כיצד התפתח רעיון כתיבת התורה בידי משה
בשום מקום בתורה לא נאמר שמקורה אלוהי או שמשה חיברהּ.[1] איננו יודעים כיצד בדיוק הפכה תפיסה זו לעמדה השלטת ביהדות הרבנית ובנצרות המוקדמת, אך אנו יכולים ללמוד מעט על התהליך מההתפתחות הסמנטית של המילה "תורה" בתנ"ך.
ההתפתחות הסמנטית של המילה "תורה"
משמעות המילה "תורה" היא "הוראה". במקרים רבים היא משמשת לציון הוראות נקודתיות, כמו פסיקותיו של שופט (שמות יח:טז; דברים יז:יא) או ההוראות שציווה אלוהים את אברהם (בראשית כו:ה). במקור הכוהני המילה משמשת על פי רוב לציון גוף ההנחיות לקיום טקס או ריטואל מסוים. סביר שמקור שימוש זה במילה "תורה" היה במגילות קצרות ממקור כוהני שתיעדו הנחיות לעריכת ריטואלים. כל מגילה שימרה את גוף ההנחיות הנוגעות לעניין מסוים ("זאת תורת ה...").
לעומת זאת, במקור הדברימי משמשת המילה "תורה" במשמעות רחבה יותר, והיא מציינת גם קודקס או קובץ חוקים. במקור זה המילה מורה על החלק המשפטי בספר דברים (גרסה כלשהי של פרקים יב–כו), שעל פי הכתוב מסר משה לבני ישראל בערבות מואב. בהקשר זה המילה "תורה" משקפת תפיסה דתית ריכוזית יותר, וממנו התפתח השימוש במילה לציון החיבור שעתיד להיות קאנוני.
כמו כן, בספר דברים מורה המילה "תורה" על מסמך כתוב, כפי שאנו למדים מהשימוש התכוף בצירופים כמו "ספר התורה ו"ספר הברית" ומהוראות שונות הנוגעות לכתיבה.[2]
בכמה מקומות משתמשת האסכולה הדויטרונומיסטית בצירופים כגון "תורת משה", "ספר תורת משה" או "ספר התורה" ככינוי לספר דברים כולו כיחידה ספרותית, ולא רק לקובץ החוקים שבפרקים יב–כו. היחידה כוללת אפוא גם את ההקדמות ההיסטוריות והרטוריות לספר.[3] ביהושע ח:לא למשל, מתוארת בניית המזבח בהר עיבל באופן הבא: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְ־הוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה", כאשר כוונת הכתוב לדברים כז:ב–ח.
"תורת משה" בספרי התנ"ך מן התקופה שלאחר גלות בבל
בחיבורים שנכתבו אחרי היציאה לגלות בבל (בייחוד עזרא–נחמיה ודברי הימים) קיבלה המילה "תורה" טווח סמנטי רחב יותר, שכלל את מרבית החומר הכלול בחומשי התורה ואולי אף את כולו. ראייה להתרחבות סמנטית זו אנו מוצאים בעובדה שהמילה משמשת לציון חוקים שמצויים בקובצי החוקים הדויטרונומיים והכוהניים (כולל בתורת הקדושה). אם כן, בדברם על "תורת משה" משווים החיבורים הללו לנגד עיניהם את היחידה המורכבת מחמשת חומשי התורה, או לכל הפחות גרסה מוקדמת שלה.[4]
למעתק סמנטי זה השלכות מרחיקות לכת: ההמשגה החדשנית של המילה "תורה" תרמה לתפיסת התורה כגוף טקסטואלי אחד של חוקים אלוהיים שנמסר בהתגלות. כחלק ממעתק סמנטי זה השתנתה גם דמותו של משה, שהתורה מיוחסת לו. משה אינו עוד המוסר של קובץ חוקים יחיד, אלא גם מי שמעמדו הסמכותי מצדיק את עצם חיבורם של קובצי חוקים נפרדים לכדי יחידה טקסטואלית ומשפטית אחת.[5]
מחברי עזרא–נחמיה ייחסו את התגבשות התורה (במובן שבו אנחנו משתמשים במילה כיום) לדמותו של משה, ואילו עזרא קיבל את תפקיד המתווך הרשמי שהן מלך פרס והן י־הוה בחרו בו לתת את התורה הזאת ליהודה ולהבטיח את מעמדה המרכזי בחיי היהודים:
עזרא ז:ו הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל וְהוּא סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר נָתַן יְ־הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֶּן לוֹ הַמֶּלֶךְ כְּיַד יְ־הוָה אֱלֹהָיו עָלָיו כֹּל בַּקָּשָׁתוֹ.
אחד הרעיונות המרכזיים בעזרא–נחמיה הוא שי־הוה נתן את מצוותיו למשה בתורה הכתובה, ותפקידו של עזרא הוא להפיצה ולהבטיח שהיהודים יקיימו את המצוות הללו.
תורת י־הוה והדָתָא של אהורא מזדא
רעיון דומה מופיע בתקופה זו גם במחשבה הזורואסטרית. אהורא מזדא,[6] האלוהות העליונה בדת הזורואסטרית, יסד את החוק (דָּתָא). ספר עזרא אפילו מצביע על הקבלה זו במפורש בשימו את המילה הפרסית 'דָּתָא' בפי המלך ארתחשסתא הראשון (שלט בשנים 465–424 לפני הספירה) כמקבילה למילה "תורה" בהכרזה שבה ממונה עזרא למנהיג:
עזרא ז:כה וְאַנְתְּ עֶזְרָא כְּחָכְמַת אֱלָהָךְ דִּי בִידָךְ מֶנִּי שָׁפְטִין וְדַיָּנִין דִּי לֶהֱוֹן דאנין [דָּאיְנִין] לְכָל עַמָּה דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה לְכָל יָדְעֵי דָּתֵי אֱלָהָךְ וְדִי לָא יָדַע תְּהוֹדְעוּן. ז:כו וְכָל דִּי לָא לֶהֱוֵא עָבֵד דָּתָא דִי אֱלָהָךְ וְדָתָא דִּי מַלְכָּא אָסְפַּרְנָא דִּינָה לֶהֱוֵא מִתְעֲבֵד מִנֵּהּ הֵן לְמוֹת הֵן לשרשו [לִשְׁרֹשִׁי] הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין.[7]
אומנם המונח דת/דתא מופיע במקומות אחרים בתנ"ך במובן הרחב "חוק, מנהג",[8] אך בעזרא ז:כו הוא מורה על התורה, כלומר על חוקי האל. שימוש זה במילה משקף את השימוש בה באווסטה (אוסף הכתבים המקודשים של הדת הזורואסטרית), שבה המילה "דתא" מציינת על פי רוב חוקים שניתנו מפי האל.
אין בקרב החוקרים הסכמה רחבה באשר למועד חיבור האווסטה, אך רבים מאמינים שהחיבורים הכלולים בה התגבשו בעל פה בין שלהי האלף השני וראשית האלף הראשון לפני הספירה, לפני הופעת האחמנים, ובמילים אחרות, לפני תקופת עזרא ונחמיה.
חוקי אהורא מזדא ניתנו לזרתוסטרא
כמה צירופים המצויים באווסטה המאוחרת[9] מחזקים את הקשר בין החוקים שקבע אהורא מזדא ובין ההתגלות לזרתוסטרא.
הדתא של זרתוסטרא – באווסטה מצוי צירוף מקביל לצירוף "תורת משה" מספר עזרא – "החוק של זרתוסטרא" (dāta zaraθuštri)[10] – ונראה שהוא מורה על גילוי כלשהו של המסורת הזורואסטרית. הייחוס ל"נביא" זרתוסטרא כנמען וכמתווך סמכותי של החוק שקבע אהורא מזדא מסייע לאיחוד הרכיבים השונים של המסורת הדתית ומצדיק את הכללתם בתוך גוף הכתבים המקודשים שניתנו בהתגלות.
הדִינָא[11] של אהורא מזדא וזרתוסטרא – בקטעים מהאווסטה המאוחרת, המונח "דִינָא" מציין בין השאר את כלל המסורות וההוראות שניתנו לזרתוסטרא מאת אהורא מזדא (וידוודאד 2.1-2):[12]
זרתוסטרא שאל את אהורא מזדא: "הו אהורא מזדא, הרוח הנותנת חיים, היוצר כסדר של כל הדברים בעולם החיים בעלי העצמות, עם מי מן האנשים דיברת לראשונה, אתה, אהורא מזדא, מלבדי, זרתוסטרא? בפני מי הצגת את הדינא, זו של אהורא מזדא וזרתוסטרא?"[13]
"נלמד מפי אהורא מזדא, נאמר מפי זרתוסטרא" (mazdō.frasāsta zaraθuštrō.fraoxta) – ביטוי זה מופיע במספר פסוקים באווסטה המאוחרת.
מעבר לכל המילים – בטקסט אחר באווסטה המאוחרת (וידוודאד 5.23), בדברי שבח אודות "החוק של זרתוסטרא" נאמר שהוא מעל ומעבר לכל ה"מילים" האחרות, יש להניח שבזכות מקורו האלוהי:
אז אמר אהורא מזדא: "ספיטמא זרתוסטרא, החוק (dātəm) הזה, שמבטל את האלים הקדומים, של זרתוסטרא, נמצא מעל ומעבר למילים אחרות בגדולה, בטוב וביופי, כפי שיָם וורוקשה נמצא מעל ומעבר לכל מקווי המים האחרים".
האווסטה היא החוק של זרתוסטרא – גלוסה מאוחרת בפהלווי (פרסית אמצעית) – שמקורה בתקופה הסאסאנית או לפניה, אבל מבוססת ככל הנראה על ראיות קדומות יותר שנסקרו – מזהה במפורש בין "החוק של זרתוסטרא" ו"המילה המקודשת" ובין האווסטה.[14]
לסיכום, הדתא והדינא של זרתוסטרא נקשרו לאווסטה, המייצגת את סך המסורת הזורואסטרית שניתנה לזרתוסטרא מאת אהורא מזדא.
משה וזרתוסטרא
הרעיון האווסטי בדבר "החוק של זרתוסטרא" כולל בתוכו שלל מבעים מקודשים והופעות של התגלות אלוהית. מעמדו הסמכותי האישי של זרתוסטרא כנמען וכמתווך של החוק שקבע אהורא מזדא מסייע לאיחוד הרכיבים השונים של המסורת הזורואסטרית ומצדיק את הכללתם בתוך גוף הכתבים המקודשים שניתנו בהתגלות.
בדומה לכך, התפקיד שממלא משה בעזרא–נחמיה אינו רק תפקידו של מתווך שהביא קובץ חוקים מאת האלוהים (כפי שהוא מתואר בחיבורים קדם גלותיים וגלותיים), אלא הוא כחוט השני שמאחד ומגבש את קובצי החוקים השונים לכלל תורה אחת. נוסף על דברי הכתוב בעזרא ז:ו שצוטטו למעלה, הרעיון מופיע בכמה מקומות אחרים בעזרא–נחמיה, כמו למשל נחמיה ח:א ונחמיה י:ל:
נחמיה ח:א…וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה אֶת יִשְׂרָאֵל.
נחמיה י:ל …וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת יְ־הוָה אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו.[15]
למעשה, תפיסה חדשנית וכוללת זו של "תורת משה" היא שמשמשת הצדקה לשזירת קובצי חוקים נפרדים לכדי יחידה אחת, מלאכה שעומדת ביסוד גיבוש התורה כיחידה ספרותית ומשתקפת בציטוטים ממנה המופיעים בעזרא–נחמיה.
התפיסות הדומות של "תורת י־הוה ביד משה" ו"הדתא והדינא של אהורא מזדא ביד זרתוסטרא" אפשרו לשתי התרבויות, היהודית והזורואסטרית, ליצור גופי טקסטים מקודשים מקיפים שכמותם לא היו לפני כן באמצעות שזירת יסודות שונים שמקורם בהתגלות אלוהית. כך נוצרו התורה היהודית והאווסטה הזורואסטרית. קיבוע מעמדם המחייב של התוצרים הללו נעשה גם באמצעות ייחוס מלאכת כתיבתם לדמויות בעלות הסמכות הבלעדית מן העבר, משה וזרתוסטרא. נראה שתהליך זה התרחש בשתי התרבויות באותה התקופה פחות או יותר – בתקופה האחמנית.
דברי חשיראש על הדתא שיסד אהורא מזדא
בתקופה האחמנית, זמן מה אחרי שהאווסטה התגבשה כבר בעל-פה, מזכיר חשיארש הראשון (שלט בשנים 486–465 לפני הספירה) באחת הכתובות שלו (XPh 46-56) את "החוק שיסד אהורמזדא":[16]
האיש שינהג לפי החוק (דתא)[17] שיסד אהורמזדא ויעלה קורבנות לאהורמזדא לפי הסדר (ạrtāvā) העליון, הוא יתברך בחייו ויתאחד עם הסדר במותו.[18]
"החוק שיסד אהורמזדא" ונזכר בכתובת של חשיארש הוא כנראה "החוק של זרתוסטרא" שאהורא מזדא לימד אותו ומסר לו, לפי מסורת האווסטה.[19] תיאור זה שונה מתפיסת החוק המקובלת במזרח הקדום, לפיה החוק נחקק בידי המלך וזוכה לאחר מעשה לאישורו של אל. דוגמה לתפיסה זו מצויה למשל בפתיחה לחוקי חמורבי. תפיסת האווסטה כגוף טקסטואלי מקודש אחד המכיל את"החוק שיסד אהורא מזדא" הייתה אפוא חלק מרכזי בתפיסת העולם האחמנית.
המלך כהתגלמות של זרתוסטרא
מתוך עיון בכתובות המלכותיות בפרסית עתיקה כבר עמדו חוקרים על כך שהחובות הדתיות שהיו מוטלות על המלכים האחמנים הקבילו בדיוק לחובות הדתיות של זרתוסטרא על-פי האווסטה: הקרבת קורבנות לאהורא מזדא ושימור הסדר הקוסמי והפוליטי. קיומה של הקבלה זו הובילה כמה חוקרים להניח, ובצדק לדעתי, שבכתובות המלכותיות המלך מגלם או מייצג את זרתוסטרא, על אף שהוא עצמו אינו נזכר בכתובות בפרסית עתיקה.[20]
כמו זרתוסטרא, גם המלך מופקד על הפצת הדתא של אהורא מזדא. כאשר חשיארש מעודד את נתיניו לציית ל"חוק שיסד אהורמזדא", מסתבר בהחלט שהוא מקבל על עצמו במתכוון את תפקידו של זרתוסטרא להכריז קבל עם ועדה על חוקי האל.
עזרא כמשה
מהלך דומה מתרחש אצל עזרא: הוא מגלם למעשה את תפקידו של משה, והדבר מקנה סמכות למשימה הטקסטואלית והמשפטית שנטל על עצמו. נראה שהתלמוד כבר הבחין בכך שעזרא נכנס בנעליו של משה:
רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא (לא) קדמו משה.
עיצוב דמותו של עזרא בספרי עזרא–נחמיה בהקשר של גיבוש והפצת תורת משה מושפע מהרטוריקה האופיינית לתפיסת המלך את עצמו כמופקד על הפצת "החוק שיסד אהורא מזדא".[22]
מסתבר שהרטוריקה האווסטית בדבר החוק שאהורא מזדא נתן ביד זרתוסטרא הגיעה לסופרי יהודה דרך האידיאולוגיה המלכותית של האחמנים. ראיה לכך אפשר למצוא בתיאור התורה בעזרא ז:כו כ"דתא" של האל. קישור זה מלמד שמחברי עזרא–נחמיה עשו שימוש בתפיסות איראניות ופרסיות שרווחו בזמנם לגבי התגלות, קאנוניזציה, קודיפיקציה והפצה של החוק האלוהי .
אינני טוען שרשויות השלטון האחמני מילאו תפקיד פעיל בגיבוש החוק המקראי, כפי שמציעה התאוריה שהתורה נכתבה בחוגים מלכותיים,[23] אף שאין לפסול אפשרות זו מכול וכול. הצעתי היא שבאופן טבעי, מחברי עזרא–נחמיה ביקשו לעצב את סמכותו של משה במסגרת המפעל הספרותי של עזרא בצלמה ובדמותה של הרטוריקה הפרסית בת זמנם, והשימוש שעשתה בדמותו של זרתוסטרא.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
11 בינואר 2022
|
עודכן לאחרונה
19 בינואר 2022
מאמר זה הוא תרגום של "How the Concept of Mosaic Authorship Developed" פורסם במקור על ידי TheTorah.com במאי 2018. תורגם על ידי ALE.
הערת העורך: ראו כריסטופר רולסטון, "מי כתב את התורה לפי התורה?", התורה (2021).
ייתכן שלתפיסה זו תקדים במקור האלוהיסטי. הערת העורך: בעניין תפיסת ספר דברים את עצמו כספר, ראו:
Itamar Kislev, “Understanding Deuteronomy on Its Own Terms,” TheTorah (2015).
להרחבה בעניין כתיבת חוקים על מגילות או על לוחות במקורות התורה המוקדמים ראו
David Frankel, “What Did God Write on the Tablets of Stone?” TheTorah (2018).
הערת העורך: ראו דוד גלאט-גלעד, "ספר דברים: התורה הראשונה", התורה (2021).
הערת העורך: ראו את הדיון אצל ליזבת' פריד, "חג הסוכות אצל עזרא ונחמיה ותאריך חתימת התורה", התורה (2021).
הערת העורך: בעניין הנטייה לייחס למשה טקסטים, שרווחה בתקופה זו, ראו הינדי ניימן, "מנהגם של סופרי העת העתיקה לייחס טקסטים ומסורות למשה", התורה (2021).
בפרסית עתיקה השם נכתב כמילה אחת, אהורָמזדא, ואילו בכתבים האווסטיים הקדומים יותר הוא נכתב בשתי מילים, אהורא מזדא. פרסית עתיקה היא לשון הכתובות המלכותיות של השושלת האחמנית הפרסית; אווסטית היא לשון האווסטה, הכתבים המקודשים של הדת הזורואסטרית.
חוקרים כבר עמדו על הדמיון בין מערכת החוק הכפולה – חוק מלכותי וחוק אלוהי – המשתקפת בהכרזה המיוחסת לארתחשסתא ובין הזיקה שיצר חשיארש בין החוק שיסד אהורא מזדא לבין החוק שחוקק המלך (אף שלעולם אין הוא מדבר עליהם באותו הקשר). ראו:
Joseph Blenkinsopp, Ezra-Nehemiah: A Commentary (The Old Testament Library; Philadelphia: Westminster Press, 1988), p. 151.
השוו גם:
Jean Louis Ska, “Persian Imperial Authorization: Some Question Marks,” in Persia and Torah: The Theory of Imperial Authorization of the Pentateuch (ed. James W. Watts; SBL Symposium Series 17; Atlanta: SBL, 2001), 161-182 (pp. 166-167).
ראו למשל אסתדר ג:ח; נחמיה ח:לו.
הלשון והתוכן של האווסטה הקדומה (הכוללת את הגאתות) דומים ללשון ולתוכן של ההמנונות ההינדים הכלולים בריג וֶדָה, שמקורם במחצית השנייה של האלף השני לפני הספירה. האווסטה המאוחרת (הכוללת רובד מאוחר ונבדל מבחינה לשונית באווסטה) מתוארכת למחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה.
למשל, הוא מופיע ברשימת הישויות האלוהיות/השמימיות שאותן מקדשים בליטורגיה הזורואסטרית המכונה יַסנָה:
- המחשבה האלוהית נותנת החיים (mąθra spəṇta);
- החוק המבטל את האלים הישנים (dāta vīdaēuua);
- החוק של זרתוסטרא (dāta zaraθuštri);
- המסורת הארוכה (darəγā upaiianā);
- הדִינָא הטובה של אלו שמעלים קורבנות לאהורא מזדא (daēnā vaŋvhuuī māzdaiiasni).
כל הרעיונות הללו נתפסו בדרך זו או אחרת כגילויים של המסורת הזורואסטרית. בדומה לכך, בחיבור יַשְׁת 11.2, "החוק של זרתוסטרא" (dātəm zaraθuštri) נמצא ברשימה של הצהרות מקודשות שנלחמות (לצד סרושא ) נגד כוחות האופל:
- המחשבה האלוהית נותנת החיים (mąθra spəṇta);
- (ahuna vairiia; המבע המקודש ביותר בדת הזורואסטרית, שאהורא מזדא אמר לראשונה כדי להמם את הרוח הרעה);
- המילה ההגויה כראוי (aršuxδō vāxš);
- הדִינָא של עובדי אהורא מזדא (daēnā māzdaiiasni).
גם יסודות אלה נתפסו בדרך זו או אחרת כהתגלמויות או הופעות של המסורת הזורואסטרית.
השוו אסתר א:יג: "כל יודעי דת ודין". גם כאן יש קשר בין הדתא והדינא.
באווסטה הקדומה נראה שהדינא היא בעיקר יכולת שכלית ש"רואה" בעולם האחר ומנחה את עשיית הקורבנות. בכמה טקסטים באווסטה המאוחרת נוספים למונח מובנים נוספים, שאחד מהם הוא כלל תורותיו ומסורותיו של אהורא מזדא (אך לא "דת", כפי שרבים מתרגמים). במובן זה מופיע המונח בחיבור וידוודאד (למשל: 2.1-5; 3.41-42) בתור "הדינא של אלו העובדים לאהורא מזדא". ייתכן אפוא שחלק ניכר מהטווח הסמנטי של הצורה הפהלווית דין (dēn), שמורה ללא יוצא מן הכלל על המסורת הזורואסטרית, מצוי כבר ביסוד השימוש במושג דִינָא באווסטה המאוחרת.
תרגום עורכי האתר. קטע זה הוא חלק מהמסגרת המיתית אשר נותנת תוקף להתגלות החוק כהקדמה לגוף העיקרי של החיבור שהוא החקיקה המשפטית.
הדברים מופיעים בגלוסה על הרבדסטן (Hērbedestan) 2.5.
(אווסטית) "איזה חוק של זרתוסטרא?" (פהלווי) "כיצד ניתנה האווסטה?" (בתור) "המילה האלוהית העירומה".
אמירות דומות מצויות בספר דברי הימים שנכתב בימי בית שני. ראו למשל דה"ב כה:ד, לד:יד.
כתובת זו בפרסית עתיקה, המוכרת בשם "כתובת דאיווה", נמצאה בחורבות פרספוליס שבאיראן. על לוחות אחרים חרותים העתקים בעילמית ובאכדית. הכתובת מצהירה שאהורמזדא מסייע למלכות חשיארש ומדריך אותו. הכתובת מדברת גם על החרבת פולחני הכופרים בידי חשיארש בארצות שכבש ועל מיסוד פולחן אהורמזדא במקומן. הכתובת נחתמת בקריאה לקיים את החוק שיסד אהורמזדא.
בכתובות המלכותיות האחמניות, המונח"דתא" מורה במרבית המקרים על צו ספציפי או על הרעיון הכללי של חוק שהשליט מחוקק. בכתובות של דריווש הראשון (שלט בשנים 522–486 לפני הספירה), אביו של חשיארש הראשון, כל ההופעות של "דתא" מורות על חוק המלך. במובן זה, דברי חשיארש על חוקי אהורמזדא הם בגדר סטייה מהאופן שבו השתמש אביו במונח "דתא".
תרגום עורכי האתר. הכתובות המלכותיות בפרסית עתיקה מדברות בדרך כלל על עניינים "דתיים" רק בהקשר של האידאולוגיה הפוליטית של האחמנים (למשל, בריאת העולם בידי אהורמזדא נזכרת בעיקר כדי לחזק את הרעיון שהאל מושיב את השליט על כסאו). הזכרת החוק שיסד אהורמזדא בדברי חשיארש נועדה בראש ובראשונה לתאר את המלך כשליח האל העליון וחוקיו.
פרודס אוקטר שרוו, פרופסור ללימודים איראניים באוניברסיטת הרווארד, הראה שמקבילה זו וכן מקבילות נוספות משקפות את ההשפעה הספרותית שהייתה לתרגום ופירוש (זנד) האבודים של האווסטה בפרסית עתיקה על הכתובות המלכותיות הכתובות פרסית עתיקה. ראו:
Prods Oktor Skjærvø, “Avestan Quotations in Old Persian? Literary Sources of the Old Persian Inscriptions,” in Irano-Judaica IV (ed. Shaul Shaked and Amnon Netzer; Jerusalem: Ben-Zvi, 1999), 1-64; idem, “The Achaemenids and the Avesta,” in The Idea of Iran: Birth of the Persian Empire (ed. Vesta S. Curtis and Sarah Stewart; London and New York, 2005), 52-84.
חלק מן החוקרים אפילו משתמש בהקבלה זו כדי להסביר מדוע זרתוסטרא, הדמות החשובה ביותר בדת הזורואסטרית, נעדר לחלוטין מהכתובות בפרסית עתיקה.
בעניין תפיסת עזרא אצל חז"ל ראו:
Lisbeth S. Fried, Ezra and the Law in History and Tradition (Studies on Personalities of the Old Testament; Columbia: University of South Carolina, 2014), 137-147.
הערת העורך: לגישה תאולוגית לקשר בין משה ועזרא לתורה וסמכותה, ראו:
Sam Fleischacker, “Two Models for Accepting the Torah,” TheTorah (2013).
חשוב להבהיר כי אינני טוען שהתרחש תהליך תרגום בין־תרבותי מכוון, בו י־הוה בא במקום אהורא מזדא, דמותו של משה החליפה את זרתוסטרא, ועזרא קיבל את תפקידו של חשיארש.
ראו את הדיון בתאוריה זו במקורות הבאים:
Watts, Persia and Torah; Konrad Schmid, “The Persian Imperial Authorization as Historical Problem and as Biblical Construct: A Plea for Differentiations in the Current Debate,” in The Pentateuch as Torah: New Models for Understanding Its Promulgation and Acceptance (ed. Gary N. Knoppers and Bernard M. Levinson; Winona Lake: Eisenbrauns, 2007), 22–38.
מאמרים קשורים :