אני מכבד את שיטת המחקר האקדמית אך לא השתכנעתי ממסקנותיה

הכבוד שאנו רוחשים לאקדמיה – בכל נושא שלא יהיה – תלוי במידה מועטה  במסקנות שלה ובמידה רבה הרבה יותר במתודולוגיה שלה. מחקרים אקדמיים שעוברים ביקורת עמיתים נחשבים אמינים יותר בזכות כלי הניתוח הזהירים, שיטת המחקר והמומחיות של המחבר.  על כן כאשר אני מביט בעבודה האקדמית שנעשתה בשדה חקר המקרא, אני מעריך את האמת שבה מתוך נקודות המבט הללו.

הבעיה היא שהשאלה בדבר האמיתות ההיסטורית של התורה איננה שאלה שחקר המקרא יכול לענות עליה ישירות. אין בידינו כתבי יד עתיקים של התורה מן התקופה ההיא שנוכל לחקור. בטקסטים שכן יש לנו מתקופה זו אין שום אזכורים ברורים שיכולים לעזור לנו בתיארוך התורה. אין גם היסטוריונים מתקופת הזמן הזו ששופכים אור על ההתפתחות של עמנו וכתבי הקודש שלו (מלבד התורה עצמה). עיקר הדיון אם כן מצטמצם  למטוטלת "אם–אז": אם אני מניח X, כמה טוב זה מסביר את Y? חוקרי המקרא יעלו השערה, יראו כיצד היא מסבירה יפה כמה קשיים לא פתורים וישתמשו בה כדי להוכיח את עמדתם.

אולם שוב ושוב הסתבר שבעוד שתיאוריה א' תסתדר היטב עם כמה פרטים, היא תאכזב אותנו בניסיון לתת הסבר ראוי לקטעים אחרים בתורה, ועל כן תיאוריה ב' תתפוס את מקומה, וכן הלאה. חלק מן התיאוריות הללו טובות יותר, וחלק מהן פחות. אף אחת מהן אינה מושלמת, ואף אחת מהן לא נתנה לי את התחושה שיש בגישה הלא-מסורתית הזו את הכוח להסביר את התפתחות התורה בצורה מושלמת. אף אחת לא מביאה בחשבון את כל המורכבות הכרוכה בספר הזה בכל מה שנוגע להיסטוריה, ארכיאולוגיה, פילולוגיה ומשמעות שמות האל .

כיהודי שומר מצוות שמאמין במעורבותו של אלוהים בנתינת התורה ובה בעת שוקל את נקודת המבט האקדמית על הנושא הזה, אני נותר עם שאלה אחת: איזה "אם – אז" משכנע יותר בעיני? האם ההנחה שאלוהים נתן את התורה לבני ישראל מעלה יותר קושיות או לחלופין מפריכה יותר קשיים מכל אחד משלל ההסברים שקידמו מבקרי המקרא לאורך השנים?

אני מניח כי בסופו של דבר השאלה הזו היא שאלה אישית. אני יכול לדבר רק בשם עצמי. יש לי הערכה רבה לשאלות ולדיוקים שתרמה ביקורת המקרא לשדה חקר המקרא. הם פתחו את עיניי לסוגיות בטקסט שלפעמים לא הייתי מזהה בשום דרך אחרת.

בכל זאת כאשר אני בוחן אם הפתרונות שלהם – המבוססים על ההנחה הלא מסורתית שהתורה נוצרה על ידי בני אדם – טובים יותר באופן כלשהו מן הפתרונות שבכוחי למצוא על סמך האמונה המסורתית, אינני מוצא את העמדות שלהם משכנעות יתר על המידה. כמו רבי מאיר לפני, שהמשיך ללמוד מרבו אלישע בן אבויה גם אחר שנטש את המסורת, גם אני בוחר להפריד את התוך מן הקליפה. בכך אני מרוויח מעושר המידע שמבקרי המקרא מביאים אל השולחן מבלי שעולה בי הצורך לאמץ את התיאוריות שהם יצרו על בסיס המידע הזה ולקבל אותן על עצמי.^[1]