מדוע האחים שונאים את יוסף
קטגוריות:
הכתוב בבראשית לז:ב פותח ברשימת יוחסין יוצאת דופן:
בראשית לז:ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן...
במקום רשימה שתמנה את בני יעקב על פי סדר ותתחיל בראובן, הבכור, בניגוד לציפיותינו מיד לאחר שמוזכר יעקב הכתוב מציין את יוסף. משמעות השינוי הזה נתונה במחלוקת פרשנים.[1] רש"י מבין כי הרשימה הזו משקפת באופן הגיוני את חשיבות התפקיד של יוסף בסיפור ההישרדות של משפחת יעקב,[2] ומשקפת באופן מדרשי את נקודות הזיקה הרבות שבין סיפור חייו של האב ובין סיפור חייו של בנוהאהוב.[3]
מפרשים אחרים מציעים כי יוסף הוא הסיבה לקיומה של משפחת יעקב, שכן הייתה זו רחל (אימו של יוסף) שלה רצה יעקב באמת להינשא.[4] תהיה הסיבה אשר תהיה לדרך ההתבטאות המוזרה הזו, הפסוק מדגיש את המעמד המועדף שזוכה לו יוסף בתוך משפחת יעקב.
באילו דרכים אני שונא אותך? בוא נספור
הכתוב מספר לנו כי יעקב אהב את יוסף מכל אחיו (פסוק ג). לאחר מכן הוא מספר לנו כי האחים זיהו את משוא הפנים הזה (שגולם בכתונת הפסים הידועה לשמצה). האם האחים שמעו כי יוסף הביא את דיבתם רעה אל אביהם? האם הרגישו שינוי בנימת הקול של יעקב? הכתוב לא מגלה לנו (פסוק 2ב). מה שכן ברור לנו הוא שבעקבות השנאה שרכשו האחים ליוסף, לא יכלו לדבר איתו באופן נטול זדון. הם "דברו לשלום", בלשון הפסוק. אם כן האחים נוטרים טינה ליעקב עוד לפני החלומות, עניין שזוכה לשטח הטקסטואלי הגדול ביותר בתחילת הפרשה.[5]
שנאת האחים מוזכרת בפסוקים במפורש, לא פחות משלוש פעמים:
בראשית לז:ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכׇּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.
לז:ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ...
לז:ח …וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו.
מאוחר יותר, בפסוק יא, אנו קוראים כי האחים מקנאים ביוסף, בתוך צלע אחת של הפסוק המנגידה בין הזעם העיוור הגובר של האחים ובין יכולתו של אביהם לשמור את הדבר במחשבתו.[6] תגובתו השלווה והשקולה של יעקב נועדה להבליט את המצב הרגשי שבו נתונים האחים. לבסוף שנאתם של האחים מחריפה כל כך עד שהם מחליטים להרוג אותו,[7] אך האם הפרובוקציות של יוסף אכן ראויות לתגובה כה קיצונית? יוסף – בעל הפריווילגיות, הראוותן, המלשין היהיר - אמנם איננו ראוי להערכה, אך האם הוא ראוי לשעבוד או למוות?[8]
תיאוריית הרקע רב השכבות (Hintergründig) של אוארבך
תפיסתו של אריך אַוּאֶרבך היא כי סיפורי המקרא הם סיפורים בעלי רקע רב שכבות.[9] אין להתייחס אל הדמויות והאירועים המדוברים רק על פי ההקשר הקרוב שבו הם מופיעים, אלא גם מתוך ידיעת המאורעות שקדמו להם. בניגוד ליצירות האפיות של הומרוס – דוגמת הנגד העיקרית של אוארבך – הסגנון המקראי המקוטע והפעמים סתום מותיר אחריו הרבה חוסר בהירות. על כן הקורא חייב תמיד לנהוג גם כפרשן, לדמיין את ההתרחשויות שבין הפסוקים ולרוב גם את תהליכי החשיבה הפנימיים של הדמויות, שכן הם נזכרים בפירוש רק לעיתים נדירות.
כאשר מתחילים את סיפורו של יוסף בבראשית לז, הרקע הזה לא מיד נראה לעין. שלושה אירועים קודמים נראים רלוונטיים במיוחד.
1. יעקב אוהב את רחל ולא את לאה
בראשית כט:טז וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. כט:יז וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה. כט:יח וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבׇדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה.
הכתוב מספר לנו במפורש כי יעקב אוהב את רחל יותר מלאה. למעשה שני פסוקים בהמשך הסיפור (כט:לא, לג) מתייחסים במפורש ללאה כ"שנואה". הכתוב לא מספר לנו כיצד הרגישו בני לאה בנוגע לזאת. כשיוסף נולד ודאי שהם היו כבר בוגרים מספיק כדי לחוש בהעדפה הברורה של יעקב – ולהתמרמר עליה. בסביבה אינטימית שכזו בלתי אפשרי שבני לאה לא יבינו את העניין, מה שמסביר מדוע ראובן בוחר להראות לאימו את הדודאים (ל:יד).[10]
האם נטרו האחים טינה ליעקב? כנראה. האם השליכו את הטינה הזו על הבן האהוב של ראש המשפחה, בייחוד לאחר שמותה של רחל סילק מן המשוואה יעד טבעי לאיבה? אין אנושי מזה.
2. ההמתנה ללידתו של יוסף
בראשית ל:כג וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי. ל:כד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְ־הֹוָה לִי בֵּן אַחֵר. ל:כה וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי.
נאומי נתינת שמות במקרא זכו מאז ומעולם לתשומת לב יתרה.[11] בעקבות מ"ד קאסוטו ניתחה אילנה פרדס את שמותיהם של בני לאה, וסיכמה את דבריה באמירה כי נאומי נתינת השם מלמדים יותר על נותן השם מאשר על בעל השם.[12] לעומת זאת במקרה של יוסף אנו למדים על אופיים של שני הצדדים.
בנאומה מציגה רחל שני פעלים שיש ביניהם מתח. בראשונה מצהירה רחל כי אלוהים "אסף את חרפתה", כלומר פעולה של צמצום, ואילו לאחר מכן היא נותנת לילד את השם יוסף וקוראת "יֹסֵף יְ־הֹוָה לִי בֵּן אַחֵר", שהיא פעולה של הוספה. נתינת השם מלמדת אותנו הרבה על רחל – ראשית על הסבל שעברה במשך שנות עקרותה (השוו ל:א) ושנית על הדמיון הרב שבינה ובין בעלה השאפתן.[13] רחל יכלה להסתפק בבן אחד (כך נהגה חנה), אך היא לא עושה זאת. החלק השני של נאום נתינת השם נושא בתוכו אירוניה איומה – אלוהים אכן יוסיף את בנימין, אך הדבר יעלה בחייה של רחל.
נתינת שני טעמים לשם אחד היא תופעה נדירה במקרא; על כל פנים אני מאמין כי המקרה שלפנינו מזמין את הקורא להביא בחשבון גם את גורלו של יוסף.[14] אם אפשר להגיד על דמות מקראית כלשהי שהיא ראשית כל "נאספה" ולאחר מכן "הוסיפה" – הדמות הזו היא יוסף, האיש שבתחילה סולק ממשפחתו ומאוחר יותר, באמצעות השפע שהוא עצמו הצליח ליצור, היה הכלי שבעזרתו הצליחה המשפחה הזו להינצל ממוות ברעב.
עם כל הכבוד למערכות היחסים שבין האחים, אני מאמין כי מילת הקישור המלווה את נאום נתינת השם חשובה באותה מידה. הכתוב אומר כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף, מילה שעל פי רוב מובנת כ"בזמן ש", אך כבר רש"י הבחין[15] שכאן היא נראית הרבה יותר כמו תיאור סיבה מאשר תיאור זמן מקרי. אי אפשר להתווכח על הסמיכות שבין לידת יוסף ובין בקשתו של יעקב לחזור לכנען. הכתוב לא מספר לנו כיצד הרגישו האחים בנוגע לכך,[16] אך גם כאן אי אפשר להכחיש את ההתייחסות המיוחדת ליוסף.[17]
3. הבדלת יוסף ורחל
בראשית לג:א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. לג:ב וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים.
כאשר יעקב/ישראל מתכונן למפגש מחודש עם עשיו אחרי שנים רבות של נתק, הוא מתמלא פחד, ובצדק. שנים לפני כן נחשף הקורא למעמקי הדיאלוג הפנימי של עשיו, "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת־יַעֲקֹב אָחִי (כז:מא). הכעס הזה ודאי לא היה נסתר מן העין. רבקה מצווה על יעקב לברוח לחרן בזה הנימוק: "לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם־שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד"[18]
כאשר יעקב רואה לבסוף את עשיו בא לקראתו (לג:א), הוא מחלק את משפחתו: השפחות וילדיהן בחזית, בסיכון גבוה, אחריהם לאה וילדיה, והיקרים ביותר, רחל ויוסף, ממוקמים באופן אסטרטגי מאחור.[19] למקרה שהקורא עשוי לחשוב שהמיקום הזה חסר חשיבות, פסוק ז מזכיר אותו בשנית, והפעם יוסף ממוקם לפני רחל.
מדרש בראשית רבה (קנ:ח) מסביר שהשינוי הזה נבע מרצונו הבוגר של יוסף להגן על אימו היפהפייה מעיניו החומדות של דודו, אבל אנחנו יכולים להסתפק בעובדה שיעקב שמר את חברי המשפחה היקרים לו ביותר בעמדה הבטוחה ביותר. הסיפור מתמקד כולו בפיוס שבין האחים: הרגשות של הדמויות האחרות בסצינה הזו לא תועדו, אולם אני חושב שאנו יכולים לנחש אותם בעצמנו.[20]
הסיכויים היו לרעתו של יוסף מלכתחילה
את ההשפעה של שלושת הקטעים הללו על הקריאה שלנו בבראשית לז כמעט ואין צורך להסביר. אפילו היה יוסף בן הזקונים המקסים ביותר בעולם, עדיין היה עליו לגבור גם על הזיכרון של אחיו הגדולים שאביהם אהב את רחל המנוחה יותר מאימותיהם[21] וגם על הטינה שרק הלידה שלו הייתה זו שהצדיקה שיבה לכנען, ושבסיטואציה שהייתה עשויה להיגמר באסון בחר יעקב להגן על רחל ועל יוסף יותר מכולם.
אמנם הסיבות לשנאת האחים ליוסף בבראשית לז מפורטות ומפורשות דיין, אך אין הן ממצות את כרוניקת האפליה הניצבת ברקע, שהוא עניין שאסור לקורא הזהיר להתעלם ממנו.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
21 בנובמבר 2021
|
עודכן לאחרונה
23 בנובמבר 2021
מאמר זה הוא תרגום של "Why the Brothers Hate Joseph" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com בדצמבר 2015. תורגם על ידי צוות האתר.
תנ"ך NJPS נוקט חירות גדולה בפיסוק, ברווחים ובחלוקה לקטעים בנוסח המסורה של בראשית לז:א-ב.
המילה תֹּלְדוֹת סובלת כמה משמעויות שונות במקרא: צאצאים, קורות ומאורעות, סיפור או רצף.
רש"י מחבר בין יעקב ויוסף, שניהם הבנים הצעירים אך המועדפים, בעקבות מדרש רבה סד:ו. ראו גם:
“Jacob and Joseph as Analogies” JSOT 6 (1978): 28-40.
מדרש לקח טוב ומדרש שכל טוב (שם שם).
החלומות מקבלים התייחסות מיוחדת כאשר יוסף מגיע לדותן (לז:כ) ומאוחר יותר כאשר יוסף מבין כי הופעתם הבלתי צפויה של אחיו במצרים תאפשר לו להגשים את חלומות נעוריו (מב:ט). כאשר הרמב"ן מסביר את מניעיו של יוסף בבראשית מב-מה הוא מציין במיוחד את הניסיון להגשים את החלומות, ובצדק. אני מעדיף את ההסבר מרובה הטעמים של מאיר שטנרברג (The Poetics of Biblical Narrative) – לימוד לקח, העמדה במבחן, ענישה והגשמת החלומות, כולם נמצאים כאן. כדרכם של יחסי אנוש, ליוסף יש "יותר מדי מניעים".
הדבר הזה מתגלה כעניין מכריע מאוחר יותר בסיפור, כאשר יוסף נמצא חי במצב מצוין במצרים. בלי להאריך יתר על המידה נציין כי שנאת האחים ליוסף מתוארת בשפע, והאלימות המופעלת כלפיו בפסוקים כג-כד מתבטאת בשלושה פעלים שונים (ויפשיטו, ויקחהו, וישליכו). ברומן "יוסף ואחיו" לוכד תומאס מאן בכישרון רב את רגע קריעת כתונת הפסים השנואה ומדגיש את התפקיד בייצוג את דמותו של יוסף.
הבור הריק אשר אין בו מים שימש גם הוא מצע פורה לפרשנות, אך אפילו אם דברי רש"י כי "נחשים ועקרבים יש בו" נדמים כפרשנות יתר, הם בהחלט מבטאים את הדחף הרצחני של האחים. ראו:
Gabriel Josipovici, The Book of God (New Haven: Yale, 1988): 19-20.
מכירת יוסף היא חטא שדורות מאוחרים יותר יידרשו לכפר עליו – רעיון שבא לידי ביטוי צבעוני ב"ספר צוואת השבטים", בפרקי דרבי אליעזר פרק לח, וכן בפיוט "אלה אזכרה" בתפילת יום הכיפורים.
לדיון עדכני בעיבודים השונים של השיטות הללו ראו:
James Adam Redfield, “Behind Auerbach’s Background,” in AJS Review 39:1 (April 2015): 121-150.
טבעם מעורר התשוקה והפוריות של הדודאים עשוי להביא למסקנה שראובן ביקש להעצים את כוחותיה הארוטיים של אימו. תפקידו של ראובן כמנוע למתחים המיניים והמשפחתיים בין יעקב, רחל ולאה ממשיך גם בפרק לה, כאשר ראובן מנסה לתפוס את מקומו של יעקב ושוכב עם בלהה, אמתה של רחל המנוחה.
המדרשים תוהים על רבים מן השמות של דמויות התורה, ורבות מן השאלות של הקורא המודרני נשאלות כבר במדרש: מי נתן את השם, משמעות השם, גזרתו הלשונית, מערך הסיבות שלו וכו'. המדרש נוטה גם להבחין באירוניה (אם בת פרעה ידעה עברית מדוע קראה לתינוק משה ולא משוי?) ובחוסר התאמה של שמות (אם נח נועד להביא נחמה, שמו היה צריך להיות מנחם).
ראו:
Ilana Pardes, Countertraditions in the Bible (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1992), 60-66.
ראו גם:
Yair Zakovitch, Jacob: The Unexpected Patriarch (New Haven: Yale University Press, Jewish Lives Series, 2012).
אני לא תמיד מסכים עם הקריאות של הרולד בלום ב־The Book of J שלו, אבל "לוחמני" הוא ודאי התיאור המדויק ביותר של יעקב, ואני מוסיף – גם של רחל.
שלמה נקרא גם ידידה; יעקב נותן לבנימין את שמו במקום השם שנתנה לו אימו הגוססת, "בן־אוני".
משנולד יוסף בטח יעקב בהקב”ה ורצה לשוב.
יש לציין כי יעקב מתייעץ עם רחל ולאה, אחיות וצרות זו לזו, ושתיהן מסכימות כי היציאה מפדן ארם הכרחית לשמירה על ירושת ילדיהן.
אם נרחיק לכת עוד קצת, טבעי לשער כי הם לא אהבו את הפרידה מחבריהם, משפחותיהם ומבית ילדותם. גם אם היה לבן חם איום ונורא ואב חשדן, יכול להיות שביצועיו כסבא היה די שונים, יחד עם אשתו נטולת השם.
בראשית כז:מה. תנ"ך NJPS מניח בצדק סימן קריאה בסוף הפסוק הזה. המונח "שניכם" נתון לוויכוח. בתחושה הפשוטה נראה כי נרמזים בו עשיו ויעקב, אחד יירצח והשני יהפוך רוצח, אולם יש שראו בדברים את עשיו ויצחק, שכן מותו של האב הוא שיפתח את הפתח לרצח הבן.
ג'ון ד' לוונסון מציין כי "יעקב מדגיש מחדש ובצורה מוחשית את העדפתו לרחל – דבר שהביא לאיבה גדולה בין נשותיו – וכעת מרחיב אותה גם לבנה, יוסף.
Jon D. Levenson, The Jewish Study Bible (Oxford, 2004) “Genesis,” 68.
בתגובה לגרסה מוקדמת יותר של הדברים, ציין זאב פרבר כי מוטיב הפרדת הילדים על פי אימם ממשיך גם בבראשית לד בסיפור אונס דינה, בפרט כאשר יעקב מדבר על הסכנה האורבת ומתנסח במילים "אני וביתי" וכאשר שמעון ולוי מגיבים לו ומכנים בדבריהם את דינה "אחותנו", ולא "ביתך", כפי שכונתה מוקדם יותר בפרק. אני מסכים עם האבחנה הזו. (הערת העורך: שמעתי את הדברים לראשונה במכון דרישה מפי הרב דוד סילבר.)
הכתוב מדגיש את המתח שבין יוסף ובני השפחות – רעיון שהורחב במידה ניכרת אצל פרשנים מאוחרים.
מאמרים קשורים :