חייהם של גולי יהודה בבבל
קטגוריות:
המקדש חרב, אנשי יהודה הוגלו לבבל והחיים החלו לשוב למסלולם. ספר איכה מתמקד בטרגדיה שפקדה את אנשי יהודה עם חורבן המקדש והגלות,[1] אך טקסטים מקראיים אחרים מתארים פעילויות המעידות על חיים יציבים ועל המשך קיומה של הקהילה בארץ זרה. ראו למשל את דברי ירמיהו לגולי יהודה בבבל:
ירמיה כט:ה בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן. כט:ו קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ. כט:ז וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל יְ־הוָה כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם..
עניינם של פסוקים כמו אלו הוא הקהילה, אך כיצד נראו חייהם של הפרטים שהרכיבו את קהילת הגולים בבבל?
ראיות אונומסטיות לגולי יהודה
חפירות ארכאולוגיות חשפו ארכיונים ואוספים של לוחות חימר הכתובים בכתב יתדות, המתעדים את חיי החברה והכלכלה בבבל בתקופה המדוברת (שלהי המאה השמינית עד ראשית המאה החמישית לפסה"נ). בעזרת ראיות אונומסטיות (התוכן והמבנה של שמות פרטיים) אנו יכולים לזהות במסמכים אלה גולים מיהודה, ואפילו להתחקות אחר הקריירות של יחידים ושל משפחות. מסמכים אלה מאפשרים לנו ללמוד פרטים ספציפיים על חייהם של קבוצת גולים קטנה ושל משפחותיהם,[2] ונוסף על כך הם מספקים לנו רקע חשוב להבנת יחסיהם של גולי יהודה עם אדוניהם ושכניהם הבבלים.
אילו שפות דיברו היהודים בבבל?
היהודים שנותרו בכפרים קטנים ביהודה לאחר גלות נבוכדנצר המשיכו מן הסתם לדבר בניבים המקומיים של העברית.[3] אולם היות שהארמית שימשה כשפת הממשל באימפריה, רבים מהם למדו לדבר ארמית.[4] היהודים שגלו לבבל למדו בוודאי לדבר ארמית, אך האם הוסיפו לדבר גם עברית?[5]
למרבה הצער, אין בידינו מקורות רבים שיכולים לשפוך אור על השאלה באילו שפות דיברו וכתבו גולי יהודה: מסמכים מן התקופה ההיא שה־sepīru (סופרים בבלים שהתמחו בכתיבה בכתב אלפביתי [שבו נכתבות העברית והארמית] ועסקו בכתיבת מסמכי ממשל רשמיים)[6] כתבו על גבי פפירוס או קלף לא נשתמרו, וכמותם גם מסמכים פנימיים של קהילת גולי יהודה.
רק לוחות חימר – העמידים הרבה יותר מפפירוס ומקלף – נשתמרו עד ימינו. ואולם לוחות אלה אינם יכולים לסייע למציאת תשובה לשאלת השימוש בעברית, שכן כתב היתדות אינו מתאים לכתיבת השפות השמיות המערביות.[7] (מכל מקום, אין ראיות שמיעוטים, בהם גולי יהודה וקהילות גולים אחרות, שימשו כסופרים שכתבו בכתב יתדות). מסיבות אלה אפשר להעריך את מידת השימוש בשפות ובמערכות כתב שמיות מערביות בבבל רק מתוך מילים שאולות,[8] וכן מתוך הערות קצרות בכתב אלפביתי שנכתבו בדיו או נחרתו על גבי לוחות החימר.[9] דוגמה ללוח חימר שיכול ללמדנו על תולדות השפה העברית בבבל הוא שטר חוב מסויים שעוסק בשעורה.[10]
שלמיה בן נדביה חב שעורה
נוסח שטר החוב הוא כדלקמן:
שלם־ימה (Šalam-Yāma) בן נדב־ימה (Nadab-Yāma) חייב [כך וכך] כור שעורים לגומולו (Gummulu) בן בי־המה (Bi-hamê).
בסימנו (Simānu) הוא ייתן את השעורים בכמות המקורית בעיר אדבילו (Adabilu).
דלה־ימה (Dalā-Yāma) בן אילי־שו (Ili-šū) מבטיח את מסירת השעורים.
עדים: שיכין־ימה (Šikin-Yāma) בן אילי־שו (Ili-šū); בלטו (Balāṭu) בן נבו־נציר (Nabû-nāṣir); והסופר, נבו־נציר (Nabû-nāṣir) בן נבו־זר־איקישה (Nabû-zēr-iqīša).
נכתב בעיר יהודה,[11] ביום העשרים ושלושה בחודש טבתו (Ṭebētu), בשנה השישית לנבונידוס (Nabonidus) מלך בבל.
בצד שמאל של לוח זה חקוקות חמש אותיות[12] – Š-L-M-Y-H– שהן אותיות השם העברי שלמיה, הכתוב בטקסט האכדי בתור Šalam-Yāma(ימה=יוה=י־הוה).[13] לחלק מן האותיות האלה מאפיינים ייחודיים של הכתב העברי הקדום.
שטר חוב זה מאמצע המאה השישית (549) לפסה"נ מקורו בתקופת מעבר בתולדות השפה העברית, שבה הכתב הארמי החל להחליף את הכתב העברי הקדום אפילו ביהודה. למרות זאת, השם בשולי הלוח כתוב בכתב עברי קדום.[14]
אנחנו למדים כמה דברים מהתאריך המצוין בלוח: (1) שלמיה (Šalam-Yāma) נולד סמוך לזמן הגלות: ייתכן שביהודה לפני הגלות וייתכן שבבבל, זמן קצר אחרי שמשפחתו הוגלתה; (2) אביו נדביה (Nadab-Yāma) או אדם אחר מבני חוגו ידע קרוא וכתוב ולימד את שלמיה לכתוב בכתב שבו נהגו לכתוב בצעירותו.
אין כל סיבה לחשוב שהיו למי מן הסופרים שכתבו בכתב אלפביתי (sepīru) הזדמנות או סיבה ללמוד את הכתב העברי, ואם כן השם "שלמיה" נכתב בוודאי בידי יהודי; ייתכן שבני דור הגולים וצאצאיהם הוסיפו לכתוב בכתב העברי כדי לשמר את זהותם, כפי שממשלת מרד בר כוכבא השתמשה בכתב עברי קדום במטבעות שטבעה, אולי כדי ליצור קשר לתפארתה של ממלכת ישראל מימי קדם.[15]
הכשרת סופרים בעיר
הראיה הנקודתית של הקניית הכתב העברי הקדום לשלמיה מצויה בטקסט שנכתב באזור כפרי, שבו רשומות מנהליות נכתבו בידי סופרים מקומיים או נודדים שממשל האימפריה העסיק. ליהודים שהתגוררו באזורים הכפריים לא היו הזדמנויות רבות לקבל הכשרה בכתיבה הבבלית. אולם חלק מבני האליטות היהודיות התגוררו בערים, ושם המצב היה שונה.
אפשר לשער שבתי הספר לסופרים בערי בבל היו אחד המקומות העיקריים – ואולי אף המקום החשוב ביותר – שבהם התרחשו מפגשים בין סופרים ממסופוטמיה ומיהודה והעברה של תרבות הכתיבה.[16] הכתוב בדניאל א:ג–ד מספר על אודות מפגש שכזה בתיאור הכנת דניאל ורעיו לשירות בחצר המלך נבוכדנצר:
דניאל א:ג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאַשְׁפְּנַז רַב סָרִיסָיו לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וּמִן הַפַּרְתְּמִים. א:ד יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל (מאום) [מוּם] וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ וּלֲלַמְּדָם סֵפֶר[17] וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים.
גם בלוחות מראשית ימי הגלות מתועד דבר נוכחותם של אצילים מיהודה בחצרות הבבליות.[18] אומנם ייתכן שהעברית הוסיפה לשמש כשפת כתב בחוגים התרבותיים של קהילת הגולים מיהודה, אך החצרות זימנו מפגש ישיר בין סופרים כותבי עברית ואכדית בסביבה חילונית יותר.[19] סופרים יהודיים שהתגוררו במרכזים הדתיים והמדיניים בבבל נחשפו לתרבות הבבלית במידה שדי בה להביא לא רק לכניסת שמות החודשים הבבליים ללוח השנה העברי, אלא אף לשימוש בסגנון הספרותי של הרשומות ההיסטוריות הבבליות בחיבורים מקראיים היסטוריים כדוגמת ספר דברי הימים.[20]
האם גולי יהודה קיימו מנהגים ופולחן דתיים בבבל?
היות שהתיעוד הרב של חיי הדת בטקסטים מנהליים ודתיים מבבל הוא פרי פעילות שהתרחשה בקרב האליטה העירונית, אין תמה שמנהגי הדת של היהודים בבבל אינם נזכרים בטקסטים אלה בפירוש. למרות זאת, ייתכן שקהילת הגולים הפיקה וכן העלתה על הכתב טקסטים ומנהגים דתיים. המשך קיומה של קהילה יהודית בבבל אף לאחר שיבת ציון מחזק אפשרות זו. למרבה המזל, גם בעניין זה אנחנו יכולים להיעזר בראיות אונומסטיות. שמות פרטיים חוצים את הגבולות שבין הבית, המשפחה והקהילה ובין העולם החיצון, ולפיכך הם נותנים בידינו רמזים למנהגי הפולחן של גולי יהודה. ברם, אין מקובל על הכול ששמות אלה הם ראיה לכך שגולי יהודה עבדו את האל י־הוה,[21] ועלינו להיזהר בפרשנותם כראיות לפעילות דתית.
השם Šabbātaya (שבתיה) מזכיר מנהג יהודי ייחודי, אף שאין ראיות מספיקות לכך שהוא התקיים בקרב קהילה זו בלבד.[22] בדומה לכך, השם "חגי" מעיד על אדם (או על הוריו) שהוא מקיים את חגי ישראל.
השמות שבתיה וחגי מעידים שאנשים שנקראו בשמם של מועדים מיוחדים שבהם נולדו השתייכו למשפחות ששמרו את השבת ואת החגים. ואולם לא כל תושבי יהודה, בין שנותרו בה ובין שגלו לבבל, שמרו את החוקים והציוויים הדתיים. טקסטים מקראיים מאותה תקופה מלמדים שחלק מהיהודים התעלמו מחלק ממצוות השבת, הן לפני הגלות והן אחריה. למשל, מחבר ספר ירמיה מזהיר את העם לשמור את השבת ולא לשאת משאות ביום הקדוש:
ירמיה יז:כא כֹּה אָמַר יְ־הוָה הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם. יז:כב וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם. יז:כג וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שומע [שְׁמוֹעַ] וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר.
כמה עשרות שנים לאחר מכך מוכיח נחמיה את אנשי יהודה על שהכניסו סחורות לירושלים ביום השבת:
נחמיה יג:טו בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד. יג:טז וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם. יג:יז וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.
התאריכים המצוינים בכמה לוחות חימר מלמדים שגם בנים לקהילת גולי יהודה בבבל עברו על דיני השבת. (כלי ההמרה והלוחות הסטנדרטיים תומכים בזיהוי היום בשבוע בלוח הבבלי שבו התבצעו עסקאות המתוארכות לפי היום, החודש והשנה למלכות המלך).[23] ואולם לאור מספרם הקטן של הטקסטים הרלוונטיים אל לנו להיחפז ולהסיק מסקנות באשר להיקף שמירת השבת בקהילת היהודים בבבל.
שמות יהוויסטיים
שמות יהוויסטיים נחשבים זה זמן רב לראיה לקשר למסורת או לחשיבה דתית.[24] ואולם שמות יהוויסטיים מופיעים גם בהקשרים המשקפים את השתלבות גולי יהודה במערכת המנהלית בבבל. האונומסטיקון (מאגר השמות) הבבלי באלף הראשון לפסה"נ כלל "שמות רשמיים" (Beamtennamen) אשר מכילים את המילה האכדית šarru ("מלך"; מקור המילה זהה למקור המילה העברית "שר") לציון אנשים ששירתו במנהל האימפריה.
שמות ממין זה, כגון נבו־שר־אוצור (Nabû-šar-uṣur; "נבו, שמור על המלך!") או נרגל־שר־אוצור (Nergal-šar-uṣur; "נרגל, שמור על המלך!"),[25] אומצו על ידי אנשים שביקשו להצטרף לשורות אנשי הממשל או ניתנו להם בלידתם על ידי הורים שרצו לסלול את דרכו של ילדם. קבוצה קטנה של שמות בבליים כגון אלה מחברים בין ייצוגים כתובים בבליים של שם האל י־הוה ובין תארים בבליים מקובלים, והם מאפשרים אפוא לזהות יהודים ששירתו בתפקידים רשמיים באימפריה.
דוגמה אחת לכך מעניינת במיוחד, משום שהשימוש ביסודות תאופוריים בבליים ויהוויסטיים בשני ביטויים כתובים של שמו של אדם אחד – יהו־שר־אוצור (Yāḫû-šar-uṣur; "י־הוה, שמור על המלך!") ובל־שר־אוצור ( Bēl-šar-uṣur; "אדון, הגן על המלך!") – מעידים שסופרי בבל הבינו שי־הוה הוא האל העליון של גולי יהודה. הסופרים החליפו בשם פרטי זה את Yāḫû ביסוד bēl כמחוות כבוד, כפי שהם כינו את מורדוך, ראש האלים שלהם, בכינוי "בל".[26]
אומנם העובדה שאנשים נקראו בשמות כמו יהו־שר־אוצור מעידים על כניסת גולים מיהודה למגזר המנהלי בבבל ובאימפריה האחמנית, אך היות שידועים לנו פחות מחמישה שמות כאלה קשה מאוד להעריך בעזרתם את מידת ההיטמעות של היהודים בחברה.
מעמדם החברתי והכלכלי של גולי יהודה בבבל
אנו יכולים לעמוד על השתלבותם החברתית והכלכלית של יהודים שהיו נכונים לאמץ דפוסי שמות בבליים ולנהוג בניגוד לחוקי הדת של עמם בעזרת לוחות המתעדים את השתתפותם בפעילות מסחרית.
סוחרים מלכותיים
בטקסטים המתעדים עסקאות מסחר מאמצע המאה השישית לפסה"נ ומהשנים 494-493 שמקורם בעיר סִיפָּר השוכנת צפונית לבבל על חופי נהר פרת מופיעים פחות מעשרה אנשים הקרויים בשמות יהוויסטיים. קבוצה הקדומה יותר של הטקסטים מתעדת את פעילותם של בני משפחת אריח, שמרביתם נקראים בשמות בבליים בתכלית.
אחד משני בני המשפחה המתוארים במסמכים כ־ tamkarē šarri, "סוחרים מלכותיים",[27] נקרא בשם היהוויסטי המובהק אחי־ימה (Aḫi-Yāma), כלומר אחיה(ו). הוא וסוחרים מלכותיים אחרים בבבל היו יזמים שקיבלו מן הכתר תמיכה כלכלית וכן מכתבי מעבר שהבטיחו את שלומם ואישרו את סמכותם בנסיעות שעשו לרגל עסקיהם, כמו האיגרת שנחמיה (ב:ז–ט) ביקש לקבל לקראת מסעו ליהודה.
ענפי המסחר שבהם עסקו אחי־ימה ואחיו היה דומים לתחומי העיסוק של עמיתיהם הבבלים, בהם סחר בזהב, השכרת בתים וסחר בתוצרת חקלאית. השתתפותם בפעילויות שכאלה מעיד על מידת השתלבותם של גולי יהודה בכלכלת בבל.
חצרנים
יהודים שימש כאנשי חצר אצל מלכי בבל (כמו למשל נחמיה, שהופקד על משקאות המלך [נחמיה א:יא]):
נחמיה א:יא …וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ
טקסטים בכתב יתדות מזהים חצרנים (ša rēš šarri, "[המשרת] בראש המלך") מגולי יהודה כמקבלי קצבאות, כמו מלך יהודה ומשפחתו.[28] מעמדם הבטיח שקשריהם עם חצר המלוכה היו קרובים מקשרי הסוחרים המלכותיים.
יהו־שר־אוצור משמש עד בהלוואה
טקסט הכתוב בכתב יתדות מהעיר שושן מתעד הלוואת כמות נכבדה של כסף בין שתי משפחות בבליות חשובות. נוסח הטקסט הוא כדלקמן:
שירקו (Širku) בן אידיניה (Iddinaya)... משושלת אגיבי (Egibi), חייב [מינה אחת] כסף חתוך, עם 1/8 השקל (סגסוגת) בחצי השקל... [השייכים ל]־אידינה (Egibi) בן נרגל־אושלים (Nergal-ušallim), משושלת אאה־אפש־אילי ( Ea-eppeš-ilī). בסוף חודש סימנו (Simānu; סיון), בבבל, הוא ישלם לו (בחזרה) את הסכום המקורי האמור, בכסף, עד (כמות של) מינה אחת, עם 1/8 השקל (סגסוגת) בחצי השקל. מחודש דועוזו (Du’ūzu) (בתוך) שלושה חודשים (מהיום), תתווסף על הסכום ריבית (בכמות של) שקל למינה.
ברשימת העדים, הכתובה מיד אחרי עיקר הטקסט, מופיע שמו של יהודי ששימש בתפקיד רשמי באימפריה, יהו־שר־אוצור בן שמש־אידין (Šamaš-iddin) (שימו לב לשמו הבבלי של אביו, המלמד שהמשפחה התערבה בחברה הבבלית עוד בדור הקודם). הוא נזכר לצד כמה אנשים רמי מעלה שמעמדם החברתי ידוע לנו משם השושלת שלהם, כמו למשל השם סגיליה (Saggilaya) הקשור למקדש המרכזי של מרדוך בבבל והשם רב־בנה (Rab-bānê), האחראי הראשי (על החצר).
מתוך מחקר של מסמכי ארכיון אחרים שבהם מופיעים עדים בבליים רמי מעלה אלה אפשר לקבוע שהם השתייכו למשלחת אנשים שנסעו לשושן כדי לנסות להתקבל אצל המלך במטרה לפתח הזדמנויות עסקיות.
היות שטקסט זה הוא העדות היחידה לקיומו של יהו־שר־אוצור[29] בן שמש־אידין,[30] העד היהודי, איננו יכולים לקבוע אם גם הוא נסע מבבל עם היזמים האחרים או שמא התגורר בשושן דרך קבע. ואולם אין ספק שהוא היה אדם מגולי יהודה שניהל קשרים עם החוגים התרבותיים הגבוהים בבבל.[31] עדיין נותר לערוך מחקר מעמיק של חשיבותם של המקורות הלשוניים השונים של השמות המצויים בכמה דורות אם ברצוננו להבין את הכוחות שפעלו בתהליך ההיטמעות בתרבות הבבלית.
נישואים בקרב גולי יהודה
פרטים הנוגעים לחיי המשפחה של גולי יהודה בבבל השתמרו בשני טקסטים המצויים בקורפוס של חוזי נישואים מהאימפריה הנאו־בבלית. בתקופה זו כללו הנישואים כתיבת חוזה שבו התחייבו שתי המשפחות להעביר זו לידי זו טובין ורכוש. משפחות בבליות תיעדו את הנישואים בכתב יתדות על גבי לוחות חימר, ושמות החתן והכלה, בני המשפחה והעדים מסייעים לנו לזהות את הרקע התרבותי שלהם.
הטקסטים הללו מלמדים על הקשרים בין גולי יהודה ובין הבבלים בכל הנוגע לחיי המשפחה ולחוקים הקשורים לכך. דוגמה אחת לקשרים אלה מצויה בחוזה נישואים שנכתב באל־יהודו (āl-Yāḫūdu) בראשית מלכותו של כורש. מספר יהודים חתמו על מסמך זה כעדים. עיקר הטקסט כתוב על פי התבנית והפרטים של חוזי נישואים נאו־בבליים / אחמניים.[32] במסמך נוסחות לשוניות הקשורות לביצוע הנישואים, לנישואים שניים ולסנקציות שיוטלו על האישה אם תבגוד בבעלה:
ana aššūti nadānu, "לתת לנישואים".
aššata šanīta ahāzu/rašû, "לשאת (מילולית: לקחת/לקנות) אישה שנייה".
ina patar parzilli tamatta, "היא תמות בפגיון ברזל".[33]
לכמה ביטויים במסמכי הנישואים הנאו־בבליים המתעדים מנהגים שהתקיימו בחוזי נישואים של יהודים מצויות מקבילות בחוזים בני אותה התקופה בערך מהעיר יֵב :[34]
ul aššati atti / l’ thwh ly ‘ntt, "היא אינה / לא תהיה עוד אשתי".[35]
ašar ṣebāt mahri tallak / thk lh’n zy ṣbyt, "היא הולכת באשר היא רוצה".
אם כן, אפשר לראות שאף כאשר גולי יהודה נטמעו בסביבתם החדשה הם שימרו חלק ממנהגי התרבות שלהם.
נישואי יהודים הקרויים בשמות בבליים
חוזה נישואים אחר משמש עדות להתקדמות החברתית והכלכלית שהייתה מנת חלקם של גולי יהודה שבאו בקשרי נישואים עם משפחות בבליות. שמות החתן והכלה בבליים; שם הכלה, קשאיה (Kaššāia), הוא שמה של אחת מבנותיו של נבוכדנצר. הבחירה בשם זה יכולה ללמד על שאיפת המשפחה לקדם את מעמדה החברתי. אולם השמות היהודיים הרבים המופיעים ברשימת העדים מלמדים שאחד הצדדים בחוזה הנישואים היה יהודי.
שחזור של אילן היוחסין של הכלה מגלה שהיא הייתה ממשפחה יהודית, אחייניתו של הסוחר המלכותי אחי־ימה שנזכר למעלה. חתנה גוזנו (Guzanu) השתייך למשפחה רמת מעלה, אף שלא מהמעמד הגבוה ביותר: שבט ארורו (Arurru, "טוחן") הבבלי. הנדוניה הקטנה של הכלה, שכללה רק תכשיטים בשווי שקל אחד, מיטה, שולחן וחמישה כסאות, גביע וצלחת, מעיד אולי שמשפחתה לא הייתה עשירה ביותר, אך מעמדם כסוחרים מלכותיים הקנה להם הון חברתי ובזכותו היא הייתה כלה מבוקשת.[36] פרטי נישואים אלה מלמדים בבירור שיהודים יכלו להשתלב במבנה המשפחתי והחברתי של החברה הבבלית.
הסקת מסקנות ממסמכים
אין בידינו טקסטים המתעדים את חוויותיהם של הגולים מיהודה בבבל לאחר הגלות, ולא התגלו שום מסמכים הכתובים בעברית מהתקופה ההיא בחפירות ארכאולוגיות. היעדר התיעוד מגביל את יכולתנו לצייר תמונה שלמה של חייהם הפרטיים של היהודים שהתגוררו בבבל ושל הקהילה ככלל.
למרות זאת, מידע שהשתמר בלוחות הכתובים בכתב יתדות מספק פרטים ששופכים אור על היבטים רבים בחייהם, ומאפשר לנו להתבונן ברגעים מתוך חייהם של יהודים שהתגוררו בבבל: מה היו שמותיהם, אילו קשרי עסקים ניהלו עם סוחרים ופקידים ואפילו למי נישאו. העדויות שהשתמרו בלוחות החימר מעידים שהתיאור הקודר של ייאוש הגולים בבבל המצוי בספר איכה איננו מדויק, ושיש מידה רבה של אמת בדברי ירמיה, המתאר חיים רגילים ומשגשגים בתחומים רבים.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
6 ביולי 2021
|
עודכן לאחרונה
8 ביולי 2021
מאמר זה הוא תרגום של "Judean Life in Babylonia" פורסם במקור על ידי TheTorah.com ביולי 2018. תורגם על ידי ALE.
בעוד רוב ספר איכה עוסק בחורבן הקהילה והמקום, נקודת המבט האישית המתבטאת בשימוש בגוף ראשון בפרק ג מתארת את השפעת מלחמתו של נבוכדנצר על משפחות ויחידים. ראו
Ed Greenstein, “Voices in Lamentations: Dialogues in Trauma,” TheTorah (2015).
לסקירה קצרה של המקורות ראו
Laurie Pearce, “Cuneiform Sources for Judeans in Babylonia in the Neo-Babylonian and Achaemenid Periods: An Overview,” Religion Compass (2016) 10/9:1-14, provides a sketch of the sources.
ראו:
William Schniedewind. A Social History of Hebrew: Its Origins through the Rabbinic Period (New Haven: Yale University Press, 2013), 131.
בחינת הלשון שבה נעשה שימוש בימי קדם מבוססת על מקורות כתובים; לפיכך נכון יותר לומר שהחיפוש אחר תשובה לשאלה אילו שפות דיברו הגולים בבבל הוא ליתר דיוק דיון בהשתמרות השפה בכתב.
השאלה אם מי מהם זכה ללמוד אכדית היא עניין אחר. להצעה שיחזקאל ידע מעט אכדית ראו את מאמרי
“Ezekiel: A Jewish Priest and a Babylonian Intellectual,” TheTorah (2017).
ככל הנראה המונח שאול מהשורש הארמי ספ"ר, המבטא את הטווח הסמנטי של הפעולה "לכתוב" ומהמילה העברית "סופר", שמשמעותה אז הייתה "לַבלָר".
ארמית הכתובה בכתב יתדות השתמרה בטקסט אחד בלבד.
Cyrus H. Gordon, “The Aramaic Incantation in Cuneiform,” AfO 12 (1937): 105–17; Cyrus H. Gordon, “The Cuneiform Aramaic Incantation.” Orientalia 9 (1940): 29–38.
למחקר עדכני של מילים שאולות מארמית לאכדית ראו
Kathleen Abraham and Michael Sokoloff, “Aramaic Loanwords in Akkadian – A Reassessment of the Proposals,”AfO 52: 22–76.
למחקר מוקדם על כמה מההערות הקצרות האלה ראו
A.T. Clay. 1908. “Aramaic Indorsements on the Documents of the Murašû Sons.” Old Testament and Semitic Studies in Memory of William Rainey Harper, eds. Francis Brown and George Foot Moore (Chicago: The University of Chicago Press, 1908) 285–321.
טקסט מספר 10 אצל
Laurie E. Pearce and C. Wunsch. Documents of Judean Exiles and West Semites in Babylonia in the Collection of David Sofer. CUSAS 28. Bethesda: CDL Press, 2014.
הסופרים שכתבו מסמכים בשירות מערכת הממשל הבבלית ציינו את היום, החודש, השנה למלכותו של המלך ומקום הכתיבה. מרבית מקומות היישוב הבבליים בעלי השם (כפרים ועיירות קטנות) כוללים סימן מסווג המעיד שהסימנים שאחריו מייצגים מקום יישוב. הסימן למילה האכדית ālu, "עיר, עיירה", נכתב על פי רוב ב־URU, הלוגוגרמה השומרית שזו משמעותה. שם העיר שבה השתקעו חלק מגולי יהודה נכתב אפוא URU ia-hu-du (יש כמה גרסאות של צירופי סימנים), ומשמעות הצירוף היא "עיר יהודה" או "(העיר ששמה) יהודה". האפשרות השנייה היא ייצוג נכון יותר של הבנתנו שהסימנים המסווגים (כלומר, הלוגוגרמה URU שמשמעותה "עיר") לא בוטאו. למרות זאת נעשה שימוש בתרגום "עיר יהודה", כדי לחזק את ההבנה שהטקסט המדובר נכתב בבבל בעיר שהתיישבו בה גולים מיהודה ולא ביהודה עצמה.
אפיגרפים אלפביתיים (בדרך כלל בארמית) בשולי הלוחות הכתובים בכתב יתדות מציינים את שם הצד המתחייב או המשועבד בעסקה; הכתובות שימשו לצורכי תיוק ככלי עזר למציאת הטקסטים (ולהשמדתם) אחרי מילוי ההתחייבות. לפעמים נכלל באפיגרף מידע בדבר הטיב והכמות של ההתחייבות, כגון "שישה כור תבואה".
העיצור הדו־שפתי הסותם מ' והעיצור הוילוני המשופתת המקורב "ו" (האות וי"ו נהגתה כ־w ולא כ־v בעברית הקדומה) התחלפו זה בזה פעמים רבות במעבר מעברית לאכדית (יוה הפך לימה, כפי שראינו למעלה) או מאכדית לעברית (כיסלמו הפך לכסלו, ורח־שמנה הפך למרחשון), ואפילו בתוך האכדית (כמו במילה "אדם": awīlum/amīlum).
לשפות שדוברו ונכתבו בלבנט סביב השנים 1200-1000 לפסה"נ מוצא לשוני שמי צפון־מערבי משותף. לענייננו חשוב לדעת שבתקופה ההיא הייתה לעברית ולארמית מסורת כתב אחת. כאשר הזהויות הלאומיות הלכו והתעצבו החל מהמאה התשיעית לפסה"נ השתקף השינוי במערכות הכתב. כתב עברי קדום מובחן נוצר והיה בשימוש עד לגלות, ואז אימצו גולי יהודה את הכתב הארמי, המכונה "כתב דפוס", שבו העברית נכתבת עד היום. לדיון נוסף בנושא ראו
Schniedewind, A Social History of Hebrew, 79 and 126.
ראו:
Schniedewind, A Social History of Hebrew, 16.
ראו:
Schniedewind, A Social History of Hebrew, 131-132.
למילה האכדית šipru, שמקורה במילה šapāru, הפועל הנפוץ שמשמעותו "לכתוב, לשלוח אגרת", מובנים רבים. המובן "דיווח, מסר" (CAD Š/3 100) הוא ההקשר שבו מופיעה כאן המקבילה העברית "ספר".
טקסטים המתעדים קצבאות שניתנו למלכים מובסים שנלקחו בשבי ולפמלייתם מזכירים את יהויכין, את בניו ואת אנשי חצרו. הטקסטים נדפסו אצל
Ernst Weidner, “Jojachin, König von Juda, in babylonischen Keilschrifttexten.” Mélanges syriens offerts à M. René Dussaud. (Paris: Paul Geunther, 1939) 923-935.
ראו גם:
David Glatt-Gilad, “Jehoiachin’s Exile and the Division of Judah,” TheTorah (2017).
ראו:
Schniedewind. A Social History of Hebrew, 132.
ראו:
Caroline Waerzeggers. “Locating Contact in the Babylonian Exile: Some Reflections on Tracing Judean-Babylonian Encounters in Cuneiform Texts.” In Encounters by the Rivers of Babylon: Scholarly Conversations Between Jews, Iranians, and Babylonians in Antiquity. Uri Gabbay and Shai Secunda, eds. (Tübingen: Mohr Siebeck, 2014) 131-146.
ראו:
Paul-Alain Beaulieu, “Yahwistic Names in Light of Late Babylonian Onomastics,” in Judah and the Judeans in the Achaemenid Period. Negotiating Identity in an International Context, edited by Oded Lipschits, G.N. Knoppers, and Manfred Oeming, (Winona Lake, Ind.: Eisenbrauns, 2011), 245–66.
ראו:
Ran Zadok. “Updating the Dossier in Encounters by the Rivers of Babylon. Scholarly Conversations Between Jews, Iranians and Babylonians in Antiquity, eds., Uri Gabbay and Shai Secunda (Mohr Siebeck: Tübingen, 2014) 109-130 [p. 112].
ראו:
Yigal Bloch, “Judean Identity in the Exile: Concluding Deals on a Sabbath in Babylonia and Egypt under the Chaldean and the Achaemenid Empires.”
המאמר עתיד להתפרסם באסופת מאמרים מהכנס הבין־לאומי "שאלה של זהות: עיצוב, שינוי, עימות" שנערך בחסות מרכז מנדל סכוליון למחקר רב תחומי והקרן הלאומית למדע, 2–5 בינואר 2017, ירושלים.
ראו:
Kathleen Abraham, “Negotiating Marriage in Multicultural Babylonia: An Example from the Judean Community in Āl-Yāhūdu,” in Exile and Return. The Babylonian Context (eds., Jonathan Stökl and Caroline Waerzeggers; BZAW 478; Berlin: De Gruyter, 2015), 33-57. (34)
בירמיה לט:ג נזכרים שני פקידים שזה שמם. ראו את מאמרו של שלום הולץ, "הפקידים הבבלים שפיקחו על מצור ירושלים", התורה (2018).
ראו את הדיון אצל
Laurie E. Pearce and Cornelia Wunsch. Documents of Judean Exiles and West Semites in Babylonia in the Collection of David Sofer. (CUSAS 28; Bethesda: CDL Press, 2014) p. 101.
יגאל בלוך דן בטקסטים האלה בהרחבה:
Yigal Bloch, “Judeans in Sippar and Susa during the First Century of the Babylonian Exile: Assimilation and Perseverance under Neo-Babylonian and Achaemenid Rule,”JANEH 1 (2014) 119–172.
ראו:
Weidner, “Jojachin,“ 923-935.
השימוש המוסכם בסימן ḫ בתעתיקים של השפה האכדית נועד לייצג את קריסת החי"ת והה"א, שנבדלו זו מזו במקור, לכדי ייצוג כתוב אחד באכדית.
בטקסטים אלה, מרבית שמות האבות שבניהם נקראים בשמות יהוויסטיים כוללים את השמות מרדוך ונבו, האל הבבלי הראשי ובנו. בחירת היסוד האלילי שמש (Šamaš), אל השמש, עולה בקנה אחד עם קשרי המשפחה לעיר סִיפָּר , שכן שמש הוא אלה הראשי של העיר.
לתרגום אנגלי מדויק יותר של טקסט זה, OECT 10 152, ראו Bloch 2014, עמוד 162. מקומם החברתי של גולי יהודה בקרב האליטה החברתית ניכר גם בטקסט נוסף המופיע אצל בלוך, VS 6 155.
ראו:
Martha Roth. Babylonian Marriage Agreements: 7th-3rd Centuries B.C. AOAT 222. Neukirchen-Vluyn: Neukirchener Verlag, 1989; Kathleen Abraham. “Negotiating Marriage in Multicultural Babylonia: An Example from the Judean Community in Āl-Yāhūdu.” In Jonathan Stökl and Caroline Waerzeggers, eds. Exile and Return The Babylonian Context. (BZAW 478; Berlin: De Gruyter, 2015) 33-57, page 37 with note 17; Kathleen Abraham. “West Semitic and Judean Brides in Cuneiform Sources from the Sixth Century BCE. New Evidence from a Marriage Contract from Āl-Yāhūdu.” AfO 51 (2005-2006):198–219.
ראו:
Martha T. Roth, “‘She Will Die by the Iron Dagger’: Adultery and Neo-Babylonian Marriage.” JESHO 31, no. 2 (1988): 186–206.
רות מעירה (הערה 2) שאין וודאות ש־ patar parzilli הוא התרגום האכדי הנכון ללוגוגרמות השומריות GÌR AN.BAR.
אומנם ביטויים אלה מופיעים בחוזי נישואים, אך עניינם הוא התנאים שבהם יתקיימו אולי גירושין בעתיד. ראו
Kathleen Abraham, “West Semitic and Judean Brides in Cuneiform Sources from the Sixth Century BCE. New Evidence from a Marriage Contract from Āl-Yahudu,” AfO 51 (2006 2005) 203 with n. 13; Markham Geller, “The Elephantine Papyri and Hosea 2, 3: Evidence for the Form of the Early Jewish Divorce Writ.” Journal for the Study of Judaism in the Persian, Hellenistic, and Roman Period 8, no. 2 (1977): 139–48.
חוזי נישואים נאו־בבליים אחרים כוללים מרכיבים שמקורם במונחים שהיו נהוגים בבבל בתקופות קדומות יותר; התהליכים שהביאו לידי כך שהביטויים השתמרו והופיעו בטקסטים בתקופה מאוחרת יותר אינם מובנים לגמרי.
ראו:
Emil Kraeling, The Brooklyn Museum Aramaic Papyri; New Documents of the Fifth Century B.C. from the Jewish Colony at Elephantine. (New Haven: Published for the Brooklyn Museum by the Yale University Press, 1953), no. 7, 22, 24.
ראו:
Tero Alstola. “Judean Merchants in Babylonia and Their Participation in Long-Distance Trade,” WdO 47 (2017) 25-51, see page 36.
מאמרים קשורים :