה שבה היא נמצאת מוכנים להיכנע, ונוזפת בהם על חוסר האמונה שלהם (יהודית ח:א-לו). היא גם משתעשעת עם הולפרנס, גנרל בצבא האויב, ומשתמשת בשפה מתעתעת ואירונית וכן ביופייה יוצא הדופן במטרה להרדים ולהרוג אותו (יא:ה-יט; יב:א-ד, יג-יח).

לאורך הספר אנו עדים למהפך בדמותה של יהודית – מאלמנה מתבודדת וסגפנית לדמות מפוארת הצועדת אל מחנה האויב (י:א-יז) ושם, כאשר הולפרנס השיכור מנסה לפתות אותה באוהלו, היא מנצלת את ההזדמנות והורגת אותו בחרבו שלו (יז:א-י). יהודית גם נותנת לעמה עצות בענייני צבא (יד:א-ד), חוגגת את הניצחון הישראלי בשירה (טז:ח-יז:כ) ואז חוזרת לחיים שקטים בביתה. יהודית מתה בגיל מופלג, 105, וכל ישראל אבלים על לכתה (טז:כא-כה).

ספר יהודית מלא באזכורים של דמויות, ביטויים וסיפורים מן המקרא. ביהודית עצמה מתמזגות כמה כמה תכונות של נשים מקראיות, והיא מזכירה לנו למשל את יעל ההורגת באוהל את סיסרא חסר הישע, את דבורה המוכיחה ומעודדת את ברק, את מרים השרה שיר ניצחון, ואת אסתר המצילה את עמה משליט זר המאיים לפגוע בו.

יהודית נעלמת ואלף שנים לאחר מכן מופיעה שוב

סיפורה של יהודית נעלם די מוקדם מהמסורת היהודית, ואין לו רמז במגילות קומראן, בפילון או ביוספוס. יהודית לא נזכרת במשנה, בתלמוד ובשום מקור חז"לי אחר. רק מן המאה העשירית (או אפילו האחת עשרה) ואילך, יותר מאלף שנה לאחר חיבורו של הספר החיצוני הזה, יהודית מוצאת את דרכה שנית אל הספרות היהודית.

יהודית שבה אל עולם המסורת היהודית בשלל הקשרים וסוגות: מדרשי אגדה, פיוטים ושירי קודש, פרשנויות לתלמוד וקטעי הלכה.

הקשר של יהודית לחנוכה

בתיאורים הללו שמקורם בימי הביניים, יהודית מוזכרת פעמים רבות בהקשר של חג החנוכה. החיבור בינה ובין חג החנוכה ככל הנראה נעוץ כבר בכתיבה המקורית של הספר. ספר יהודית מתוארך לרוב לסביבות המאה הראשונה לפני הספירה, כלומר מספר עשרות שנים אחר שיהודה המכבי חנך מחדש את המקדש, בשנת 164 לפני הספירה, והוא משלב בתוכו אלמנטים היסטוריים מתקופות שונות, בין השאר אירועים ודמויות מהתקופה החשמונאית. כך האויב הפיקטיבי נבוכדנצר מלך אשור (לא בבל!), השואף להיות נעבד כאל, נשמע דומה למדי לדמותו של אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס). ואילו הגנרל ערוף הראש שלו, שמותו מוביל לתבוסת האויב, מזכיר את המצביא הסלווקי ניקנור שראשו נתלה על מצודת החקרא בידי יהודה המכבי.^[2]

ביהודית עצמה אפשר לראות וריאציה של דמותו של יהודה (המכבי), כפי שרומז שמה, ואולי בעקבות האסוציאציה הזו הופכים מקורות יהודיים מימי הביניים את יהודית למשתתפת פעילה במרד החשמונאי.

פורים עם אסתר, חנוכה עם יהודית

נראה כי סיבה אחרת להכנסתה של יהודית אל אגדות ומנהגי החנוכה היא הדמיון הרב שבין יהודית ואסתר, שתי גיבורות יהודיות יפהפיות ובעלי כוח פיתוי שהצילו את עמן. גם חנוכה וגם פורים הם חגים שנקבעו על ידי חז"ל, והם נתפסים לרוב כמחוברים. ייתכן כי כיוון שלפורים יש גיבורה ומגילה המתארת את קורותיה, מגילת אסתר, הוקצתה גם לחנוכה, החג המקביל שאין לו כל טקסט משלו, גיבורה אמיצה ומתעתעת שכזו. ואכן לפעמים סיפורה של יהודית נקרא בשם "מגילת יהודית". כך אף שבספר עצמו אין שום חיבור מפורש בין יהודית לחנוכה, מימי הביניים ואילך שזור סיפורה של יהודית בתוך סיפור חנוכה.

המדרשים המאוחרים על יהודית

"מדרשי יהודית" הם האוסף הגדול והמגוון ביותר של טקסטים מימי הביניים המזכירים את יהודית. באגדות הקצרות והעמומות הללו – שראוי שיגיעו לעיני קהלים רחבים יותר^[3] – יהודית שוב מצילה את עירה ואת עמה, בהליכתה אל מחנה האויב ובעריפת ראשו של המנהיג הנוכרי המבושם. אך בניגוד לספר החיצוני, היא לרוב מצוירת כדמות פגיעה ותלותית  ופחות כגיבורה.

פעמים שהמדרשים מספרים על אישה צעירה ורווקה, ולא על אלמנה עשירה ועצמאית. כמו כן יהודית של ימי הביניים מעוררת התנגדות בקרב קהילתה שלה. כאשר יהודית עוזבת את מחנה האויב עוצרים אותה השומרים על שער העיר, מתחקרים אותה בתוקפנות ומאשימים אותה בהתנהגות בוגדנית או מופקרת.

מפתיעה עוד יותר הגרסה שבה בשובה זוכה יהודית לקבלת פנים צוננת – השומרים הסקפטיים מסרבים להאמין שהראש שהיא נושאת הוא באמת ראשו של מצביא האויב. הגרסאות ימי הביניימיות הללו כנראה משקפות את התקופה והתפיסות של מחבריהן.^[4]

אזכורים מקראיים

במקרים רבים לשונם של מדרשי יהודית משחקת תפקיד חשוב– אפילו יותר מאשר בספר החיצוני המקורי. הכתיבה בעברית מאפשרת למחברים להוציא תחת ידם טקסט רווי בהדהודים ובאזכורים מקראיים. לציטוטים והפראפרזות באגדות הללו תפקיד כפול: גם עיצוב הסיפור שעל פני השטח וגם הצבעה עדינה על סצנות ודמויות מקראיות דומות המוכרות היטב לקוראים.

אהוד

כך כאשר יהודית מהדהדת במילותיה את דברי אהוד בשיחתה עם מלך עגלון (שופטים ג:יט), ואומרת באגדה מימי הביניים "דבר סתר לי אליך המלך" על מנת לזכות במפגש מצומצם עם מנהיג האויב, הקוראים מבינים היטב שאותו דבר סתר הוא מוות.

הקבלה חתרנית: דלילה

שימוש חתרני יותר בחומרים מקראיים הוא השוואה מרומזת בין יהודה לדלילה, כפי שמדרש אחד מתאר כיצד יהודית חיבקה ונישקה את מנהיג האויב ואז "ותישנהו (הרדימה אותו) על ברכיה" (שופטים טז:יט), הביטוי המדויק שבו נוקט הכתוב לתיאור מעשה דלילה לפני שהיא קוראת למישהו לבוא ולגזור את רעמת שמשון.^[5]

זכות הלילה הראשון וחנה אחות יהודה

קבוצה אחת של מדרשי יהודית מקושרת ישירות לחנוכה. האגדות הללו מתחלקות לשתי מערכות: במערכה הראשונה אנו שומעים על ההתנקשות במנהיג האויב על ידי החשמונאים. הללו התנקשו באותו מנהיג כיוון שמיאנו לאפשר לו את "זכותו" לשכב עם הכלה בלילה הראשון אחר חתונתה ("זכות הלילה הראשון") כאשר אחותם עמדה להינשא. במערכה השנייה מופיעה יהודית – שכעת מזוהה כקרובת משפחה של החשמונאים – ועורפת את ראשו של מצביא אחר של האויב.

פעמים רבות נכנסת לתמונה גם אישה נוספת, בת למשפחת החשמונאים שלרוב גם מזוהה כאחות יהודה המכבי. חנה, כפי שחלק מהמדרשים מכנים אותה, משחקת תפקיד קריטי באירועים שקדמו לפעולותיה של יהודית, וחולקת עימה את אותה התבונה ואותו האומץ. שתי הנשים הללו מוזכרות גם בפיוט המתוארך לראשית המאה השתים עשרה מאת יוסף בן שלמה מקרקסונא, "אודך כי אנפת בי".

כמו כן בכמה וכמה קהילות יהודיות נהגו לומר בשבת הראשונה (והשנייה) של חנוכה פיוטים נוספים המתארים את סיפורי החשמונאים ויהודית.

יהודית במפרשי התלמוד וההלכה

דאף שיהודית לא נזכרת בשום מקום בתלמוד, מפרשים מאוחרים יותר לתלמוד מזכירים אותה, כמעט תמיד בהקשר של חג החנוכה. המפרשים הללו לא באים לספר את סיפורה של יהודית, אלא משתמשים ביסודות מסוימים מן הסיפור כדי להסביר את הלכות ומנהגי החג.

כך כאשר התלמוד דן בשאלה מדוע נשים וגברים חייבים בהדלקת נרות חנוכה, המפרש החשוב ביותר של התלמוד, רש"י (רבי שלמה בן יצחק, 1105-1041) מציין בפשטות:

היו באותו הנס – שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר (לשליט) תחלה ועל יד אשה נעשה הנס:

אנו יודעים גם כי רש"י הכיר את הפיוט "אודך" העוסק ביהודית, שכן הוא מצטט ממנו בפירושו למקרא (על יחזקאל כא:יח), וסביר מאוד להניח שהכיר את הסיפור השלם של יהודית. אך הוא לא מזכיר אותה בשמה.

נכדו של רש"י, הרשב"ם (רבי שמואל בן מאיר, 1174-1085) מזכיר במפורש את יהודית, ונאמר משמו כי עיקר נס פורים בא על ידי אסתר, ועיקר נס חנוכה על ידי יהודית (תוספות מגילה דף ד עמוד א).^[6]

המנהג לאכול גבינה

מפרשים מאוחרים יותר מציינים פרטים נוספים. ניסים בן ראובן (~1375-1310), הר"ן, מתייחס גם הוא אל יהודית, אך לא בשמה אלא כבתו של יוחנן (פירוש הר"ן על הרי"ף, שבת דף י עמוד א). בתיאורו של הר"ן – שעל פי דבריו לקוח מן המדרש – האישה מעניקה למצביא האויב גבינה כדי שיאכל אותה וייעשה (צמא ואחר כך) שיכור, ואז עורפת את ראשו. הר"ן מוסיף שזו הסיבה למנהג אכילת גבינה בחנוכה.

בכלבו (סימן מד), ספר הלכה ומנהג המתוארך למאה השלוש עשרה או הארבע עשרה, אנו מוצאים סיפור דומה. מלך יוון מנסה לפתות את יהודית, בתו של יוחנן הכהן הגדול, והיא מאכילה אותו בגבינה על מנת שייעשה צמא, יישתה יתר על המידה ואז יירדם.

בהמשך לאלו אפשר למצוא תיאורים דומים של יהודית הפוגשת באויב ומאכילה אותו גבינה או חלב (השוו עם יעל!) ברצף ארוך של חיבורים הלכתיים, והם מספקים את הרקע למנהג אכילת מאכלי חלב בחנוכה.^[7] הסברים מעין אלו נמצאים גם בספרי הלכה ושו"ת בני ימינו.

יהודית: גדולה מהחיים

יהודית מופיעה גם לעיתים קרובות בחנוכיות, כאשר חרב בידה האחת וראשו של הולפרנס בשנייה; פעמים שהיא מופיעה לצידו של משה, אהרן, דוד, יהודה המכבי וכדומה.^[8] אף שבשלב מוקדם נעלמה לכאורה מן המורשת היהודית, התבררה יהודית כדמות חיונית מדי מכדי שתיעלם לחלוטין, ולבסוף השאירה את חותמה בכתובים, בתפילה, במנהג ובתשמישי קדושה.