האם דור יוצאי מצרים מת במדבר או נכנס לארץ כנען?

במסורת הרחבה של חומשי התורה ספר דברים עומד כהמשכו של ספר במדבר, וממשיך את הרעיון שיוצאי מצרים נידונו לנדוד במדבר עד מותם, ובניהם הם אלה שנכנסו לארץ. אולם קריאה של ספר דברים ללא תלות במסורת של ספר במדבר מגלה שמשה פונה בנאומו לאותם בני ישראל שיצאו ממצרים והלכו במדבר ארבעים שנה, ושכעת עומדים להיכנס לארץ.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

משה מורה לעם שלא לעלות בהר, ג'יימס טיסו, 1896–1902 בקירוב. thejewishmuseum.org

סיפור המרגלים וההליכה במדבר

פרקים יג–יד בספר במדבר מתארים את עונשו של דור המדבר. לאחר שמשה שולח שנים-עשר מרגלים לתור את הארץ, המרגלים חוזרים עם סיפורים על כוחו העצום של העם היושב בה ומעוררים חשש בקרב שאר העם והתנגדות להיכנס לארץ. האירועים מובילים לתגובה זועמת של אלוהים, שמאיים להשמיד את העם כפוי הטובה. משה אמנם מצליח לשכך את זעמו של ה' ומונע את השמדתו של העם, אך האירוע נחתם בעונש חמור הקובע שדור יוצאי מצרים לא יזכו להיכנס לארץ המובטחת:

במדבר יד:כט בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם... יד:לא וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ. יד:לב וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה. יד:לג וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר.[1]

תקופת המדבר: הדגמה של ניסי ה'

נאום משה בספר דברים מזכיר שהמסע במדבר ארך ארבעים שנה, אך אין בנאום משה כל אזכור למותם המכוון של ההולכים במדבר. ארבעים השנים במדבר אינן מוצגות כעונש לעם, אלא כהזדמנות שניתנה להם להיווכח באותות ה' ובמופתיו ששמרו עליהם מכל רע במשך שנים כה ארוכות.[2]

כך למשל מבהיר משה בהתייחסותו הרטרוספקטיבית למסע דרך שעיר. הוא מזכיר לעם כיצד לא חסרו דבר לכל אורך המסע:

דברים ב:ז כִּי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר.

אמירה דומה נשמעת בפרק ח, המציג  את תרומת אלוהים לכלכלת העם במסעו הארוך במדבר:

דברים ח:ב וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר (מצותו) [מִצְו‍ֹתָיו] אִם לֹא. ח:ג וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְ־הוָה יִחְיֶה הָאָדָם. שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה.[3]

הדבר חוזר באופן דומה בנאומיו האחרונים של משה לעם:

דברים כט:ד וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ. כט:ה לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם.

האמירות האלה גורסות שארבעים שנות המדבר לא היו עונש, כי אם תקופה שבה חזו בני ישראל בכוחו של אלוהיהם. על אף שלא היה בידיהם רכוש ממש, הם לא גוועו ברעב ובצמא ואף פרחו ושגשגו.

נאומי משה: דור יוצאי מצרים

נאום משה לעם, הנפרס על פני כל ספר דברים, מזכיר את סִבלות העם במצרים ואת קורותיהם במדבר. בתוך כך, נמעניו של משה מוצגים כמי שיצאו בעצמם ממצרים:

דברים ד:כ וְאֶתְכֶם לָקַח יְ־הוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.
דברים ד:לד הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ.
דברים ו:יב הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְ־הוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
דברים ז:יח …זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם. ז:יט הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ…
דברים יא:י כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם
דברים כט:א …אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְ־הוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. כט:ב הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם.

דברים אלו של משה פונים אל בני ישראל בגוף שני ומתייחסים לחיים שהם עצמם חוו במצרים. נוסחים נוספים של הפסוק "אשר הוציא אתכם מארץ מצרים" חוזרים בדברי הנאום של משה בספר דברים ביחס לנמעניו (לדוגמה, ח:יד; יג:ו; טז:א, ג; כ:א).

וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך במדבר

לצד אזכורי העבר הרחוק במצרים, משה מזכיר לשומעיו את האירועים שהתרחשו זה לא כבר במדבר. כך, למשל, הוא עוסק בנס מעמד הר סיני:

דברים ד:לג הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי... ד:לו מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

כך גם מזכיר משה את מעשה מרים (דברים כד:ט), ואת המפגש עם עמלק (כה:יז–יח).

ברוח זו, משה מזכיר לעם את חטאיו בדרך: בחורב (ט:ח–כא), במסה (ו:טז, ט:כב) ובתבערה, בקברות התאווה ובקדש ברנע (ט:כב–כג). המשתתפים באירועים הנזכרים הם קהל השומעים עצמו. הנמענים הם בני אותו דור שיצא ממצרים והגיע לעבר הירדן.

דברים כט:טו כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם.

ואכן, אלה המיועדים להיכנס לארץ עומדים בניגוד לקבוצת החוטאים שלא יזכו להיכנס אליה בעקבות חטאיהם:

דברים יא:ו וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל. יא:ז כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כָּל מַעֲשֵׂה יְ־הוָה הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה.

דתן ואבירם מצאו את מותם במדבר. לעומתם, יתר דור יוצאי מצרים נכנסו אל הארץ.

קורות האבות לעומת קורות הבנים

כאשר קוראים את פסוקי ספר דברים ללא הנחות מוקדמות, נראה שמשה פונה אל האנשים שיצאו ממצרים והלכו במדבר, ושעתה עומדים להיכנס אל הארץ. בניגוד אליהם, כך מדגיש הנאום, דור הבנים לא חווה מאורעות אלו על בשרו:

דברים יא:ב וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה. יא:ג וְאֶת אֹתֹתָיו וְאֶת מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וּלְכָל אַרְצוֹ. יא:ד וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם יְ־הוָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. יא:ה וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה.

התפקיד המוטל על הדור הנוכחי הוא לספר על יציאת מצרים לדור הבא. אותם בנים (ובנות) נזכרים תמיד בגוף שלישי:

דברים ו:כא וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְ־הוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. ו:כב וַיִּתֵּן יְ־הוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ. ו:כג וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ.[4]

כפי שהבנים לא נכחו ביציאת מצרים, כך גם אבותיהם של קהל הנמענים בנאומי משה לא היו שם. העניין מוזכר בווידוי הנאמר על ידי בני ישראל, נמעני משה:

דברים כו:ה אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. כו:ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. כו:ז וַנִּצְעַק אֶל יְ־הוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְ־הוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. כו:ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְ־הוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. כו:ט וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

מונולוג זה כתוב מנקודת מבטם של מי שהיו עבדים במצרים, צעקו לה', נגאלו באותות ובמופתים והובאו אל הארץ. "אביהם" ירד בעבר מצרימה וצאצאיו היו לגוי גדול, אולם רק הדור העומד ומאזין לנאומו של משה בספר דברים נגאל ממצרים.

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם פסוקים אחרים בספר דברים המזכירים את אבותיהם של ישראל, כמו למשל:

דברים ד:לז וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם.
דברים ז:ח כִּי מֵאַהֲבַת יְ־הוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְ־הוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם.

שלא כנמעניו של משה, ה"אבות" הללו לא נכחו במסע במדבר (דברים כו:ה), לא היו במעמד הר סיני (ד:לו–לז) ולא אכלו מן המן (ח:טז). בני דורו של משה הם העם העומד לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ.

דבריו המפורשים של משה

הצהרה מפורשת בדבר היותם של יוצאי מצרים נמעניו של משה מצויה בדבריו על הברית בחורב, וזה לשונו:

דברים ה:ב יְ־הוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב. ה:ג לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְ־הוָה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים. ה:ד פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְ־הוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

לפי הצהרה זו, משה דובר ערב מותו אל האנשים שעמדו במעמד הר סיני בראשית המסע במדבר. הדבר כאמור סותר את המסר של ספר במדבר, הקובע שבני דור המדבר ימותו כולם ורק בניהם הם שיעברו את הירדן.

פרשני המקרא המסורתיים ניסו כמיטב יכולתם ליישב דברים אלו עם הכתוב בספר במדבר בפרקים יג–יד. לדוגמה, אברהם אבן עזרא (1089–1167) מפרש את הביטוי "לא את אבתינו" בדברים ה:ג כך:

לא את אבותינו לבדם... כי גם אתנו.

אולם פירוש זה כופה על הכתוב משמעות הפוכה מדבריו המפורשים. למעשה הפסוק מדבר על התפקיד הייחודי המוטל רק על הדור הנוכחי.

חוקרים מודרניים ניסו את כוחם בהסברים דומים. כך לדוגמה מציע יעקב חיים (ג'פרי) טיגאי:

משה שב ופונה לדור נוכחי כאילו יצא הוא ממצרים ועמד למרגלות הר סיני. אמנם מרבית נמעניו של משה נולדו מאוחר יותר... [אולם] אין ספק ששמעו על המאורעות מהוריהם או מאחרים שראו אותם בעיניהם.[5]

חוקרים אחרים קוראים את ההצהרה בדברים ה כמטאפורה לטבעם הנצחי של החוקים ושל הרלוונטיות שלהם לדורות הבאים.[6] ואולם, כוונת הפסוק היא כפשט הדברים: משה פונה לדור שיצא ממצרים ושכעת עומד להיכנס לארץ בלעדיו. הדבר מתיישב עם האופן שבו רואה ספר דברים את קורות יוצאי מצרים, כמתואר לעיל – דור יוצאי מצרים נכנס לארץ לאחר שה' היטיב עמם במדבר במשך ארבעים שנה.

עם זאת, קושיה אחת נותרת בעינה.

תוספת מאוחרת לספר דברים: משה מת עם עמו

משה, המנהיג שהוציא את בני ישראל ממצרים, עתיד למות על גבול הארץ. בסַפְּרו בשנית את מעשה המרגלים בפתיחת ספר דברים משה מסביר את הסיבה לכך:

דברים א:לז גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְ־הוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם.א:לח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל.

הרעיון הזה מורחב במדרש במדבר רבה המסביר את מותו של משה כמעשה של הזדהות עם דור המדבר (במדבר רבה יט:יג):

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "שבחך הוא שהוצאת ששים ריבוא [ממצרים] וקברתם במדבר. ואת מכניס דור אחר? עכשיו יאמרו: 'אין לדור המדבר חלק לעולם הבא.' אלא תהא בצדן ותבוא עמהן..."

המדרש מרחיב את האמירה הנשמעת בדברים א, לפיה משה ימות יחד עם בני דור המדבר מחוץ לגבולות הארץ. אולם דברים אלו סותרים את הנאמר בפסוקים שהובאו לעיל. הפסוקים המניחים שמי שיצא ממצרים ייכנס בגופו לארץ, ואינם מזכירים כל עונש מוות לדור יוצאי מצרים.

כפי שהראיתי במאמרי, "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו: האם בטרם עת?",[7] הפסוקים בספר דברים המייחסים את מותו של משה לחטאי העם (דברים א:לז–לח, ג:כו–כז, ד:כא–כב) הם תוספות מאוחרות לטקסט המרכזי של הספר. תוספות אלו נכתבו בידי עורך מאוחר שהכיר את הגרסה הלא כוהנית של סיפור המרגלים, המספרת שיוצאי מצרים מתו במדבר (דברים א:לה, ב:יד–טז).[8] אולם נראה שהמקור העיקרי והמוקדם יותר של ספר דברים אינו מכיר את המסורת בדבר חטא המרגלים והעונש של דור המדבר.

סיפורו של דור אחד

על פי תפיסתו היסודית של ספר דברים, משה עתיד למות בשיבה טובה, בתום המסע עם עמו, בעוד שהעם, שבילה ארבעים שנים ארוכות במדבר, עתיד להיכנס אל הארץ כשבראשו יהושע.[9]

רק לאחר מיזוגן של המסורות השונות, ובכלל זאת מסורת מעשה המרגלים וסיפור ענישת העם, הוצגה ההליכה במדבר כעונש על חטא, ומותו של משה התפרש אף הוא ברוח זו. העורכים עשו זאת באמצעות עריכת שינויים קלים בפתיחת ספר דברים, אך לא עדכנו בעניין זה את יתר הנאום הדבריימי, ובכך השאירו לנו פתח שדרכו ניתן לחשוף רבדים קודמים בהיסטוריוגרפיה העתיקה של עם ישראל.

הערות שוליים