האם תמיד היו שנים עשר שבטים בישראל?

על פי המקרא, מתקבל הרושם שעם ישראל מורכב משנים עשר שבטים, חלקם מן הממלכה הצפונית (ישראל) וחלקם מן הממלכה הדרומית (יהודה). אולם ברשימות קדומות מן הממלכה הצפונית לא נמצא זכר לשבטי ממלכת יהודה. נראה כי רשימת השבטים המוכרת לנו נוצרה בממלכת יהודה אחרי חורבן ממלכת ישראל. יתר על כן, התפיסה כי השבטים הם צאצאיו של יעקב מאוחרת עוד יותר.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

יעקב מברך את שנים עשר בניו. פיטר טנייה, 1791. Rijksmuseum.nl

התיאור המקראי של שנים עשר שבטים המרכיבים את עם ישראל הוא עניין מרכזי לאורך התנ"ך מספר בראשית ועד לספר מלכים. מתוך בערך עשרים ושש רשימות מלאות או כמעט מלאות של שבטי ישראל במקרא, תשע עשרה מצויות בטווח שבין הספרים הללו.[1] עד שנות ה־­80 ההנחה המקובלת במחקר היתה כי התיאורים של מערכת של שנים עשר שבטים מדויקים מבחינה היסטורית, ושחזור מחקרי מפורט של השותפות השבטית הזו ומוסדותיה היה חלק מובן מאליו במחקר ההיסטורי של עם ישראל הקדום.[2] אולם בעשרות השנים האחרונות, על רקע הספקנות הצומחת במחקר ביחס לאפשרות השחזור של ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל על בסיס המקורות המקראיים, החלו חוקרים רבים לפקפק באמינות של סיפור שנים עשר השבטים ואף בתפיסה שהמסורת המקראית הקדומה מניחה את קיומם של שנים עשר שבטים.[3]

חלק מהספקנות העכשווית הזו נובע מניסיון החוקרים להבין איך ומתי החלו ממלכת יהודה שבדרום וממלכת ישראל שבצפון לתפוס עצמן כקרובות משפחה. כמה מן החוקרים מציעים כי עצם הקונספציה המקראית של "זהות ישראלית" נוצרה בממלכת יהודה אחר חורבן ממלכת ישראל בידי אשור בשנת 722 לפני הספירה. נראה שהדבר נעשה מתוך ניסיון לשייך לעצמם זהות ישראלית שלא היתה באמת שלהם.[4]

התפיסה המקובלת בקרב חוקרי המאה ה־20 היתה שמסורות כתובות – בייחוד אלו שבתורה – הן למעשה שיקוף של מסורת קדומה שבעל פה. לפיכך הם לא ראו קושי בכך שמרבית רשימות השבטים חוברו בממלכת יהודה רק אחרי חורבן ממלכת ישראל.[5] לעומתם, חוקרים בני ימינו החלו להכיר בכך שמרבית הרשימות הכוללות שנים עשר שבטים הן מאוחרות ומקורן בממלכת יהודה, ושכל רעיון שנים-עשר השבטים הוא רעיון יהודאי מאוחר. שלוש רשימות שבטיות שעדיין נחשבות לקדומות סותרות לכאורה את המודל החדש הזה: שופטים ה, בראשית מט ודברים לג.

1. שופטים ה - שירת דבורה

שירת דבורה שבשופטים ה, הנחשבת על פי חוקרים רבים לרשימה הקדומה ביותר ברשימות השבטים,[6] לא מציגה את המערכת המקובלת של שנים עשר השבטים. ראשית, גלעד ומכיר שלרוב נחשבים לחלק משבט מנשה (בנו של יוסף),[7] מתוארים כשבטים בפני עצמם, ללא שום הבחנה משאר השבטים:

שופטים ה:יד מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר.
שופטים ה:יז גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת

השירה גם לא מזכירה את שבטי יהודה, שמעון, לוי וגד. אמנם אין להתייחס לכל השמטה שכזו ברמה זהה של חשיבות, אולם שלושת השבטים הראשונים הם אלה שמזוהים יותר מכל עם המרחב היהודאי, וההיעדרות שלהם רומזת ששופטים ה לא מתיחחס לשבטים הדרומיים הללו כחלק מקבוצת השבטים.

אמנם אפשר להניח כי רשימת השבטים בשופטים ה לא מציגה לנו תמונה כוללת של ישראל הקדום, שכן השירה לכאורה מזכירה רק שבטים שהשתתפו בפועל במלחמה או שהיתה מהם ציפייה לכך.[8] עם זאת דפוס ההתעלמות מן השבטים הדרומיים עשוי לחזור על עצמו ברשימות שבטים אחרות, כמו למשל דברים לג.

2. ברכת משה - דברים לג

בדברים לג, פרק שמציג עצמו כברכת משה לשבטי ישראל לפני מותו, נמנים רק 11 שבטים, ללא שמעון.[9] על כן גם הטקסט הזה לא תומך בגישת שנים עשר השבטים. מבט מעמיק יותר בטקסט הזה יעזור לנו לשחזר את הפרהיסטוריה שלו ויעלה את האפשרות שבמקור הוזכרו בו אפילו פחות שבטים.

שתי הברכות הראשונות, ראובן ויהודה, מתייחסות לשבטים הללו כחלשים ונזקקים, תופעה יוצאת דופן בדפוס של שאר הברכות:

דברים לג:ו יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר.
דברים לג:ז שְׁמַע יְ־הוָה קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ... וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה

כל הברכות האחרות מתארות את חוזקם של שבטי ישראל. הברכה לבנימין, "יְדִיד יְ־הֹוָה יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו" היא דוגמה מייצגת.[10] עם זאת שבט בנימין הוא שכנו הצפוני של שבט יהודה, וקשה לחשוב על תקופה שבה הוא יושב בשלווה בעוד שבט יהודה זקוק נואשות ל"עזר מצריו". מכאן עולה כי ברכות יהודה ובנימין חוברו בשתי תקופות שונות.

הברכה השלישית, ברכת לוי, נמצאת גם היא בסטיית תקן ביחס לשאר הברכות. הברכה בעיקרה אינה מדברת על השבט כולו, אלא על איש כלשהו משבט לוי, משה או אהרן: "אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה".[11] מלבד ברכת יוסף, הברכה הזו גם ארוכה מכל שאר הברכות (לג:ח–יא).

ההבדלים בין שלוש הברכות הראשונות לשמונה הברכות האחרות מורים כי מקורם שונה. בכך אנו מוצאים ראייה חשובה לכך שהמסורת ששבטי יהודה וישראל יחד הם "ישראל" איננה קדומה.

במקרים רבים נוטה המקרא להזכיר יחד עם שמעון, לוי ויהודה את שבט ראובן, והדבר בולט במיוחד בסיפור שהופך אותם לארבעת בניו הגדולים של יעקב (בראשית כט:לא–ל:כד). הנטייה הזו עשויה לנבוע ממיקומו הגיאוגרפי של שבט ראובן, בדרום עבר הירדן.

אם כן נראה כי הגרסה המקורית של ברכות משה פנתה לשמונה שבטים בלבד: בנימין, יוסף, זבולון, יששכר, גד, דן נפתלי ואשר. ראובן, לוי ויהודה נוספו מאוחר יותר, ואילו שבט שמעון נשאר בחוץ. ייתכן ואפשר לזהות תהליך דומה בדוגמה האחרונה שלנו: ברכת יעקב בבראשית מט.

3. ברכת יעקב – בראשית מט

בכמה וכמה היבטים בראשית מט עושה רושם של שירה עתיקה.[12] המקרא מציג את השירה כברכה שנותן יעקב לפני מותו לילדיו, כל אחד בתורו. ואכן, ב"ברכותיו" פונה יעקב לשני הבנים הראשונים בגוף שני, למשל ראובן:

בראשית מט:ג רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי

הדבר ניכר גם בברכה השלישית, ליהודה, בה הדובר מכנה את ליהודה במפורש "בְּנִי". אולם החלקים האחרים של השירה – בהם אין דיבור ישיר שכזה – לא משתלבים כראוי עם הרעיון הספרותי של ברכת יעקב לבניו.[13] אפילו הברכה ליוסף, שנאמרת בגוף שני, רומזת כי הדובר איננו יעקב, שכן הכתוב מתייחס לאביו של יוסף בגוף שלישי:

בראשית מט:כו בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי

הברכה הזו נותנת לנו קצה חוט לנוסח הקדום של השירה, נוסח שקדם למסגרת הספרותית לפיה יעקב הוא הדובר. על אף שהברכה נאמרה בדיבור ישיר, איננו יודעים מי היה אמור להיות הדובר. אם ההצעה הזו נכונה אזי עלינו לראות את קללת ראובן וברכת יהודה כתוספות המתאימות למסגרת הסיפורית (המאוחרת) בה יעקב עצמו הוא הדובר.

תוספת אפשרית אחרת היא קללתם של שמעון ולוי. כמו כברכת יוסף, גם היא מתאימה לכאורה למסגרת הספרותית של דברי יעקב לבניו, שכן היא נאמרת בדיבור ישיר. כך למשל:

בראשית מט:ה בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי

ברור עם זאת ש"נפשי" איננה נפש יעקב, שהרי בתיאור עונשם של אלו, הכתוב מתייחס ליעקב בגוף שלישי:

בראשית מט:ז אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל

כמו בברכת יוסף, הסגנון הזה מלמד כי הדובר המקורי של הפסוקים הללו לא היה יעקב. כך או אחרת מדובר בקטע שלילי ועל כן יוצא דופן בתוך השירה הזו, דבר שעשוי להורות כי הקטע הזה הופיע במקור בהקשר אחר, והוא מופיע כאן בשימוש משני למלא את רשימת השבטים.

אם שתי ההצעות שלנו נכונות אזי כמו בדברים לג, אותם הקטעים הפונים לארבעת השבטים הראשונים – ראובן, שמעון, לוי, ויהודה – הם תוספת מאוחרת. הרובד הקדום יותר של השירה, שכזכור כלל רק שמונה שבטים, קדם למסגרת הספרותית הנוכחית של הסיפור, כפי שראינו בבירור במקרה של הפנייה ליוסף, אותה בלתי אפשרי לקרוא כאילו נאמרה מפיו של יעקב.

כאשר אנו מתבוננים בשופטים ה, בראשית מט ודברים לג יחדיו, אנו מגלים כי יהודה, שמעון ולוי חסרים שלושתם בשופטים ה, וכי הן בבראשית מט והן בדברים לג השבטים היהודאיים מקבלים יחס שונה מרוב השבטים הישראליים. מה המשמעות של הדפוס הזה? חלק מן התשובה מתגלה מתוך עיון בתקופה שבה נכתבו הטקסטים הללו.

ההדגשה של שנים עשר השבטים במקורות מאוחרים

העובדה הפשוטה שלפחות עשרים[14] רשימות שבהן תריסר שבטים – ואולי כל העשרים והשלוש הללו – מתוארכות לתקופה יחסית מאוחרת, מספרת לנו לא מעט על ההיסטוריה של מסורות שבטי ישראל. בסוף המאה ה־8 לפני הספירה נכבשה ממלכת ישראל וכמה שבטים, אם לא כולם, אבדו. במאה ה־6 לפני הספירה הוגלתה שכבת העילית של ממלכת יהודה לבבל, והיא עתידה לחזור רק אחר הכיבוש הפרסי של הארץ.

אלו התקופות בהן מחברי המקרא התעניינו יותר מכל ברעיון שנים עשר השבטים.[15] ייתכן שהחיבור של הרשימות הללו היה חלק מפרויקט גדול יותר של בני ממלכת יהודה, שהמציאו את עצמם מחדש כ"בני ישראל",[16]  אבל האם זו באמת התקופה בה הרעיון הזה הופיע לראשונה?

מתי נוצר הרעיון של שנים עשר שבטי ישראל?

אפשר לשער כי הקונספציה של שנים עשר שבטי ישראל לא צצה לראשונה בתקופה הפרסית, אלא מדובר בשריד מטרום תקופת המלוכה, וכי מלכות יהודה שימרה את הזהות המשותפת הזו ואילו מחברי השירות הקדומות בני ממלכת ישראל דחו אותה או התעלמו ממנה.[17] הזהות ה"הכלל־ישראלית" הזאת עשויה להיות גם שריד מתקופת מלכות דוד, תקופה בה על פי המקרא שלט מלך משבט יהודה על ישראל כולו, אולם חשוב לזכור כי המחקר העכשווי מטיל ספק באמינות של התיאור המקראי הזה.[18] לחלופין הזהות הכלל־ישראלית יכולה להיות גם פרי פיתוח של תקופה מאוחרת יותר, אולי מהזמן בו ממלכת יהודה היתה משועבדת לממלכת ישראל[19] אולי אפילו אחרי חורבן הממלכה הצפונית, כאשר פליטים ישראליים היגרו ליהודה.

כל ההצעות הללו אפשריות, אולם אינני בטוח בחשיבות המענה לשאלה זו אם מטרתנו להבין למה הרעיון הזה מופיע בצורה כל כך בולטת בתקופה הפרסית. באופן כללי הדיון בדבר המוצא המדוייק של תפיסת הזהות הכלל-ישראלית הגיע אמנם למבוי סתום, אבל זהות אתנית היא דבר המשתנה עם הזמן. ייתכן שהזהות הכלל־ישראלית המשיכה להשתנות בתגובה לאתגרים חדשים, ועל כן יש לשנות את המוקד של השאלה ולנסות להבין מדוע הזהות הזה מופיעה בצורה בולטת כל כך בתקופה הפרסית דווקא, בין אם מדובר ברעיון חדש או באימוץ מחודש של זהות קיימת.

שבטי ישראל או בני יעקב?

על מנת להבין מדוע הרעיון הזה מודגש כל כך במקורות מאוחרים עלינו קודם כל לחזור שלב אחד אחורה מהדיון בהתפתחות הרעיון של שנים עשר השבטים.[20] עלינו לשאול על עצם ההתפתחות של סיפור המשפחה הפטריארכלית בישראל. האם המסורות הקדומות של שבטי ישראל היו קשורות למסורות על משפחת יעקב, או שמא למסורת שנים עשר השבטים ולמסורת משפחת יעקב מקורות שונים?

הושע הוא הנביא היחיד בן ממלכת ישראל ועל כן משמש עדות חשובה לסמלים ומסורות שנהגו בממלכה הצפונית.[21] הושע יב מתייחס למסורות על חיי יעקב שדומות בכמה וכמה אופנים לספר בראשית, שהוא המקור העיקרי שבידינו לסיפור שנים עשר בני יעקב, אביהם הקדמון של שנים עשר שבטי ישראל.[22]

אולם הושע לא מזכיר את בני יעקב. למעשה הנה כל מה שהושע אומר על משפחת יעקב:

הושע יב:יג וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר

על פי בראשית כט–ל ליעקב שתי נשים ושתי שפחות מהן יצאו הילדים שמאוחר יותר נעשו לשבטים. לעומת זאת כמעט ואין רשימות אחרות של השבטים, ובפועל אף רשימה מחוץ לספר בראשית או דברי הימים, המזכירות את יעקב או מציגות אותו כאביהם הקדום של השבטים.[23]

בסיפור יעקב ובניו בספר בראשית, ראובן, שמעון, לוי ויהודה הם בניו הגדולים. במילים אחרות, שלושת שבטי יהודה בסיפור זה נכללים במניין ארבעת הבנים הבכורים.[24] נראה סביר כי המחברים היהודאיים הם שאחראים על גרסת ספר בראשית לסיפור יעקב ועל קידום שלושת הילדים של הממלכה הדרומית. העובדה שיש רק עדויות מועטות מחוץ לספר בראשית ודברי הימים שגם מחברים אחרים תפסו את יעקב כאב הקדמון של השבטים, מעלה את השאלה – האם המחברים מן הממלכה הדרומית המציאו את עצם הרעיון של יעקב כאביהם של השבטים כולם?

רשימות יוחסין מרחביות - מסורת יוונית

חוקרים מכנים את סיפור היוחסין המתאר את יעקב כאביהם של שנים עשר השבטים סיפור יוחסין מסוג "מרחבי", שכן הוא עוקב אחר ההשתלשלות של כמה צאצאים שונים במקביל. הסוג השני של סיפורי היוחסין, סיפורי יוחסין "רציפים", עוקב אחר ההשתלשלות הדורית מאב לבן, אם לבת, בקו אחד רציף, והוא נפוץ הרבה יותר בספרות המקרא וכמעט בלעדי בספרות הלבנט והמזרח הקרוב מאותה תקופה.[25] כבר בשנות ה־90 זיהה ג'ון ואן-סטרס שסיפורי יוחסין מרחביים אופייניים הרבה יותר למיתולוגיה היוונית הקדומה.[26]

להבחנה הזו משמעות כפולה. הפשוטה יותר היא שליוונים הקדומים היתה נטייה ממושכת לארגון מחדש של מסורות יוחסין וניצולן למטרות הרחבה או צמצום של הראויים להיחשב "יוונים" וכן כדי להשתמש בהן לחיזוק של טענות מסוגים שונים.[27]

לסיפורי יוחסין היה גם תפקיד מרכזי ביצירת ה"פאן הלניזם", אותה תפיסה לפיה כל העמים דוברי היוונית הם בעלי זהות ייחודית משותפת. ככל הנראה הרעיון הזה פותח לראשונה במאות ה־5 וה־6 לפני הספירהז ועזר לאגד יחד קבוצות שנבדלו זו מזו במקור. הדברים הללו עשויים להורות כי סיפור שנים עשר השבטים תפקד באופן דומה והושפע מהקונספט היווני.

בסופו של דבר האפשרות שהמודל של זהות ישראלית תריסר שבטית התפתחה רק בתקופות מאוחרות, והאפשרות כי הגרסה של מה שאני מכנה "סיפור היוחסין השבטי" של המודל הזה התפתחה מאוחר עוד יותר, מחזקות זו את זו. בניית הזהות הפאן-הלנית באמצעות מיזוג מיתולוגיות שונות יחד עם אימוץ של מסגרת סיפורי יוחסין הובילה ליצירת מיתולוגיה פאן-הלנית. כלומר, ליצירת מסגרת דרכה אפשר לספר הרבה סיפורים שונים יחד כאילו השתייכו כולם לאותו יקום ספרותי.

סיפור היוחסין של שנים עשר הבנים – אימוץ מקראי של השיטה היוונית

בניגוד למה שנראה לפעמים, מקבצי הסיפורים השונים אודות יעקב ובניו המופיעים מבראשית ועד מלכים לא מתחברים כל כך טוב זה לזה. מעט אזכורים מפורשים של האבות מצויים בסיפור יציאת מצרים ומעט עוד יותר בתיאור המקראי של המלוכה. העובדה הזו מרמזת שאולי תיאורי האבות לא היו חלק מהסיפורים המקוריים של בני מלכות ישראל.[28] מן הצד השני, מלבד כמה יוצאי דופן שככל הנראה הגיעו מתקופות מאוחרות, יציאת מצרים מוזכרת רק לעיתים רחוקות בהתיאור המקראי של דוד ושלמה. גם האזכורים של משה ספורים, ואהרן מופיע בקושי בכל היסטוריית המלוכה, פעם אחת בלבד בשמואל א יב.[29]

הקשר בין כל הסיפורים הללו, הדבר שמסביר את מערכת היחסים ביניהם, הוא שלכולם ייחוס ישיר ליעקב. משה הוא לוי, דוד הוא יהודאי, אך שניהם "בני יעקב/ישראל". כדאי לשקול בכובד ראש את האפשרות כי הרעיון של השתלשלות ישירה מיעקב התפתח כדי לשרת את מטרת הייחוס הזו – כפי שנעשה ביוון העתיקה לשושלת ההלנית.

אני חוזר כעת אל שלוש הרשימות בהן פתחתי, רשימות שבכולן – בין אם בנוסח הקדום ובין אם בנוסח הנוכחי – חסרים שלושת השבטים הדרומיים המזוהים עם יהודה. אם מודל הזהות של שנים עשר השבטים נוצר בתקופה הפרסית ביהודה, הוא נועד לספק קשרים הכרחיים בין תפיסות מקראיות שונות של העבר. כעת מסתבר מאוד כי אף אחד מן הנוסחים הקדומים של הרשימות לא כלל בתוכו את שבטי הדרום, וכי המקום המרכזי שלהם בנוסח הערוך של בראשית מט מלמד מי אחראי לתפיסה הכלל־ישראלית החדשה הזו.

הערות שוליים

הערות שוליים

ד"ר אנדרו טובולובסקי הוא מרצה בכיר במחלקה למדעי הדתות בפקולטה לאמנויות ומדעים באוניברסיטת וויליאם ומרי שבווירג'יניה, ארצות הברית. כתב את את הדוקטורט שלו באוניברסיטת בראון, מחקריו עוסקים בהשוואה בין סיפורי יעקב וסיפורי המיתולוגיה היוונית.