האם מותר על פי הלכה ללמוד וללמד ביקורת המקרא?

יהודים אורתודוקסים רבים מתנגדים לביקורת המקרא בטענה שהיא סותרת את עיקרון האמונה של 'תורה מסיני' על פי התלמוד הבבלי והרמב"ם. כפי שהראיתי באריכות במקום אחר,^[1] אני מאמין כי על פי הלכה מותר ללמוד וללמד ביקורת המקרא.

המשנה במסכת סנהדרין (פרק י:א) קובעת: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא... האומר... אין תורה מן השמים". התלמוד (סנהדרין צט עמוד א) מוסיף על כך

ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו -- זהו "כי דבר ה' בזה" (במדבר טו:לא).

הרמב"ם (משנה תורה, הלכות תשובה ג:ח) מוסיף "אפילו תיבה אחת", ובימינו הוסיף רבי משה פיינשטיין (אגרות משה, יורה דעה, חלק ג, סימנים קיד-קטו), "אפילו רק אות אחת". אכן, הרמב"ם בפירושו למשנה (סנהדרין פרק י, מהדורת קאפח, עמ' 144-143) כותב כי משה היה "במעלת לבלר שקורין לפניו והוא כותב כולה, תאריכיה וסיפוריה ומצוותיה".

מנקודת מבט הלכתית, המקורות הנ"ל רחוקים מלהיות מכריעים. הרמב"ם והרב פיינשטיין מתבססים בפסיקותיהם על דברי האגדה שצוטטו לעיל, אבל אין חובה לפסוק הלכה על סמך דברי אגדה. אכן, במקרה הזה הרי"ף (רבי יצחק אלפסי, 1103-1013), הרא"ש (רבינו אשר, סביבות 1321-1250), הטור (רבינו יעקב בן אשר, 1343-1269) והשולחן ערוך (רבי יוסף קארו, 1575-1488) התעלמו מדברי האגדה האלה.

יתר על כן, הפסיקה של הרמב"ם המצוטטת לעיל מפתיעה, שכן בפירושו למשנה הוא קובע שלוש פעמים "שכל מחלוקת שתהיה בין החכמים ואינה תלויה במעשה אלא קביעת סברה בלבד, אין מקום לפסוק הלכה כאחד מהם." (פירוש המשנה לסנהדרין י:ג והשוו פירושו לסוטה ג:ג ולשבועות א:ד).

יתרה מזאת, הרבה חכמים ידועים מתקופת התלמוד ומימי הביניים עסקו בביקורת המקורות:

במסכת גיטין (דף ס עמודים א-ב), קובע רבי שמעון בן לקיש כי "תורה חתומה [=שלמה] ניתנה". אף על פי כן, טוען רבי לוי כי "שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן", ולא בהר סיני, ואילו רבי יוחנן, האמורא הארצישראלי החשוב ביותר ומורו של רבי שמעון בן לקיש (נפטר 279 לספירה), סובר כי "תורה מגילה מגילה ניתנה" ולא בבת אחת בהר סיני. על פי רש"י (שם), רבי יוחנן סבר כי התורה ניתנה מגילה מגילה בשלבים, ככל הנראה בסדר כרונולוגי – בתקופת בריאת העולם, נח, אברהם, וכן הלאה, ואילו רבי לוי חשב שהתורה ניתנה בשלבים אך לא בסדר כרונולוגי.

שלושה מקורות מספרות חז"ל (ספרי במדבר פיסקא פ"ד; ספרי זוטא, מהד' הורוביץ, עמ' 266; שבת קט"ו עמוד ב-קטז עמוד א) מלמדים כי משה הניח את במדבר י:לה-לו בתוך סוגריים כדי להורות "שאין זה מקומה [של הפרשה]". אם כן, משה לא היה רק "לבלר", אלא  גם עורך של התורה.

רבי אבהו מסביר במדרש תנחומא (כי תשא, סימן ט"ז) כי הקב"ה לימד את התורה למשה רבינו "כללים כללים" בהר סיני, ומשה הוא זה שהפך את הכללים לחוקים פרטניים.

בקטע מפורסם בתלמוד (מכות יא עמוד א ובבתא בתרא יד עמוד ב-טו עמוד א), שניים מתוך שלושה תנאים סוברים כי יהושע כתב את שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה, או קטע אחר בתורה, אחרי פטירתו של משה.

יתרה מזאת, הרבה חכמים ידועים מימי הביניים סברו כי משה או בן-אדם אחר ערך את התורה או כי פסוקים מסוימים נוספו אליה זמן רב לאחר תקופתו של משה. ביניהם נמנים: רבי יצחק מטולדו (1056-982), רשב"ם (רבי שמואל בן מאיר,1080 לערך – 1160 לערך), רבי אברהם אבן עזרא (1167-1092), רבי יוסף בכור שור (נולד 1140), רבי אליעזר מבלגנצי (המאה ה־12), רבי יהודה החסיד (נפטר 1217) – מחבר ספר חסידים – ועוד רבים וטובים.

גישה רווחת זו סוכמה היטב אצל רבי יוסף טוב עלם (ספרד, נולד 1335), בפירושו לאבן עזרא (מהדורת הרצוג, עמודים 92-91):

ואחר שיש לנו להאמין בדברי קבלה ובדברי נבואה – מה לי שכתבו משה או שכתבו נביא אחר, הואיל ודברי כולם אמת והם בנבואה?

במילים אחרות, כל החכמים הללו האמינו בתורה מן השמים, אך לא בתורה מסיני. התורה היא תוצאה של התגלות התפתחותית לאורך מאות רבות של שנים, ולא של אירוע חד-פעמי בהר סיני.

נוסף על כך, כפי שהתלמוד, המדרש, הרמב"ם, שד"ל (שמואל דוד לוצאטו, 1865-1800), הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1935-1865) ועוד רבים הדגישו – החיפוש אחר האמת הוא ערך  חשוב, ויש אומרים אף ערך דתי, ביהדות. כדאי לנו ללמוד תורה בעזרתן של ביקורת המקרא והארכיאולוגיה, שכן בכוחן לעזור לנו להגיע אל פשוטו של מקרא.

לפיכך, כמו חכמים רבים בתקופת התלמוד ובימי הביניים, אני מאמין בתורה מן השמים אך לא בתורה מסיני. ביקורת המקרא לא סותרת את האמונה הזו, ובמקרים רבים עוזרת לנו להגיע לעומק פשוטו של מקרא.