יציאת מצרים: ההיסטוריה שמאחורי הסיפור

סיפור יציאת מצרים של מַנֶתּוֹן

ספר שמות מגולל בפרוטרוט את סיפור יציאת בני ישראל ממצרים.^[1] הרכיבים הבולטים בסיפור הם שישראל היו משעובדים למצרים ונאלצו לעבוד בפרך כבנאים. כעבור זמן שלח להם האל י־הוה מנהיג ששמו משה, אשר הכניע את המצרים בסדרת מכות, יצא עם עמו ממצרים והחל להובילם לארץ כנען.

גרסה שונה מאוד של הסיפור מצויה בכתביו של כוהן מצרי בן המאה השלישית לפני הספירה ששמו מנתון.^[2] בסיפורו של מנתון שני חלקים.

תחילה הוא מספר על קבוצה הנקראת "חיקסוס" שבאה מארץ כנען. הם פשטו על מצרים, גורשו משם, חזרו לכנען ובסופו של דבר התיישבו בירושלים. במילים אחרות, לפי מנתון החיקסוס היו בני ישראל.^[3]

הוא ממשיך ומספר שכעבור שנים רבות, פרעה ששמו אמנופיס רצה לפגוש את האלים.^[4] יועצו אמר לו שיוכל לראות את האלים רק אם מצרים תטוהר מן המצורעים. אמנופיס קיבץ את כל מצורעי מצרים והושיבם יחד בעיר נטושה ששמה אווריס, עיר שבעבר הייתה בירת החיקסוס.

המצורעים מרדו באמנופיס ומינו למנהיג כוהן מתוכם ששמו אוסרסיפ. אוסרסיפ היה בעבר כוהן במקדש אל השמש בהליופוליס (און המקראית), והוא לימד את המצורעים דת חדשה שהייתה מנוגדת לדת המצרית. הם תיעבו את אלי מצרים, ואת החיות הקדושות למצרים שחטו, צלו ואכלו.

כאשר המצרים התקיפו את המצורעים, שלח אוסרסיפ שליחים אל מחוץ למצרים כדי לגייס כוח עזר צבאי. הוא פנה לחיקסוס בירושלים, והם באו מכנען באלפיהם כדי לסייע לאוסרסיפ ולמצורעים. בנקודת זמן זו שינה אוסרסיפ את שמו למשה.

הכוח הצבאי שהמצורעים והחיקסוס הקימו כבש את מצרים, בזז את מקדשי המצרים, חילל את האלילים ושחט ואכל את החיות הקדושות. בסופו של דבר יצא אמנופיס מכוש, שבה התחבא מפני אוסרסיפ, ושב למצרים בראש צבא גדול. יחד עם בנו רעמסס נלחם בכוח המשותף של המצורעים והחיקסוס וגירשם להרי סוריה (יוספוס פלוויוס, נגד אפיון, א:26–27).

מה אפשר ללמוד ממנתון

אי אפשר לקרוא את הסיפור שמנתון מספר לכתיאור היסטורי גרידא. הוא מבלבל בין החיקסוס לבני ישראל, קושר בין אמנופיס (הרביעי) ורעמסס (השלישי), שלא היו קשורים זה לזה (מעולם לא מלכו במצרים אב ובן שאלה שמותיהם), ונוסף על כך מכיל שגיאות היסטוריות אחרות. למרות זאת אפשר להפיק תועלת מעיון בקווי המתאר הכלליים של הסיפור.

לפי מנתון, קבוצת אנשים מן הלבנט שבראשה אדם שכינה עצמו בשם משה צברה כוח במצרים. המנהיג משה איים על הדת המצרית המקומית והתנגד לפולחן אלי מצרים והחיות הקדושות. ביד קבוצה זו סייעו אנשים שבאו מן הצפון, מכיוון ארץ כנען, ויחד הם שלטו במצרים עד שפרעה אמנופיס גירשם מהארץ בעזרת בנו רעמסס.

חבירה לאויבים מחוץ

הסיפור המקראי שונה מאוד מסיפורו של מנתון: מנתון מתאר מערכה צבאית כושלת של אנשים מן הלבנט נגד מצרים, ואילו בסיפור יציאת מצרים ישראל מצטיירים כעבדים, נרמסים בעבודת פרך, שמצליחים להימלט ממצרים (ראו למשל שמות יד:ה). עם זאת, כמה פסוקים בספר שמות מציירים תמונה שעולה בקנה אחד עם סיפורו של מנתון:

צבא פולש — כפי שהעיר חוקר המקרא תומס רמר,^[5] הרעיון שגורמים בדלנים בתוך מצרים עושים יד אחת עם זרים ותוקפים את מצרים מזכיר את דברי פרעה בתחילת ספר שמות:

^{שמות א:ט} וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. ^א:יהָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ.

קשה להבין מן הכתוב מה בדיוק פרעה חושש שבני ישראל יעשו, כלומר מה משמעות המילים "ועלה מן הארץ".^[6] תהא משמעות הדברים אשר תהא, ניכר שפרעה חושש שהעברים המתגוררים במצרים יחברו למחנה עוין מחוץ ויצאו למערכה צבאית נגד מצרים. לפי התיאור אצל מנתון, כך בדיוק היה.^[7]

מנהיג דגול — משה מתואר כאדם חשוב ומכובד במצרים:

^{שמות א:ג} וַיִּתֵּן יְ־הוָה אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם.

פחד המצרים — התורה מתארת את פחדם של המצרים מפני בני ישראל ואת תקוותם שיצאו ממצרים:

^{שמות יב:לג} וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים.

זהב וכסף — בשלושה מקומות שונים מדגיש הכתוב שבני ישראל יצאו ממצרים כשברשותם זהב וכסף:

^{שמות יב:לה} וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. ^יב:לווַיהוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם.^[8]

כלי נשק — בתורה מסופר שבני ישראל יצאו ממצרים מוכנים למלחמה:

^{שמות יג:יח} וַחֲמֻשִׁים^[9] עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

בעלי ברית — כוח גדול של בעלי ברית מצטרף לבני ישראל. המקבילה האכדית urbi מלמדת שמדובר בשכירי חרב:^[10]

^{שמות יב:לח} וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד.

עשיית משפט באלים — י־הוה מבהיר למשה שלא רק המצרים ייענשו אלא אף אלוהיהם:

^{שמות יב:יב} וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְ־הוָה.

שחיטת כבש — יסוד מרכזי בסיפור המקראי הוא שחיטת השה, המקודש לאלי מצרים אמון וחנום. משה מצביע על הבעיה המהותית שיש בשחיטת שה בידי בני ישראל אחרי שפרעה מציע שיעבדו את י־הוה במצרים:

^{שמות ח:כב} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַי־הוָה אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ.

התמונה המצטיירת מקריאה בפסוקים אלה חופפת לתיאורו של מנתון: בני ישראל הם היפוכו המוחלט של עם עבדים נרמס. כל מרכיבי המלחמה לפנינו: כלי הנשק, השלל, בעלי ברית מחוץ, פחד ויראה מן היריב, התנגשות בין דתות ומנהיג חזק.

יתרה מכך: אין במקורות המצריים מקבילה לסיפור על עבדים הבורחים מן השבי, ואילו לסיפור המתואר כאן –ניסיון כושל של קבוצה מן הלבנט להשתלט על מצרים – כמה מקבילות. חשובה במיוחד העובדה שאחד האירועים האלה התרחש במאה השתים עשרה לפני הספירה, כלומר בתקופה שבה ידוע מן הראיות הארכאולוגיות שמתיישבים ישראלים הופיעו בכנען.

מיקום הסיפור ברצף ההיסטורי

לקראת סוף ימי השושלת התשע עשרה במצרים, אחרי מות סתי השני (נכדו של רעמסס השני המפורסם), נבחר נער ששמו סיפּתח (אינני יודעים בוודאות אם היה בנו של סתי השני או קרוב משפחה אחר) להיות הפרעה הבא והומלך על ידי פטרון רב־עוצמה מן הלבנט בשם ביה.

סיפּתח מלך במשך חמש או שש שנים (1197–1191 לפני הספירה) ומת בעודו נער. אז עלתה על כס המלוכה תאוסרת, אשתו (ואחותו) של סתי השני, ושלטה במשך שנתיים או שלוש שנים (1190–1188 לפני הספירה בערך). עם מותה בא קץ השושלת, ופרעה חדש ששמו סת־נ־חת', שלא היה ממשפחת המלוכה הקודמת, עלה למלכות וייסד את השושלת העשרים.

כמו במקרים רבים של חילופי שלטון, החלפת השושלת לוותה במתחים. מתחים אלה מתוארים בשני מסמכים מצריים המתארים על עלייתו הדרמטית של סת־נ־חת' לשלטון ואת ייסוד שושלתו.

המצבה של סת־נ־חת'

פרעה סת־נ־חת' הקים מצבה (אסטלה) בעיר הדרומית יֵב, הקרויה גם אלפנטינה. שנים רבות לאחר מכן התגוררו בעיר זו חיילים יהודים תחת שלטון פרסי. המצבה התגלה בשנת 1971, והיא מתארת כיצד סת־נ־חת' הושיע את מצרים מצרה וטיהר אותה מאויבים:

הארץ הייתה כמרקחה, מצרים הזניחה את האל ///^[11]... מי שחרשו נגדו מזימות, אחרי שהפחד מפניו נכנס בליבם, ברחו כמו להקות דרורים שנץ אחריהן; הם השאירו את הזהב, הכסף ו /// ... הם שילמו אותם לאסייתים [שהביאו] מנהיגי מצרים כדי למשוך אותם להילחם. תוכניתם כשלה והבטחותיהם לא התגשמו...^[12]

דברים אלה מלמדים ש"חורשי המזימות" שהתגוררו במצרים שכרו בכסף זרים שיפלשו למצרים כדי לחזק את שלטונם במצרים, ושסת־נ־חת' הצליח אפילו להשיב את הכסף והזהב שבו שילמו. המצבה טוענת גם שבשנה השנייה לשלטון סת־נ־חת' כבר נוקתה מצרים מאויביה והפולחן הראוי הושב על כנו:

שנה 2, החודש השני של שוֹמוּ, יום 10, לא היו מתנגדים להוד מעלתו בשום ארץ, ואדוניהם באו לומר להוד מעלתו: "יימלא ליבך שמחה, אדון הארץ! מה שחזה האל אירע! אויביך אינם עוד על פני האדמה. אין כוח צבא או מרכבות מלבד צבא אביך סת!" ...כל המקדשים פתוחים והמנחות מוכנות להיכנס למחסנים.

הטקסט מדגיש שבימי שלטון חורשי המזימות ובעלי בריתם מן הלבנט פסק פולחן אלי מצרים, וסת־נ־חת' ממסגר את מלחמתו או המרד שלו כמלחמה לחידוש עבודת האלים. דברים אלה מזכירים הן את טענתו של מנתון והן את תיאור מלחמת י־הוה באלי מצרים במקרא.

אין במצבה אין הבהרה לגבי זהות חורשי המזימות או הסבר מדוע חשו בנוח לעשות יד אחת עם זרים מכנען לשם כיבוש מצרים. למרבה המזל, פער זה יכול להתמלא בעזרת מידע ממסמך אחר המתאר את אותה המלחמה.

פפירוס האריס א

אורכו של פפירוס האריס א ארבעים מטרים, והוא הפפירוס הגדול ביותר שנמצא עד היום. פפירוס זה הוא מסמך תעמולה שנכתב בימי רעמסס השלישי, בנו של סת־נ־חת', שאף הוא היה פרעה רב־עוצמה. הפפירוס מתאר את ייסוד השושלת החדשה בידי סת־נ־חת' בעת שמצרים הייתה מצויה במצב קשה (שורות 398–399):

שמעו ואספר לכם על הטובות שעשיתי בהיותי מלך על העם. ארץ מצרים נזנחה וכל איש עשה כטוב עיניו. לא היה להם מנהיג במשך שנים רבות. היו בארץ מצרים פקידים ושרים ואחד הרג את רעהו, רמי מעלה ושפלים כאחד.^[13]

המצב במצרים הולך ומחמיר, ובסופו של דבר תופס את השלטון אדם מן הלבנט:

 בשנים הריקות באו ימים אחרים, ואיתם איש מהלבנט (חרו), נסיך מטעם עצמו (אירסו). הארץ כולה הייתה כמנחה לפניו. אנשים הצטרפו אליו לבל תהיה נחלתם למשיסה.^[14]

קבוצה זו, שמנהיגה היה אדם המתואר כ"אירסו" (אדם שעלה לשלטון מטעם עצמו),^[15] נוהגת בבוז באלי מצרים:

הם נהגו באלים כבאנשים, ושום מנחות לא הובאו במקדשים.

סת־נ־חת', המתואר כבן האלים, התערב במצב החמור, תיקן את העוולות במצרים והשיב למקומו את פולחן אלי מצרים:

אולם כאשר האלים חזרו בהם ושבו לגלות חסד ולהשיב את הסדר הטוב בארץ, הם העמידו את בנם, שיצא מגופם, להיות שליט – חיים, שגשוג, בריאות! –של כל ארץ, על כסאם הגדול...בנו של רע: סת־נ־חת' מרר־רע מרי־אמון –חיים שגשוג, בריאות! הוא היה חפרי־סת בזעמו. הוא השיב את הסדר לכל הארץ שמרדה. הוא חיסל את מרי הלב שהיו במצרים. הוא ניקה את כס מצרים האדיר.

אם נחבר את הכתוב בשני המקורות המצריים, שהראשון בהם התחבר לכאורה בשנה שאחרי התרחשות המאורעות, ונביא בחשבון את הידוע לנו על התקופה, נוכל להציע תיאור כללי של מה שהתרחש בסוף ימי השושלת התשע עשרה ובראשית ימי השושלת העשרים.

שילוב שני הסיפורים

החל מימי שלטון סתי השני ובמהלך ימי סיפּתח ותאוסרת, כוחה של מצרים הלך ונחלש. עם מות תאוסרת סביב שנת 1188 בלי שהותירה יורש ברור נוצרו במצרים עימותים פנימיים. אז השתלט על מצרים אדם שמוצאו בלבנט (חרו), הנקרא רק "אירסו", כלומר "אדם שהצליח בכוחות עצמו".

אדם זה תיעב את הפולחן המצרי ואסר להביא קורבנות לאלי מצרים. הוא הביא בעלי ברית מהלבנט – כלומר ממקום כלשהו בסוריה, בכנען או בלבנון^[16] – ושילם להם בזהב ובכסף. סת־נ־חת', מייסד השושלת העשרים, נלחם באיש הזר ובבעלי בריתו שהשתלטו על הארץ והצליח לגרשם ולחדש את פולחן אלי מצרים.

זהותו של אירסו

מיהו אפוא אירסו? במשך זמן רב הניחו החוקרים שאירסו הוא ביה, השר הכנעני החזק שהושיב את סיפּתח על כס המלוכה. לפי התאוריה שהייתה מקובלת, אחרי מות סיפּתח ותאוסרת, ביה, שהיה האיש רב־העוצמה ביותר במצרים, החליט לתפוס את השלטון והחל לשנות את סדרי החיים במצרים כדי להתאימם לאמונותיו הדתיות.

כיום אנחנו יודעים שהנחה זו אינה אפשרית, היות שסיפּתח הוציא את ביה להורג בעוון בגידה בשנה החמישית למלכותו.^[17] לא ייתכן שביה ואירסו חד הם, משום שאירסו תפס את השלטון שנים אחרי מות ביה. אני מציע לזהות את אירסו עם משה, וכן שהפרטים החסרים בסיפור עליית אירסו לשלטון נמצאים בסיפור שבספר שמות.^[18]

משה מן התורה ואירסו ממצבת סת־נ־חת'

לפי הכתוב בשמות ב, משה הוא מנהיגם של בני ישראל אך היה בנה המאומץ של בת פרעה והתחנך בארמון. יש להניח שדמותה של בת פרעה מבוססת על תאוסרת, שהייתה ככל הנראה בתו של פרעה מרנפתח לפי שנישאה לאחיה למחצה, פרעה סתי השני. ככל הידוע, לסתי השני ולתאוסרת נולדה בת אחת בלבד והיא מתה בילדותה.

השם "משה" הוא שם מצרי, ולפי ספר שמות, אימו המאמצת של משה קראה לו בשם זה. משמעות השם היא "בן", והוא יוצא דופן משום שלא קודם לו שמו של אל מצרי כמקובל, כמו בשמות רעמסס (בן רע, אל השמש), תחותמס (בן תחות, אל החוכמה), יעחמס (בן יעח, אל הירח) וכן הלאה. משה הוא אפוא בן ללא אב. דבר זה מתיישב יפה עם פפירוס האריס, המתאר את תופס השלטון כ"מי שעושה את עצמו", כלומר בנו של אף אחד.

אומנם משה התחנך בארמון, אך הוא זר ממוצא כנעני (עברי/ישראלי), כמו אירסו ממוצא החרו. זהות כפולה זו יכולה להסביר את עליית אירסו לשלטון.

כאשר תאוסרת מתה ללא יורש, משה/אירסו ראה עצמו כאדם המתאים לשבת על כס הפרעונים. לשם כך הוא גייס לשורותיו את בני עמו שחיו כזרים משועבדים במצרים, והביא כוחות עזר מבחוץ, להם שילם בזהב ובכסף.

צעדים אלה הביאו למאבקי כוח בין מחנות יריבים במצרים. משה ואנשיו נוצחו, גורשו ממצרים ועקרו לכנען. הצעה זו נותנת בידינו תיארוך ליציאה ממצרים – שנת 1186 לפני הספירה, היא שנת עליית פרעה סת־נ־חת' לשלטון.

שתי הגרסאות של הסיפור

מלחמת אירסו וסת־נ־חת' הייתה אירוע טראומטי לכל המעורבים, וכל קבוצה זכרה אותה בדרכים שונות מאוד. מנקות המבט של המצרים, קבוצת זרים שחיה בקרבם, שתיעבו את אליהם ושחטו את החיות הקדושות להם, ניסו להשתלט על הארץ ואפילו שילמו לזרים כדי שיפלשו למצרים. לזמן קצר ידם הייתה על העליונה, אבל מצביא מצרי אדיר הוביל מתקפת נגד וגירש את אירסו ואת החרו מן הארץ, השיב את הסדר והפולחן הראויים והיה לפרעה הבא.

גם בני ישראל זכרו את האירועים. מנקודת המבט שלהם, המצרים שעבדו אותם, התאכזרו אליהם ונצלו את מעמדם הנחות כזרים. כעבור זמן קם להם מנהיג שהתחנך בארמון – משה. הוא המיט חורבן על המצרים ועל האלים שלהם כעונש על יחסם הרע לבני עמו.

הוא ציווה על עמו לשחוט שה, חיה המקודשת למצרים, כדי לחדש את עבודת האל של בני ישראל, י־הוה. אז הוציא משה את בני ישראל ואת בעלי בריתם ממצרים כשברשותם זהב, כסף, כלי נשק ויוקרה. סיפור יציאת מצרים נולד מאירוע זה.