קריאה מילולית של המקרא הופכת את היהדות לעץ יבש

על השאלה "האם ניתן לגשר בין תפיסת תורה מסיני ובין המחקר האקדמי", אפשר לענות במילה אחת: "לא".

אי אפשר לפלג כך את השכל האנושי. כל הניסיונות לעשות כן מסתיימים בהונאה עצמית ובהונאת הזולת. תורתנו, שהיא תורת אמת, ראויה ליותר מזה.

על כן אני בוחר לנסח מחדש את השאלה:

האם אדם המאמין בלגיטימציה של ביקורת המקרא ושמקבל חלק גדול מן השיטות והמסקנות שלה, עדיין יכול לטעון כי הוא מאמין בתורה מן השמיים? 

לשאלה הזו אני עונה בלב שלם: "כן!"

חיפוש שפת אמונה ישנה/חדשה

לפני שנוכל לגשת לשאלה זאת עלינו לפנות פנימה ולבחון את המשאבים שהמסורת מציעה לנו בחיפוש אחר שפתאמונה ישנה/חדשה. כלומר שפה שנובעת מתוך מסורת עצמה אך גם נשמעת לאוזנו של האדם המודרני. אינני מכיר דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר על ידי צלילה עמוקה לתוך ספרו של מורי הדגול אברהם יהושע השל "תורה מן השמיים" ועיון במקורות הרבים המובאים בו.^[1]

אני רואה לנכון להדגיש כאן דוגמות בודדות מתוך הספר : אין ספק כי על פי הטקסט המקראי רק עשרת הדיברות ניתנו בסיני, ואילו כל השאר התגלה לאורך חייו של משה.^[2] יתר על כן, ספרות האגדה מצמצמת את התגלותו של אלוהים לישראל לשני הדיברות הראשונים בלבד,^[3] בעוד יתר הדברים נמסרו להם בתיווכו של משה.^[4]

האם אפשרי ששתי הדיברות הללו – הכוללות את ההבנה כי י־הוה הוא מושיעם וכי אין דבר מלבדו שראוי לעבוד – הוטבעו בליבם של בני ישראל באותו הרגע בלי הצורך בקול האלוהי שדיבר אליהם בשפה אנושית משמיים? האם הדיבור האלוהי יכול להיות קול שמדבר מתוך תוכנו ומחבר את נשמתנו אל האחדות האוניברסלית, ולא אל קול רועם הבוקע מן השמיים בשפה העברית המקראית טהורה?

שאר הדברות הגיעו דרך משה על דרך הנבואה. עיינו בקפידה באופן שבו הרמב"ם הבין את הנבואה.^[5] זוהי התמזגות נפש הנביא עם השכל האלוהי. במקרה הזה, המילים 'שמיים' ו'סיני' משמשות בעיקר כמטאפורה מרחבית עבור אירועים פנימיים.

כן, זוהי עדיין אמונה בתורה מן השמיים, כפי שאברהם השל מכנה זאת באחד המקומות בספר – שמיים שבלב..

בפרק "הנביא – שותף או כלי?" שהורחב מאוחר יותר בספרו "הנביאים", השל מחפש (ומוצא!) מקורות חז"ליים המחזקים את תפיסתו שהנביא מדבר מתוך הזדהות עם הפאתוס האלוהי, אך המילים היוצאות מפיו הן משל הנביא עצמו.

ראוי לציין כי בספרו "הנביאים" השל נמנע כמעט מכל אזכור של משה, אולי כי חשש מן המקום שאליו הדברים יכולים להוביל. אבל המסקנה בלתי נמנעת: משה היה מי שהזדהה בצורה עמוקה עם הקול האלוהי הפנימי, ויצר/ניסח כראוי את עבודות הפולחן הייחודיות של הדת הישראלית, "שכינה מדברת מתוך גרונו".^[6] אם כן, האם מקורם של מנהגי הפולחן הללו הוא אלוהים או משה? התשובה רבותי היא: "כן".

"תורה מן השמיים" אינה הצהרה גאוגרפית

אני עדיין זוכר את השל מזדעק בקול בכיתה של תלמידי רבנות: "תורה מן השמיים זו לא הצהרה גיאוגרפית!" אבוי לנו שרבים מדי בתוכנו עדיין נשארים משועבדים ל"גיאוגרפיה" המטאפורית הזו. האורתודוקסיה (מונח שלעצמו כמובן הושאל מן הנצרות, וזו חלק מן הבעיה) בלעה לתוכה פונדמנטליזם מסוג חדש, כזה הדורש קריאה מילולית של המקרא. כפי שהראה לנו השל קריאה זו זרה למדי למנעד הרחב של תפיסות פרשניות העולות ממקורות חז"ל והבאים בעקבותיהם.

השל התעקש כי תחום האגדה – כלומר הדיונים היהודיים הלא-הלכתיים שנערכו בדרך כלל כפרשנות מדרשית או כסיפורים עצמאיים – נוצר כדי לגרות את החשיבה ולטפח רגישות רוחנית. ללא החופש והיצירה – ולעתים גם השובבות – שמציעה לנו האגדה היהדות הופכת סטרילית, "עץ יבש", אם נשתמש בדברי הנביא (ישעיהו נו:ג).

הקבלה והחסידות הלכו בדרכה של האגדה, והעשירו וגיוונו את השיח בנושא הזה ובנושאים רבים אחרים.^[7] על דורנו להיות הדור שיאמץ לחיקו את כל הדרכים, ויאפשר את התחדשותן של האמונה ושל השפה הדתית שלנו בהתאם לעידן החדש שבו אנו חיים.