חוטבי העצים ושואבי המים של ישראל

בנאומו לקראת סוף ספר דברים, מונה משה את המעמדות החברתיים השונים היוצרים את החברה הישראלית כחלק מהברית שכורת אלוהים עם עמו:

^{דברים כט:ט} אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל׃ ^כט:י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ׃

חטיבת עצים ושאיבת מים הן עבודות פיזיות מפרכות, אשר הראשונה לרוב משויכת לנשים והשנייה לגברים. כך לדוגמה, בדברים יט:ה, הביטוי "לַחְטֹב עֵצִים" מתאר מלאכה הנעשית בידי גברים ישראלים, וכן ירמיה מו:כב משווה את צבאות שכירי החרב המצריים, המונים ככל הנראה רק גברים, ל"חֹטְבֵי עֵצִים". לעומת זאת, שאיבת המים היא מלאכתן של נשים, לרוב נערות בתולות השואבות מים למשפחתן, כעולה מתיאורי המפגש עם רבקה (בראשית כד:טו–טז), עם רחל (בראשית כט:ו, ט–י) ועם בנות רעואל (שמות ב:טז). נערות שואבות מים מופיעות גם בסיפורו של שאול שיצא עם נערו לחפש אחר אתונות אביו האבודות, "וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם" (שמואל א ט:יא). סביר להניח שהנערות הנזכרות היו ישראליות צעירות השואבות מים לצרכי משפחתן.

מקורות קדומים נוספים מן המזרח הקרוב משייכים מלאכות אלו לגברים או לנשים באופן דומה: לדוגמה, האפוס האוגריתי, אגדת כִּרְתָּ, מספר על אח בשם כִּרְתָּ החוזר לביתו לדבר עם אחותו, אולם אחותו יצאה לשאוב מים (3:1.51).^[1] מוקדם יותר בטקסט מגיע כִּרְתָּ עם צבאו לאֻדֻם ומתחיל בתקיפת כפרים, שם הוא (1:4.51–5.2):

סלק משדות חוטבים,
ומגרנות אוגדות,
סלק ממבוע שואבות,
ממקור ממלאות.^[2]

הכללתם של עובדים פחותידרגה בברית

בקריאה הפשוטה ביותר, משה כולל בברית את חוטבי העצים ושואבי המים על מנת להדגיש כי הברית עם האל אינה נחלתם של המעמדות הגבוהים ושל בעלי האדמות בלבד, אלא מכוונת גם עובד הפשוט.^[3] וכך כותב יעקב חיים טיגאי בפירושו לספר דברים שיצא בסדרת "מקרא לישראל" (על אתר):

הניסוח "מחטב עציך עד שאב מימיך" מכוון לגרים ששירתו כעובדים פחותי דרגה כגון כובסים, גננים ואוספי קש, הנזכרים יחד עמם לעתים קרובות בתעודות מהמזרח הקדום.^[4]

ריצ'רד נלסון, מהאוניברסיטה המתודיסטית של דרום ארה"ב, מסכם את תפיסתו של ספר דברים באשר לעובדים מסוג זה בפירושו לספר דברים:

אפילו גרי תושב כלולים בעם הבא בברית, והנוסחה המסורתית "מ... עד..." מקדמת בברכה את כל עובדי הכפיים.^[5]

חלקו האחרון של הפסוק בדברים כט:י הוא ניסיון להבהיר כי על כל אדם שהוא חלק מישראל, אף על מי שממלא תפקידים בזויים, מוטלת החובה להיות נאמן לברית המוצגת בדברים. לפיכך יש להבין שהפסוק כולל בתיאורו קבוצת ייחוס גדולה ככל האפשר. אף על פי כן, יש פרשנים – מסורתיים ובני זמננו כאחד – הטוענים כי משה מתייחס בדבריו לתת-קבוצה מסוימת בעם.

עובדים לא-ישראלים

טיגאי, לדוגמה, טוען כי לא ייתכן שבסיפא של הפסוק בדברים כט:י כוונתו של משה לעובדי כפיים ישראלים: "מכיוון שהכתוב כבר מנה את כל הקטגוריות של בני ישראל, הניסוח "מחטב עציך עד שאב מימיך" מכוון לגרים ששירתו כעובדים פחותי דרגה".^[6] באותה מידה ייתכן שהעובדים הפשוטים נזכרים לצורך הדגשה, או שהם נזכרים אחרונים רק משוםשתיאור זה ארוך יותר מן האחרים.^[7] ואף על פי כן, ייתכן שספר דברים אכן מתכוון לקבוצות שאינן מישראל אולם נחשבות חלק מן החברה.

עבדים – פרשן הפשט המוקדם ר' יוסף קרא (1065 בקירוב–1135 בקירוב, צפון צרפת) סבור כי הביטוי "חוטבי עצים ושואבי מים" משמעו עבדים:

מחוטב עציך – הם העבדים החוטבים עצים, עד שואב מימיך – הן השפחות היוצאות לשאוב מים.^[8]

אם כוונתו של הפסוק לעבדים, הוא מתיישב יפה עם חוקים אחרים בספר דברים הנוגעים לעבדים, בייחוד לדיבר המצווה על שמירת השבת בנימוק "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" (דברים ה:יד). הקושי בסברה זו הוא שדברים כט:י אינו משתמש באותם הביטויים עבור עבדים ושפחות הנזכרים במקומות אחרים ומכך עולה שכוונת המחבר הייתה שונה.

גרים – דעה אחרת, רווחת יותר בקרב הפרשנים, היא שהביטוי הוא לוואי לפריט הקודם ברשימה, "וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ", והוא מתאר תת-קטגוריה של קבוצה זו. גרים הם קבוצה נבדלת של זרים פגיעים, הנמנים שוב ושוב לצד היתום והאלמנה (דברים י:יח, יד:כט, כד:יד ואילך). ספר דברים מבהיר כי הגרים ראויים למשפט צדק באותה מידה שזוכים לו הישראלים (לדוגמה דברים א:טז) וכי על ישראל עצמם לזכור כי גרים היו בארץ מצרים (דברים י:יט, כו:ה).^[9]

ראוי לציין שקריאה זו נוגדת את המשמעות העולה מטעמי נוסח המסורה, משום שבין שתי הקבוצות מצויה אתנחתא. אף על פי כן, קריאה זו קיבלה תמיכה בקרב חכמים ופרשנים בני ימי הביניים, אשר הבינו כך את הטקסט עקב הקשר האינטרטקסטואלי שלו אל הטקסט היחיד הנוסף במקרא שמשתמש בביטוי"חוטבי עצים ושואבי מים".

הקשר האינטרטקסטואלי לגבעונים

יהושע ט מספר כיצד הגיעו הגבעונים, קבוצה כנענית החיה בלב האזור העתיד להפוך לנחלת בנימין, העמידו פנים שהם זרים הבאים מחוץ לארץ כנען. באופן הזה, הם הוליכו שולל את ישראל וכרתו עמם ברית שלום, כדי להימנע מן הגורל המזומן לכל הכנענים – מוות, כציווי המקרא בהורותו על החרם (דברים כ:טז–יח).

לאחר ימים מספר, כאשר הבינו ישראל כי רומו, התעוררה השאלה מה עליהם לעשות בגבעונים, ונשיאי העדה ענו:

^{יהושע ט:כא} ...יִחְיוּ וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְכָל הָעֵדָה...

לאחר מכן הוכיח יהושע את הגבעונים וחרץ את עונשם:

^{יהושע ט:כג} וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי.

יהושע מבהיר כי תוכחתו היא קללת עולם. ראוי לציין כי הוא אינו משעבד את הגבעונים לעם אלא לבית האלוהים. הפרק חותם בסיכום מפי המספר המתאר את שעלה שגורל הגבעונים:

^{יהושע ט:כז} וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח יְ־הוָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר.^[10]

מן הסיפור משתמע שמזמן זה ואילך היו חוטבי העצים ושואבי המים במקדש גבעונים.

מה הקשר?

ייתכן שהביטוי "חוטבי עצים ושואבי מים" משמש את שני המחברים בבואם להתייחס לעובדים נחותי דרגה, ללא כל כוונה לקשור בין הסיפורים. אולם אנדרו מייס, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת דבלין, טוען כי הפסוק בדברים הוא ניסיון לפרש מחדש את הסיפור ביהושע ט ולהעניק לגבעונים מעמד לגיטימי בחברה הישראלית.^[11]

גם חז"ל מניחים כי קיים קשר בין הסיפורים, אולם מנקודת מבטם הסיפורים הם תיעוד של מאורעות היסטוריים, וספר דברים התרחש לפני כיבוש כנען בידי יהושע. כיצד ייתכן אפוא שמשה מתייחס למאורע עתידי?^[12]

מדרש תנחומא: הגבעונים הגיעו פעמיים

במדרש תנחומא (ניצבים ב) אומר רבי יצחק בן טבלי, אמורא ארצישראלי בן הדור השלישי, כי הגבעונים ניסו תחילה להונות את משה:

מחוטב עציך, אמר רבי יצחק בן טבלי, מלמד, שבאו הגבעונים אצל [משה ולא קיבלן, ובאו אצל] יהושע בן נון וקיבלן, שנאמר: ויעשו גם המה בערמה וגו'. מהו גם המה? המלמד שבאו אצל משה ולא קיבלן.^[13]

על פי המדרש, הגבעונים ניסו להוליך את משה שולל ולכרות עמו ברית שלום עוד לפני שישראל עברו את הירדן, אולם משה הבין כי זוהי תרמית. כאשר הגבעונים שבו אל יהושע בשנית, הם הצליחו במזימתם.

רבי יצחק בן טבלי משבח את משה תוך שהוא רומס את יהושע,^[14] משום שלדבריו משה זיהה את התחבולה שיהושע החמיץ. בעת ובעונה אחת הוא שואל – במשתמע – כיצד לא זיהו יהושע ונשיאי ישראל, שכולם היו לצדו של משה בניסיון הראשון, את תחבולתם של הגבעונים בניסיון השני.

דרשה מעוברת?

המדרש כמות שהוא לוקה בהגיונו: אם אכן סרב משה לקבל את הצעתם של הגבעונים, מדוע הוא כולל אותם (כלומר, את חוטבי העצים ושואבי המים) בברית? האם לא הפכו הגבעונים לחוטבי עצים ולשואבי מים רק לאחר שהונו את יהושע?

נראה שהדרשה נכתבה במקור כפירוש ליהושע ט:ד ("גם המה"), שהוא העוגן המסתבר למדרש, וכי לאחר מכן, עקב החזרה על המלים "חוטבי עצים ושואבי מים", "הולבש" המדרש על דברים כט:י. העתקת המדרש מפסוק אחד למשנהו, גם כאשר הוא אינו מתאים לחלוטין לפסוק השני, היא נוהג רווח בספרות המדרש ואף ניתן לו שם: "דרשה מעוברת".

ניתוח זה מסביר את דרשתו של רבי יצחק בהקשרה המקורי. אולם, פרשנים מסורתיים ביקשו ליישב את דברי מדרש תנחומא במקומם הנוכחי, ולשם כך שינו את הדרשה באופנים שונים.^[15]

משה מנבא את גיורם של הגבעונים (מדרש הגדול)

מדרש הגדול, אסופת מדרשים על התורה שסודרה במאה ה-14 בידי החכם התימני דוד עדני, טוען כי דבריו של משה בדברים כט הם דברי נבואה (על אתר):

מחטב עציך עד שאב מימיך. אם תאמר שחוטבים ושואבים אלו מישראל, והלא כבר נאמר כל איש ישראל, ומה ת"ל מחטב עציך עד שאב מימיך, מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה באותה שעה אנשי גבעון שעתידין לחסות בכנפי השכינה ולהיות חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה. וכיון שבאו אצל יהושע וקיבלו עליהן להיות חוטבים ושואבים מיד קיבלן, שנאמר ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה (יהושע ט כא - כז)

אף שדברי מדרש זה דומים במקצת לדברי מדרש תנחומא – וייתכן שהם מבוססים עליהם – הם ממלאים תפקיד הפוך, ומציירים את מעשיו של יהושע כחיוביים: על פי המדרש כאן משה ויהושע עובדים בשיתוף פעולה, ומשה מנבא כי יהושע יפעל נכון בעתיד.^[16] זאת ועוד, המדרש מציג את הגבעונים כמי שהתנדבו לשרת את ישראל. הם מוצגים כגרים רצויים, בדומה לרות, שאינם מבקשים אלא להסתפח אל נחלת האל.

כנענים דוברי שקר (רש"י)

בפירוש רש"י (רבי שלמה יצחקי, 1040–1105), המביא גרסה נוספת למדרש, מופיע פתרון שונה לחלוטין; הוא טוען כי לא הגבעונים עצמם הם שבאו אל משה, אלא כנענים אחרים:

מחטב עציך—מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה, כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע, וזהו האמור בגבעונים: ויעשו גם המה בערמה. ונתנם חטבי עצים ושואבי מים.

ראשית, רש"י נמנע מן הכרונולוגיה המבלבלת של מדרש תנחומא ומתאר את מי שבאו אל משה ככנענים ולא כגבעונים. שנית, לדעתו משה קיבל אותם והטיל עליהם עבודות בזויות, כשם שעשה יהושע מאוחר יותר. שלישית, רש"י נוקט את הפועל "להתגייר" בדבריו.^[17] יש בכך רמז דק כי גרים הם ישראלים בלתי-רצויים שמשה ויהושע הקצו להם אזרחות מסוג נחות, מסר העולה בקנה אחד עם דבריו השליליים של רש"י על גרים במקומות אחרים.^[18]

שמחה גולדין, פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב, טוען כי לפחות עד סוף המאה ה-12 נהגו קהילות יהודי אשכנז יחס זהיר כלפי גרים במקרה הטוב, וחשדו בהם שמניעיהם אינם כשרים במקרה הגרוע. גולדן מציין בספרו כי רש"י, במיוחד, מגלה חשדנות ופחד ביחס למתגיירים אשר ניסו להיכנס בשערי העם היהודי.^[19]

היחס לגרים הוטב בדורות שלאחר רש"י, ועל אף המוניטין הגובר של פירושו לתורה, נמנעו רבים מן הפרשנים המאוחרים מלטעון כי בחוטבי העצים ושואבי המים של משה היו גרים. כמובא לעיל, ר' יוסף קרא סבר כי כוונת הפסוק לעבדים, וכמה מבעלי התוספות – ר' יוסף בכור שור, חזקוני, ספר הגן, הדר זקנים ודעת זקנים – הלכו כולם בדרכו. זוהי קריאה פשוטה של הפסוק במקרא, והסטייה מן התלם שסלל המדרש אף מונעת פגיעה אפשרית בגרים שעשויים לקרוא את הדברים או לשמוע אותם.^[20]

ערב רב: גרים מסוג אחר (רבי מיוחס בן אליהו)

גישה רווחת נוספת בקרב פרשני ימי הביניים רואה בחוטבי העצים ושואבי המים זרים שאינם מישראל. גישה זו מייחסת אותם אל הערב רב שיצא ממצרים יחד עם בני ישראל (שמות יב:לח).^[21] לדוגמה, פרשן הפשט היווני רבי מיוחס בן אליהו כותב:

מחוטב עציך—אלו ערב רב שנתגיירו ממצרים והיו להם חוטבי עצים ושואבי מים כדרך שהיו הגבעונים בימי יהושע.^[22]

רבי מיוחס ממשיך ואף מתפלמס עם גישת המדרש כפי שהיא מופיעה במדרש תנחומא ואצל רש"י:

ורבותינו אמרו שאף בימי משה באו כנעניים ונתגיירו, ולא ידעתי מתי באו. ועוד, אחר שרימום בימי משה, היאך האמינו להם בימי יהושע?!

לשיטתו של רבי מיוחס, המדרש אינו מתיישב על דרך הפשט, הן משום שהמפגש אינו מוזכר כלל, הן משום שהוא עוקר את ההיגיון מן הסיפור ביהושע ט.

סנגור על מעשי משה על פי המדרש (רמב"ן)

רמב"ן (רבי משה בן נחמן, 1194–1270) אף הוא רואה בחוטבי העצים ושואבי המים ערב רב:

וחוטבי עצים ושואבי מים אשר להם מערב רב

אולם נוסף על כך רצה רמב"ן ליישב את הקושי שראה במסורת המדרשית המובאת במדרש תנחומא וברש"י. לפיכך הוא כותב:

ורבותינו אמרו שבאו קצת כנענים בימי משה כדרך שבאו בימי יהושע, ונתנם חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמשכן י"י. ואין הכונה לומר שרמו אותו, אבל באו אליו להשלים עמו, כי כן המשפט כאשר ביארנו (רמב"ן דברים כ':י'-י"א). וכך מצאתי במדרש תנחומא: ללמדך שבאו אצל משה ולא קבלם, כלומר שלא יכלו לרמותו לכרות להם ברית, אבל עשאם מיד חוטבי עצים ושואבי מים.^[23]

על פי הקריאה שמציע רמב"ן, משה נענה להצעת השלום של הגבעונים (או של כנענים כלשהם שביקשו שלום בינם ובין ישראל), וכבר הוטל עליהם לשמש כמשרתיהם של ישראל. הדבר היחיד שהוסיף יהושע הוא ברית השלום שכרת עמם בטעות.^[24] גם רבי יעקב בן אשר (1269–1343) "בעל הטורים", בפירושו רחב היריעה לתורה, אימץ שיטה זו.^[25]

מחוטבי עצים ושואבי מים לתלמידי חכמים (רמב"ם)

רמב"ם במשנה תורה (א:ט) מציע נקודת מבט שונה על אותם חוטבי עצים ושואבי מים, ורואה בהם תלמידי חכמים:

גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים^[26] ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבנו.^[27]

רמב"ם אינו מסביר כאן מי היו תלמידי חכמים חוטבי עצים ושואבי מים אלו, אולם בפירושו למסכת אבות, בבקשו להוכיח כי חובה על תלמידי חכמים לפרנס את עצמם ולא לעשות את התורה קרדום לחפור בו, הוא מרחיב בעניין (מהדורת שילת ד:ו):

וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב, והיה חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון, והוא בתכלית העניות... וקרנא דין בכל ארץ ישראל, והוא היה משקה שדות...

במקום אחר במשנה תורה, מרחיב רמב"ם ומונה חכמים ידועים אחרים שעסקו באומנויות שונות.^[28] אולם כאן נראה שכוונתו לטמון הרמז טקסטואלי לספר דברים ולנוכחותם של חוטבי עצים ושואבי מים בקרב ישראל בשעה שקיבלו את התורה מפי משה. על פי דרשה זו של רמב"ם, חוטבי העצים ושואבי המים לובשים את דמותם של חכמי התלמוד.^[29]