ספר דברים: התורה הראשונה
קטגוריות:
ספר דברים בנוי כסדרת נאומים שנאם משה בפני בני ישראל בעבר הירדן סמוך למותו.
נאומיו של משה מקיפים כמעט את כל החומר שבספר:
- חומר רטרוספקטיבי נרטיבי לצד דברי שכנוע מעודדים (פרקים א–יא).
- חומר משפטי ולאחריו ברכות וקללות נלוות עבור שמירה או הפרה של ציווים אלה (פרקים יב–כח).
- התיאור וההשלכות של עצרת הברית במעמד כל עם (פרקים כט–ל).
- שני טקסטים פיוטיים המופנים אל העם (פרקים לב–לג).
ספר דברים מוכר בספרות הרבנית כ"משנה תורה" (ראו דברים יז:יח) במובן של חזרה על התורה (כך גם משמעות שמו היווני Deuteronomion) — ונראה שזה תפקידו בתורה הערוכה של ימינו.[1] אך קשה לקבל את התפיסה שלפיה תפקידו המקורי של ספר דברים הוא רק חזרה או תיאור מפורט של החוקים המופיעים בספרים האחרים של התורה, וזאת מפני שהוא ספר נפרד ועצמאי בפני עצמו. בדברים מופיעים חוקים חדשים רבים כל כך שאין להם כל הקבלה בחלקי התורה האחרים (לדוגמה, חוק המלך, חוק אשת יפת תואר, ורבים אחרים) כך שאין לראות בו חזרה על התורה.
לכן, כאשר מובא בדברים א:ה: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת...",[2] לאיזו תורה מתייחס הפסוק, אשר על אודותיה עומד משה עומד לפרט ולהרחיב?
המונח "תורה" מבראשית ועד במדבר
לפני שניגש לספר דברים, חשוב לציין שתי נקודות. ראשית, המובן הבסיסי ביותר של המונח תורה הוא "הוראה" או "הדרכה", מאותו שורש של מורה (ראו ירמיהו יח:יח; מלאכי ב:ו–ז; משלי ד:ב). שנית, בספרי החומש האחרים (פרט לדברים), השימוש במונח תורה נעשה לרוב לגבי אוסף הוראות מוגבל המתייחס לקורבן או לפולחן ספציפי. זהו מובנו, לדוגמה בספר ויקרא ו:ב, "זאת תורת העולה" או בספר ויקרא יד:ב, "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו".
הן במדבר יט:ב והן לא:כא נוקטים במונח "חוקת התורה" ביחס לפולחני היטהרות של אדם שבא במגע עם מת או עם כלים. נעשה גם שימוש בצורת הרבים תורות כמילה נרדפת לציווים בכלל (כך בבראשית כו:ה).[3]
המונח "תורה" בספר דברים
בשום מקום אחר בחומש פרט לספר דברים, אין המונח תורה מתייחס למסמך משפטי כתוב נרחב. מובן אחרון זה הוא כפי הנראה ייחודי לדברים עצמו.[4] אפילו פרשן שמרן כמו מלבי"ם מכיר בכך שההתייחסות ל"התורה הזאת" בדברים א:ה כוונתה לקבוצת החוקים אשר תחילתם בדברים פרק יב,[5] כלומר לאותו חלק של הספר שחוקרים מודרניים מכנים הקובץ הדויטרונומיסטי, ולא לתורה כולה, כלומר בראשית-דברים.
מלבי"ם, בדומה לרמב"ם לפניו, עומד על כך שהחוקים המופיעים בדברים נמסרו בידי אלוהים למשה בסיני, אך הם פורסמו לקהל על ידי משה רק סמוך למותו – כלומר, חוקים אלה היו חלק מן התורה הרחבה יותר, אף אם המונח תורה בדברים מתייחס רק לחלק מן התורה. עבור חוקרי ביקורת המקרא של ימינו, זוהי טענה שאינה מתקבלת על הדעת, בין השאר מכיוון שספר דברים מתאר חוקים רבים שאינם מצויים במקומות אחרים בחומש (השוו, למשל, דברים יב:כ–כד ו-ויקרא יז:א–ד לגבי היתר אכילת בשר שלא במסגרת קורבן). אין זה מתקבל על הדעת שחוקי דברים ניתנו יחד עם חוקים הסותרים אותם.
בכל מקרה, ברור בהחלט שהמונח תורה בספר דברים מתייחס רק לעצמו.[6] אין פירוש הדבר שתורות אחרות – שחלקן שולבו אף הן בתורתנו – לא היו קיימות בעת חיבורו של ספר דברים. אולם עבור המחבר של ספר דברים, יצירות אלה לא היו סמכותיות.
התייחסויות ל"תורה" בספר דברים
הצגת עשרת הדברות (והפסוקים שלאחריהן) כתורה – דברים ד:מד - "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל"—מציג באופן רשמי את גרסת דברים לעשרת הדברות המופיעה מייד לאחר מכן, בתחילת פרק ה.[7]
ספר התורה של המלך – על פי דברים יז:יח, המלך העתיד למלוך על ישראל מחויב לכתוב לעצמו את "משנה התורה הזאת",[8] שוב יש כאן התייחסות לספר או אולי לאוסף החוקים שבו מופיע חוק המלך עצמו.
תורה החרוטה באבן – לאחר שהשלים את החזרה על חוקי ספר דברים בסוף פרק כו, משה מורה לחרוט אותם על אבנים מסוידות גדולות לאחר מעבר העם אל יהודה ושומרון – "וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך אשר תבוא אל הארץ..." (דברים כז:ג). לא ייתכן שמדובר בתורה כולה, מאחר שאי אפשר היה לחרוט טקסט ארוך כזה בשלמותו, ולכן נראה שחוק זה מתייחס לדברים או לחלק ממנו. באופן מפתיע, מקור חז"ל מבין חוק זה כמתייחס לספר דברים.[9]
ספר תורה לכהנים – בסופו של דבר, אף משה עצמו חורט עותק של "התורה הזאת" ומוסר אותו לכהנים לשמירה, תוך שהוא מצווה עליהם לקרוא מן "התורה הזאת" בפומבי כל שבע שנים (דברים לא:ט–יא). גם כאן חז"ל השכילו להבין שפסוק זה מתייחס ל(חלקים מתוך) ספר דברים.[10]
קללות לעידוד ציות לתורה – בתורה הכתובה הזו כלולות קללות הברית המופיעות בפרק כח (דברים כט:יט–כ) שהן עצמן מכוונות לעידוד ציות ל"כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה" (דברים כח:נח). אם כן, דברים הוא החלק היחיד בחומש המתאר שוב ושוב את מחויבותו לכתיבה כיחידה עצמאית (ראו גם דברים ו:ט; יא:כ).[11]
התייחסויות לתורה (של ספר דברים) ביהושע ומלכים
העמדה המקובלת במחקר גורסת כי העריכה של ספרי נביאים ראשונים בכלל וספרי יהושע ומלכים בפרט נעשתה בידי חוגים שהושפעו מאוד מספר דברים, מסגנונו ומהשקפת עולמו; לכן מכנים חוקרים את ספרי דברים-מלכים "ההיסטוריה הדויטרונומיסטית" (Deuteronomistic History). עמדה זו מבוססת על הימצאותם של קווים סגנוניים ואידיאולוגיים דומים בספרים אלה. זאת ועוד, ההתייחסויות המעטות ביהושע ומלכים לתורת משה מופיעות בהקשרים אשר מהדהדים את הטרמינולוגיה של דברים או מתאימים להוראות שהן ייחודיות לדברים. במילים אחרות, ביהושע ובמלכים המילה תורה מתייחסת לדברים, לא לתורה כולה.
ההתייחסות הראשונה מופיעה בתחילת ספר יהושע, כאשר היבטים אחדים של הצו הראשון של אלוהים ליהושע לאחר מות משה מקבילים מאוד לטקסטים בדברים.
גבולות על פי דברים – הכרזתו של אלוהים ליהושע שבני ישראל יכבשו את הגבולות המרביים של הארץ המובטחת (יהושע א:ג–ה) מזכירה מאוד את הנאמר בדברים יא:כד–כה.
חזק ואמץ – קריאתו של אלוהים ליהושע להיות חזק ואמיץ (חזק ואמץ; יהושע א:ו) תואמת את הנאמר בדברים לא:ז.
"אל תסור ממנו ימין ושמאל" – כחלק מדברי שכנוע אלה, קורא אלוהים ליהושע לשמור בקפידה את "התורה אשר צווך משה עבדי". לכך נוסף הציווי "אל תסור ממנו ימין ושמאל" והתוצאה המיטיבה "למען תשכיל בכל אשר תלך" (יהושע א:ז). שני הפסוקים האחרונים לקוחים ישירות מספר דברים (לא תסור ימין ושמאל מתוך יז:יא ו-כח:יד, למען תשכיל מתוך כט:ח). מכאן עולה האפשרות שתורת משה המוזכרת בהקשר זה מתייחסת גם לדברים.
שמור את התורה והצלח בדרכך – את הנאמר לעיל אפשר לחזור ולומר לגבי הוראתו של דוד בשכבו על ערש דווי לשלמה בנו. דוד מעודד את יורשו ללכת בדרכי אלוהים ולשמור את כל המצוות "ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה" (מלכים א, ב:ג). ההקבלה לדברים כט:ח מדויקת מאוד.
ציטוט תורת משה ביהושע ומלכים
טקסטים נוספים ביהושע ומלכים מצטטים במפורש פסוקים מדברים במקרים שבהם יש צורך להדגיש שדבר מסוים נעשה ככתוב בספר תורת משה (יהושע ח:לא וגם מלכים ב, יד:ו). שוב, ראוי לציין שמצוטטים במקרים אלה טקסטים מספר דברים בלבד, ולא מטקסטים הנכללים היום בארבעת החומשים הראשונים של התורה.
יהושע בונה מזבח על פי הוראות ספר דברים, כותב ומקריא את תורת משה ועורך את טקס הברכות והקללות
ביהושע ח:ל–לה מתואר כיצד הציב יהושע מזבח על הר עיבל שנבנה מ"אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל" והקריב עליו קורבנות עולה ושלמים – ציטוט ברור של דברים כז:ה–ו.
יתר על כן, יהושע חורט עותק של משנה תורת משה על אבנים ועורך את טקס הברכות והקללות, כפי שתואר בדברים כז:ב–ג, יא–יג. שוב, כפי שצוין לעיל, קשה להאמין שיהושע חורט את התורה כולה על אבנים ולכן סביר להניח שמדובר רק על ספר דברים או על חוקי ספר דברים. לקראת סיום, מקריא יהושע את כל מילות התורה, הברכות לצד הקללות, כפי שהן כתובות בספר התורה – התייחסות ברורה למתואר בדברים כז:טו ודברים כח.[12]
דבקותו של אמציה בחוק מספר דברים
על פי הכתוב בספר מלכים, חיסל אמציה מלך יהודה את רוצחי אביו יהואש, אך נמנע מלהרוג את ילדיהם. ההיסטוריון הדויטרונומיסטי מתאר את מדיניותו של אמציה כתואמת את הנאמר בתורת משה (מלכים ב, יד:ו המצטט את דברים כד:טז).
"ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר ציווה י-הוה לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות כי אם איש בחטאו יומת" (מלכים ב, יד:ו).
"לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו" (דברים כד:טז).
יאשיהו מוצא את התורה (דברים?)
סוגיה ידועה מאוד עוסקת בצערו הרב של יאשיהו לשמע מילות "דברי ספר התורה" אשר אבד (מלכים ב, כב:יא),[13] ולאחר התייעצות עם הנביאה חולדה, הוא מכנס עצרת עם שבה הוא מכריז שהוא ובני עמו מחויבים למלא אחר כל תנאי הברית הכתובה באותו ספר (מלכים ב, כג:ג). מאחר שכמה מן ההיבטים הבולטים ביותר של רפורמת הכתות של יאשיהו מתייחסים להוראות המופיעות רק בספר דברים,[14] אין פלא שפרשנים וחוקרים מימי הביניים ועד ימינו זיהו את מגילת התורה המוזכרת בסיפור יאשיהו עם ספר דברים, או לכל הפחות עם גרסה קדומה שלו.[15]
מסקנה: ה"תורה" בדברים היא דברים
ראינו, אם כן, שספר דברים והספרות המושפעת ממנו ביותר, הבינו את הביטוי "תורת משה" כמתייחס ללא אחר מאשר ספר דברים עצמו.[16] אין הכוונה שחלקים אחרים של מה שבסופו של דבר כונס לחמשת חומשי תורה לא היו קיימים לפני או לצד ספר דברים – אך אלה לא היו ידועים למחברי יהושע ומלכים, או לפחות לא נחשבו כבעלי סמכות באותה מידה בעיניהם. מתוך ראיות של ציטוט וציון ב"היסטוריה הדויטרונומיסטית" (Deuteronomistic History) עולה שהם בהחלט לא כונסו יחד לחמישה חומשי תורה כאשר נכתבה ההיסטוריה של דברים – אחרת, כיצד נוכל להסביר מדוע ההתייחסות היא רק לדברים?[17]
במקרים שבהם קיימת חפיפה מסוימת בין הכתוב בספר דברים ובין הכתוב בפסוקים אחרים בחומש, אין לראות בפסוקי ספר דברים חזרה בלבד על ארבעת החומשים הראשונים או אפילו ניסיון של ספר דברים להבהיר את הנאמר בספרים אלה. תחת זאת, יש לראות בהתייחסות של ספר דברים לחוקים ולתיאורים המופיעים בשאר חומשי התורה ניסיון להתאים ואף לשנות מן היסוד (גם אם הדבר נעשה באופן מרומז) את המקורות שקדמו לו ואת המקורות בני זמנו.[18] הוא עושה זאת באמצעות תורה העומדת כיחידה בפני עצמה: (גרסה מוקדמת של) ספר דברים.
מחשבה נוספת
באופן אירוני, עבור ספר דברים, אשר עורך שינויים כה רבים בטקסטים של חמשת חומשי תורה, חשוב מאוד שלא ייערכו בו כל שינויים או תיקונים:
דברים ד:בלֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת מִצְוֹת֙ יְ-הֹוָ֣ה אֱ-לֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם:
דברים יג:אאֵ֣ת כָּל הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֹת֥וֹ תִשְׁמְר֖וּ לַעֲשׂ֑וֹת לֹא תֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְלֹ֥א תִגְרַ֖ע מִמֶּֽנּוּ:
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
11 ביולי 2021
|
עודכן לאחרונה
11 ביולי 2021
מאמר זה הוא תרגום של "Deuteronomy: The First Torah" פורסם במקור על ידי TheTorah.com ביולי 2015. תורגם על ידי ALE.
אף רמב"ם כיוון לכך כאשר כינה את חיבורו ההלכתי העצום משנה תורה.
המונח באר מופיע גם בהמשך דברים (כז:ח) במובן דומה, בהקשר של כתיבת מילים באופן ברור ומובהק (ראו גם חבקוק ב:ב).
עוד בנושא זה, ראו
Marc Z. Brettler, “Torah”, The Jewish Study Bible (2nd ed.; New York: Oxford U. Press, 2014), pp. 1–2.
אולם במקרה אחד, משתמש דברים במונח תורה בהתייחס להכרעה משפטית (יז:יא).
ראו את פירושו שלו.
כך הדבר בפרט לאור העובדה שהצירוף המלא ספר תורה מופיע אך ורק בספר דברים. ראו
Weinfeld, Deuteronomy 1–11(Anchor Bible, vol. 5; New York: Doubleday, 1991), p. 81
בהתאם לכך, האופן שבו נאמר פסוק זה בבית הכנסת כמתייחס לתורה השלמה בעת הגבהתה אינו משקף את משמעותו בהקשר המקורי.
פסוק זה הוא המקור הטקסטואלי לצירוף משנה תורה המוזכר לעיל. התרגום המדויק יותר הוא "עותק של תורה זו" כמשתקף בתרגום אונקלוס פתשגן אורייתא הדא (בניגוד לסיכום של התורה). משמעות זו יכולה לנבוע מן השימוש במונח משנה כסף בבראשית מד:יב, המתייחס לסכום הכסף הכפול שאיתו חזרו אחי יוסף למצרים, והמונח לחם משנה בשמות טז:כב, המתייחס לכמות המן הכפולה שנאספה בימי שישי. כך יש להבין את משנה תורה כעותק נוסף של ספר התורה; כפל, כביכול, של העותק המקורי.
ראו המקור החז"לי הידוע רק מגניזת קהיר (מכילתא לדברים), אשר מביא את דעתו של רבי שמעון בר יוחאי שרק תוכנו של ספר דברים נחרט על אבני העדות. ראו
Lieberman, Tosefta Ki-Fshuta, vol. 8 (New York: JTS, 1973), p. 700, who is cited by J. H. Tigay, The JPS Torah Commentary: Deuteronomy (Philadelphia: JPS, 1996), p. 394, n. 11.
ראו משנה סוטה ז:ד.
באשר למרכזיות הכתיבה בדברים, ראו
J-P. Sonnet, The Book within the Book: Writing in Deuteronomy (Leiden: Brill, 1997).
לעוד מקרים בודדים של כתיבה בחמשת חומשי תורה, ראו שמות יז:יד; כד:ד; במדבר ה:כג.
על אף החפיפות הרבות, עדיין יש כמה שינויים בין התיאור של יהושע ח:ל–לה והציוויים של דברים כז, ובעניין זה ראו
R.D. Nelson, Joshua: A Commentary (Old Testament Library; Louisville: Westminster John Knox, 1997), pp. 118–119.
על פי אחת המסורות החז"ליות (ראו רד"ק, שם), ספר התורה שהובא בפני יאשיהו היה פתוח בדיוק בטור שהכיל את דברים כח:לג המנבא גלות לעם ולמלכו.
הציוויים הייחודיים של דברים שיאשיהו מקבל על עצמו בתיאור רפורמת הכתות שלו הם: א) סילוק הפולחן של "צבא השמיים" (מלכים ב, כג:ד–ה, באזכור דברים ד:יט; יז:ב–ג); סילוק אנשי הכת הידועים כ"קדשים" (מלכים ב, כג:ז, באזכור דברים יב:ב, ד–ה); ג) השמדת במות הפולחן הנמצאים מחוץ למקום הנבחר בידי אלוהים, כלומר ירושלים (מלכים ב, כג:ח, טו, באזכור דברים יב:ב, ד–ה); ד) חגיגת פסח במעמד העם כולו בירושלים דווקא (מלכים ב, כג:כא–כג, באזכור דברים טז:ה–ו).
הספר הבא של גינצבורג מציין כי למחברים רבים בתקופת ימי הביניים הייתה לכאורה גרסה של התלמוד הירושלמי, שקלים ו, נט:ג, שבה מזוהה ספרו של יאשיהו עם דברים, בכל מקרה, הזיהוי נקבע בוודאות בידי הירונימוס בהערותיו ליחזקאל א:א, ובידי המיוחס לרש"י לדברי הימים ב, לד:יד. בחוגי חוקרים של ימינו, זיהוי ספרו של יאשיהו עם דברים מוכר עוד מיצירתו של W. M. L. de Wette (1780-1849):
The Legends of the Jews (Philadelphia: JPS, 1946), vol. 6, n. 116. L. Ginzberg.
תפיסה זו משתנה בספרות שלאחר הגלות כגון ספרי עזרא-נחמיה ודברי הימים, שבהם "תורת משה" מתייחסת למשהו הדומה לתורה השלמה. אולם זהו נושא למאמר נפרד. על הטיעון העיקרי של מאמר זה חולק דוד צבי הופמן בפרשנותו לספר דברים (תרגום עברי מגרמנית; תל אביב: נצח, 1961), כרך 2, עמ' 337–341. הקוראים מוזמנים לעיין בספרו ולקבוע איזו גישה משכנעת יותר.
התאריכים והשלבים שבהם נכתבה ההיסטוריה הדויטרונומיסטית נתונים במחלוקת בין חוקרי מקרא, אך גרסת ליבה נכתבה או נערכה בתקופת גלות בבל, כפי שעולה לכאורה מן האירוע המתועד האחרון בסוף מלכים ב.
להמחשה כיצד אפשר לחולל תמורות משפטיות רדיקליות באמצעות עידונים טקסטואליים, ראו
M. Levinson, Deuteronomy and the Hermeneutics of Legal Innovation (New York: Oxford U, Press, 1977).
מאמרים קשורים :