אחשוורוש, בן הסייס

סירובה של ושתי וזעמו של אחשוורוש

מגילת אסתר נפתחת בסיפור המשתאות שעורך אחשוורוש.^[1] ביום האחרון למשתה השני, כטוב ליבו ביין, אחשוורוש מחליט שהוא רוצה שאשתו, המלכה ושתי, תבוא למשתה כדי שיוכל להתגאות ביופייה בפני כל הגברים הנוכחים. ושתי ממאנת לבוא ואחשוורוש זועם על כך:

^{אסתר א:יב} וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ.

בתגובה לכך המלוכה נלקחת מוושתי ואחשוורוש מחפש מלכה חדשה; חיפוש המסתיים בנישואיו עם אסתר. הכתוב אינו מספר מדוע סירבה ושתי לבוא למשתה או מדוע אחשוורוש זועם כל כך על הסירוב. מדרשי חז"ל מבקשים להשלים את החסר.

אחשוורוש, בן הסייס של המלך בלשצאר

רבא, אמורא בבלי בן המאה הרביעית לספירה, מסביר שוושתי שלחה לאחשוורוש תשובה בנוגע לבקשתו להגיע אל המשתה (בבלי, מגילה יב ע"ב):

בר אהורייריה^[2] דאבא. אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי וההוא גברא אשתטי בחמריה.

בן סייסו של אבי. אבי שתה יין לפני אלף (אנשים) ולא השתכר, ואילו אדם זה (כלומר אחשוורוש) משתטה ביינו!

בדברים אלה יש כמה עלבונות:

• פגיעה בגבריות – דבריה של ושתי לפיהם אחשוורוש משתכר בקלות היא בגדר מתקפה על גבריותו. התנהגות כזו של אחשוורוש עומדת בניגוד חריף לאמירה המפורסמת של ההיסטוריון היווני אתנאיוס (Deipnosophists,10.45.434d) שעל קברו של דריוויש נחקקו המילים "יכולתי לשתות יין מבלי להשתכר".
• בן הסייס – כאשר ושתי מכנה את אחשוורוש בן הסייס של אביה היא מזכירה לבעלה שמוצאו אינו משושלת מלכותית ושהוא תפס את השלטון שלא כדין. ושתי לעומת זאת היא נצר למשפחת מלוכה, בת המלך הקודם, בלשצאר. במקום אחר בתלמוד הבבלי נאמר שלא די שאחשוורוש נשא את בת המלך אלא שהוא תפס את השלטון והרג את המלך הקודם.^[3]

מדוע בחר רבא בכינוי "בן הסייס"? ניכר שכינוי זה הוא עלבון גדול, אבל מקורו אינו ברור. אין כל רמז במקרא לכך שאביו של אחשוורוש מילא תפקיד זה.

השוואה לסיפורים קדומים נוספים על מלכים פרסיים מלמדת שרבא לא המציא את כינוי הגנאי הזה. הוא הכניס לסיפור המקראי על אחשוורוש כינוי גנאי שהיה שכיח בסיפורים פרסיים על מלכים אחרים.^[4] כדי להוכיח זאת נתבונן בכמה סיפורים מפרס הסאסאנית שבם מופיעה דמותו של סייס.

ארדשיר, שוליית הסייס של המלך ארטבן

המקבילה הבולטת ביותר לדברי ושתי על אחשוורוש בתלמוד הבבלי היא אגדה המסופרת על המלך ארדשיר הראשון (224–242 לספירה). הסיפור מצוי ביצירה פרסית ששמה "ספר המעשים של ארדשיר בן באבג" (Kārnāmag –ī Ardašīr-ī Bābagān). מקור היצירה ככל הנראה בשלהי התקופה הסאסאנית, אבל אין ספק שהיא מבוססת על מקורות קודמים ושינקה השראה ממסורת עתיקת יומין לספר אגדות על מלכים מן העבר.^[5] ביצירה זו אנחנו קוראים על עליית מעמדו של ארדשיר בן באבג: מצעיר לא ידוע הוא הופך למייסד השושלת הסאסאנית החדשה.

הסיפור מתרחש בימי מלכה האחרון של האימפריה הפרתית, ארטבן. באחת הסצנות הראשונות מסופר שארדשיר הצעיר הצטיין ברכיבה. כאשר דבר כישורי הרכיבה שלו מגיע אל חצר המלוכה הוא מוזמן להתלוות לאצילים למסע ציד. בעת המרדף מתגלע ויכוח בינו ובין בן המלך ובעקבותיו סר חינו בעיני המלך. ארדשיר נשלח לאורוות ומוצא עצמו משמש כסייס פשוט בשירות מלכו ארטבן, ונאסר עליו כלל לרכוב על סוסים.

התרבות הפרסית הייתה תרבות של פרשים ולרכיבה על סוסים הייתה בה חשיבות ראשונה במעלה. בתרבות שכזאת, עונשו של ארדשיר היה ביזיון גדול. ארדשיר אינו משלים עם גורלו והוא נמלט מן המלך ומוביל נגדו מרד. בסופו של דבר מביס ארדשיר את ארטבן בקרב, הורג אותו ומולך תחתיו; הוא אפילו נושא לאישה את בתו של ארטבן.^[6]

אומנם יש בסיפור שב"ספר המעשים" סימנים מבשרי טובות למרידה העתידית של ארדשיר, וכן נאמר שמוצאו המקורי של ארדשיר הוא מהשושלת האחמניתף, כלומר, מבחינת ייחוסו הוא ראוי לטעון לכתר, אך לא נזכרת בסיפור שום סיבה ממשית למרד מלבד האיסור לרכוב על סוס ומינויו לסייס זוטר. העלבון האישי שארדשיר ספג היה עילה מספיקה למרוד באדונו. רעיון זה מופיע בסיפורים רבים שמקורם פרסי.

תפקיד נמוך דרג

החלטת המספר לעצב את דמותו של ארדשיר כסייס זוטר בשירות המלך אינה מקרית או חסרת חשיבות. מקורות שונים מלמדים שמעמדו של הסייס הראשי בהיררכיה של חצר המלוכה הסאסאנית היה נמוך ביותר:

• אנשי החצר של ארדשיר הראשון – אנשי החצר של ארדשיר נמנים לפי סדר חשיבותם בכתובת מונומנטלית החקוקה בשלוש שפות על גבי הכעבה־י זרדושת שבאיראן. התואר āxwarrbed, כלומר סייס ראשי, מופיע במקום העשרים ושישה מבין שלושים ואחד אנשי חצר.

• אנשי החצר של שבור הראשון – שבּוּר הראשון, יורשו של ארדשיר ומי שהקים את המצבה, מונה שישים ושישה מאנשי החצר שלו באותה הכתובת, והסייס הראשי אינו נמנה ברשימה כלל.

ניתן להסיק שמעמדו של ארדשיר, שהיה כפוף לאיש חצר נמוך דרג שכזה, היה בזוי במיוחד.

תגובה לעלבון

קרוב לוודאי שהטענה שארדשיר עבד באורוות ארטבן אינה פרי המצאתו של מחבר הגרסה של "ספר המעשים" שבידינו, שהרי גרסה זו אוהדת את ארדשיר ומציגה אותו כדמות חיובית. יש להניח שמקור הטענה בגרסה קדומה יותר, שנועדה להעליב את ארדשיר ולהטיל ספק בזכותו למלוך.

למעשה, נראה שהגרסה שב"ספר המעשים" משמשת כתשובה לטענה זו: הסיפור מתאר את שורשיה המלכותיים של משפחתו של ארדשיר ומספר על הוויכוח עם הנסיך כדי להסביר מדוע הגיע ארדשיר לאורוות מלכתחילה. במילים אחרות, "ספר המעשים" אינו חולק על המסורת שארדשיר עבד באורוות, אבל הוא מכוון את הקורא להבין שהן לא היו מקומו הראוי או המקורי.

הסייס העשיר של רבי יהודה הנשיא

נראה שמעמדו הנמוך של הסייס הראשי בהיררכיה בחצר המלוכה קנה לו שם וסמל לבעלי תפקידים נמוכי דרג במסורת הפרסית העממית מן התקופה ההיא. דוגמה לשימוש שכזה בתפקיד מצויה בתלמוד הבבלי. כדי להמחיש לנמענים את עושרו הגדול של התנא הארץ־ישראלי החשוב, רבי יהודה הנשיא (רבי), התלמוד הבבלי (שבת קיג ע"ב) טוען:

אהוריריה דרבי עתיר משבור מלכא. [סייסו של רבי היה עשיר מהמלך שבּוּר.]

כלומר, אפילו העובד הזוטר ביותר במשק ביתו של רבי יהודה הנשיא היה עשיר מהמלך שבור!^[7]

סייסו של שבּוּר השני מעליב את ארשק השני

מקור ארמני מן המאה החמישית לספירה בערך מספר על ביקור המלך הארמני ארשק (ארשק השני, 350–367/8~ לספירה) אצל שבור השני. בעת שהשניים טיילו באורוות המלך, העליב הסייס הראשי^[8] של מלך פרס את המלך הארמני, וכך בעזות מצח אמר לו: "אתה [שם]", הוא קרא, "מלך העיזים הארמניות, בוא ושב על אגודת עשב!" מפקד צבא ארמני, וסק, שהתלווה למלכו, הגיב במהירות: הוא שלף את חרבו וקטל את הסייס הראשי במקום בפרץ של הפגנת נאמנות לאדונו הארמני.

שבּוּר לא ביקש לנקום את אובדן סייסו הראשי. אדרבה, הוא הביע את הערכתו כלפי המפקד הארמני והרחיב בשבח נאמנותו לאדונו משום שיש להוקיר את ערך הנאמנות לאדון כאשר הוא מתגלה אצל משרת. מנגד, חיי הסייס הראשי של שבּוּר מצטיירים בסיפור כחסרי חשיבות.^[9]

ארדשיר ואחשוורוש

ההקבלות בין סיפורו של ארדשיר ב"ספר המעשים" ובין סיפור אחשוורוש בתלמוד הבבלי בולטות מאוד. בשני הסיפורים:

• המלך החדש תופס את השלטון שלא כחוק, הורג את המלך הקודם ומייסד שושלת מלכותית חדשה.
• המלך החדש היה קשור בעבר לאורוות המלכותיות. ארדשיר עבד בהן כסייס זוטר ואחשוורוש היה בן הסייס הראשי.
• המלך החדש נושא לאישה את בת המלך הקודם.

קשה להאמין שמוטיב "סייס המלך" התפתח בקרב היהודים ונדד מהם אל הפרסים; תרבות הרכיבה של הפרסים הייתה המקום הטבעי להיווצרת מושג הסייס העומד בליבו של המוטיב הזה. יש להניח אפוא שהרעיון כבר היה קיים בסיפורים פרסיים כאשר רבא הכניסו לשיח התלמודי. דברי רבא, שנאמרו במאה הרביעית, מאות רבות לפני כתיבת גרסת "ספר המעשים" שיש בידינו, הם אפוא ההופעה המוקדמת ביותר המתועדת למוטיב שהגיעה לידינו.

שחזור זה יכול ללמדנו משהו על שיטתם של חכמי הבבל שחיו במרחב פרסי. במקרה זה, על מנת להסביר מדוע אחשוורוש כעס כל כך על ושתי, רבא השתמש במוטיב ספרותי מקובל מן האגדות הפרסיות – אשת המלך טוענת שהוא תפס את השלטון שלא כחוק ושמוצאו הנחות היה באורוות המלך. וכך, כאשר חכמי התלמוד ביקשו להפיח חיים בסיפורי המקרא שנגעו למלכי פרס הקדומים הם שאבו השראה מאגדות פרסיות מפורסמות שסופרו על מלכי פרס ששלטו בתקופתם.