החירות מהאימפריה המצרית

ארכאולוגים ואגיפטולוגים מעידים כי לא קיימות ראיות ליציאת מצרים.^[1] עובדה זו מציבה בפני חוקרי המקרא שלל בעיות מסוגים שונים. מה ההיגיון בנרטיב המרכזי שבמקרא אם אין לו ראיות? אם יציאת מצרים לא התרחשה, מאין בא הסיפור עליה? ומדוע קיבלו אותו בני ישראל הקדומים כסיפור מכונן על מוצאם?

לדעתי לא סביר שסיפור כה מרכזי ייווצר יש מאין. אני טוען שיציאת מצרים היא זיכרון תרבותי של תקופה היסטורית שאכן התרחשה, ושיש לכך טונות (פשוטו כמשמעו) של ראיות.^[2]

תשובה למצדדי האסכולה הרואה ביציאת מצרים עובדה היסטורית

ראשית אתייחס לשלושה טיעונים השכיחים בפי האסכולה הרואה ביציאת מצרים עובדה היסטורית.

1. היעדר ראיות אין פירושו ראיות להיעדר.

אכן כך. העובדה שאין ראיות ליציאת מצרים אינה הוכחה לכך שהיא לא התרחשה. בה בעת, היעדר הראיות הוא עניין משמעותי. אין ספק שעדיף היה לו ניתן למצוא ראיות בשפע.

2. לא סביר שעם ימציא סיפור על מוצאו הנחות.

אני מסכים. מוצא של עבדות מראה על מעמד נמוך. בעולם הקדום, מוטב היה להיות צאצא לדמויות ממעמד גבוה, כגון מלכים או אלים. לכן, עלינו להבין מדוע ייחסו הישראלים הקדומים את מוצאם לעבדים.

3. מוטיבים מצריים בסיפורי יציאת מצרים (כמו גם במקומות אחרים במקרא) מחזקים את האפשרות שהסיפור אכן התרחש בהקשר גיאוגרפי מצרי.

גם זה נכון, אולם אין כאן התייחסות ממשית לשאלת ההיסטוריוּת של יציאת מצרים, אלא רק למבנה הספרותי של הסיפור.^[3]

עבדים "למצרים" (לא רק "במצרים")

אני טוען כי זיכרון שעבוד מצרים ושחרור עם ישראל מעבדותו הוא זיכרון תרבותי הנוגע לאימפריה המצרית, בעת שליטתה בארץ כנען במשך כ-400 שנה (1500 – 1150 לפני הספירה).^[4] בתקופת שלטונה של האימפריה המצרית, אלפי עבדים כנעניים שירתו במצרים – ולא פחות חשוב – כל ארץ כנען נחשבה רכושו של פרעה. הוא ראה בכל תושבי כנען עבדיו.

פרעה מכריז זאת במכתב אל וָסָל כנעני:

עתה אמון נתן את הארץ העליונה ואת הארץ התחתונה, ממזרח ועד מערב תחת שתי רגלי המלך.^[5]

הארץ העילית היא ארץ כנען, אשר שועבדה לפרעה ונרמסה תחת רגליו. ראיות חומריות וכתובות למכביר תומכות בעדות על נוכחותה של האימפריה המצרית בכנען, ואלה כוללות מבצרי חיל-מצב, שבאמצעותם נכפתה נחת זרועו הכבדה של פרעה (במיוחד בשנותיה האחרונות של האימפריה).

שקיעת האימפריה המצרית חפפה לתקופה בה הופיע עם ישראל. האזכור המוקדם ביותר של ישראל הוא במצבת מרנפתח (בערך 1205 לפני הספירה). בכתובת זו מצהיר פרעה מרנפתח: "ישראל הושם (=הפך שממה); אין זרע לו." למרבה המזל, מרנפתח הגזים – עם ישראל שרד. עם זאת, הכתובת מהווה הוכחה לכיבוש החלקי של חלק מארץ-ישראל בשלהי המאה השלוש-עשרה. במשך עשרות השנים הבאות דעך שלטון מצרים ולבסוף – התמוטט כליל. לא עבר זמן רב והאימפריה המצרית לא הייתה עוד.

אופיו הגמיש של הזיכרון התרבותי

הטקסט המקראי הקדום ביותר על יציאת מצרים – "שירת הים" בספר שמות טו – מתאר את נצחונו הגדול של י־הוה על צבא פרעה בים-סוף (או: הים האדום). מכאן ואילך הצטמצמו גבולות שלטון מצרים לתחומי ארץ מצרים. כעת, י־הוה משל על ישראל, שאותו נטע ב"הר קודשו". תבוסתה של מצרים היא המאורע שהוליד את העם החדש – ישראל. עם ניצחונו הגדול של י־הוה, העם נגאל מבית העבדים המצרי. נפילת מצרים היא תקומת ישראל.

כל המוטיבים הללו מקבלים את משמעותם על רקע שקיעתה ונפילתה של האימפריה המצרית בכנען.

איחוד העבדים והנתינים לשעבר

סביר להניח, שעבדים כנעניים רבים שנלקחו למצרים בשנות שלטון האימפריה חזרו למולדתם עם התמוטטותה הכלכלית והמדינית של מצרים. העבדים לשעבר הללו הצטרפו אל ה"עבדים" שלא היו מעולם במצרים, אבל זכרו את כובד זרועו של פרעה במשך השנים הקשות תחת שלטון האימפריה בכנען. יחד, ה"ערב רב" הזה הפך לעם-ישראל.^[6] סיפור יציאת מצרים היה ללא ספק גורם מַפתח בגיבוש הזהות הישראלית המוקדמת סביב הזיכרון המשותף של הדיכוי המצרי והשחרור ממנו.

מנקודת מבטם של הישראלים הקדומים, ישותם הייתה ישות מדינית חדשה שנוסדה על-ידי ניצחון האל על התוהו ובוהו האפל של שלטון פרעה. עם-ישראל חווה מעבר מכריע מעבדות לחירות, מבית עבדים אל הארץ המובטחת. המאורעות והתפיסות הללו נשזרות אל תוך הזיכרון התרבותי של יציאת מצרים. כל השאר, כמו שאומרים, שייך להיסטוריה.