מה הסוכה מייצגת

מצוות סוכה בספר ויקרא

בתיאור שמירת חג הסוכות בויקרא כג התורה מצווה על קיום שני טכסים מלבד הקורבנות ואיסור מלאכה: ארבעת המינים (ויקרא כג:לט–מא) והסוכה (ויקרא כג:מב–מג). לשון מצוות סוכה היא כדלקמן:

^{ויקרא כג: מב} בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כׇּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. ^מג לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְ־הֹוָה אֱלֹהֵיכֶם.

בניגוד לפולחן ארבעת המינים או לולב ואתרוג, כאן התורה מספקת הסבר למצווה. על פניו, אין דבר ישיר וברור מזה. בני ישראל מצֻווים להתגורר בסוכות כדי להיזכר בסוכות בהן ישבו אבותיהם בתקופת יציאת מצרים. אנו יושבים היום בסוכות בדיוק כמו שהם ישבו בסוכות בנדודיהם במדבר.

משמעות המצווה במסורת הרבנית

על אף פשטות ההסבר, לכאורה, חז"ל חלקו לגבי פירוש אירועי העבר:

"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" – רבי אליעזר אומר: "סוכות ממש היו". רבי עקיבא אומר: "בסוכות ענני כבוד היו" (ספרא טז:יא, בעריכת א' וייס, קג, א–ב)^[1]

לפי דעתו של רבי אליעזר, בני ישראל ישבו בסוכות ממשיות כאשר יצאו ממצרים, וקיום המצווה מדי שנה נועד לשחזר מימד זה של יציאת מצרים. לדעת רבי עקיבא, בני ישראל לא בנו סוכות מעצים וצמחים וישבו בהן, אלא ישבו בסוכות עשויות מ"ענני כבוד" על-טבעיים. הסוכות שמאז נבנו על ידי ישראל במהלך הדורות מנציחות, אך אינן משחזרות את הסוכה שבה ישבו בני ישראל במדבר.

דעתו של רבי אליעזר ברורה ומובנת. אנו יודעים מה זו סוכה, ונראה שאנו מבינים מה הכוונה שבני ישראל ישבו בסוכות במשך שהותם הארעי במדבר, זאת על אף שאין אנו שומעים על כך מקורות אחרים בתורה. לעומת זאת, דעתו של רבי עקיבא בעניין ענני הכבוד דורשת הסבר.

דעת רבי עקיבא כניסיון ללכת בדרך הפשט

במבט ראשון, עמדתו של רבי עקיבא נראית כסוג של מדרש דמיוני המנוגד לפשט שמבטא עמיתו. אף על פי כן, אפשר לטעון שרבי עקיבא מציג בפנינו ניסיון ללכת בדרך הפשט, או לפחות הסבר פשט מתחרה לפסוק, דהיינו, הסבר על פי הקשר.^[2] לפרש את "סוכות" של ויקרא כג:מג כסוכות ממש אינו פשוט כל כך כפי שנדמה.

לפי התורה: בני ישראל לא ישבו בסוכות

התורה, כאמור, אינה מזכירה את ישיבת בני ישראל בסוכות חוץ מאשר בפסוק זה. לכל אורך סיפור יציאת מצרים המסופר בתורה, בני ישראל מתוארים כיושבים באוהלים, כפי שאכן אופייני לנוסעים ולגרים במדבר. כך, כאשר בלעם סוקר את מחנה בני ישראל, הוא אומר "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד:ה), ולא "מה טבו סוכותיך ישראל". בדומה לכך, התורה מספרת שכאשר משה נכנס לאוהל מועד, "יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה" (שמות לג:ח) ולא "איש פתח סוכתו". גם הנביא הושע (יב:י) מדבר על בני ישראל הדרים באוהלים במדבר.^[3]

מדוע ויקרא כג:מג מתייחס למגורי בני ישראל כסוכות, כאשר בשאר התורה לא ידוע על כך דבר?

אלוהים הושיב את ישראל בסוכות – מה משמעות הדבר?

ייתכן שרבי עקיבא הושפע מן הניסוח הייחודי של ויקרא כג:מג, שבו נאמר "בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", תוך שימוש בבניין הפעיל (הושיב) שבו אלוהים הוא נושא הפועל. זאת לעומת פועל "ישבו" שיכול היה לתאר את בני ישראל כנושא הפועל. ניתן היה לומר שמצוות הסוכות נועדה להזכיר ש"בסכות ישבו בני ישראל", אך התורה מדגישה שאלוהים "הושיב" את בני ישראל, כלומר "גרם" להם לגור בסוכות. ניסוח זה עשוי לרמוז שאלוהים סיפק את הסוכות, ולפיכך הן לא היו סוכות ארציות ורגילות.

סוכות כ"עננים" בתורה

המונח סוכה מוזכר לעתים בתנ"ך במשמעות של עננים או כרמז למשכנו השמיימי של אלוהים בין העננים. מחבר ספר תהילים מתאר את חזון אלוקים שחזה:

^{תהילים יח:יב} יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים.

המשמעות של השורש סכ"ה, "לכסות", מתאימה הן לסוכות והן לעננים, המעניקים צל ומחסה מן השמש.

ואכן, התורה מספרת על עננים אלוהיים המופיעים בקביעות סביב מחנה בני ישראל במדבר. אלה הם "עמוד הענן" המוליך את בני ישראל בדרכם (לדוגמה שמות לג:ט–י), והענן שבו התגלה אלוהים בתוך המשכן (ויקרא טז:ב).

רבי עקיבא, ששאל את עצמו איזה פירוש של המונח סוכות מתאים לויקרא כג:מג, הסיק שמתקבל יותר על הדעת להבין את המונח כ"עננים (של כבוד האל)" מאשר "סוכות (ממשיות)". בעוד שהתורה אכן מתעדת את בני ישראל כמוקפים בעננים, היא אף פעם אינה מזכירה סוכות.

זווית היסטורית-ביקורתית: מימי קציר לזיכרונות היסטוריים

את הדילמה הפרשנית של רבי עקיבא אפשר לבחון מנקודת מבט אחרת. כפי שידוע היטב, היהדות מציעה הסברים חקלאיים לצד הסברים היסטוריים לחגי שלושת הרגלים. כבר בתורה נקשר חג האביב, זמן קציר שעורים, עם קורבן פסח ועם יציאת מצרים. אך התורה אינה קושרת את חג הקציר של עונת הקיץ, הידוע גם כחג הביכורים ושבועות, עם אף אירוע היסטורי. יהדות בית שני ויהדות חז"ל קישרו מאוחר יותר את שבועות למתן תורה בהר סיני, וכך סיפקו הסבר היסטורי לאירוע.^[4]

היחס של התורה לחג הסוכות, חג האסיף המתקיים בסתיו (שמות כג:טז), מהווה שלב ביניים בתהליך של מתן מימד היסטורי לחגים. ויקרא כג:מג מקשר את חג האסיף ליציאת מצרים ולמגורים הארעיים במדבר באמצעות התפיסה שבני ישראל ישבו בסוכות, אף שרעיון זה אינו מופיע בשום מקום אחר בתורה.

מנקודת מבט ביקורתית על מקורות התורה ועריכתה, אפשר להבין את ההתייחסות לסוכות כניסיון של מחבר מאוחר להתאים את מנהגי ימי האסיף לתוך הנרטיב של יציאת מצרים והמדבר, שבמקור לא התאים לכך.^[5] רבי עקיבא זיהה את התלישות הזו. ההתייחסות המורכבת והמבלבלת לסוכות הובילה אותו להבין את הביטוי סוכות כענני כבוד ולא כמבנים הממשיים שבהם חוסים עובדים חקלאיים בימי האסיף.

סמליות הסוכה לפי פירושו של רבי עקיבא

בדמיון החז"לי, "ענני הכבוד" נועדו ליצור שדה כוח הגנתי סביב בני ישראל בנדודיהם במדבר. היו רבנים שדמיינו:שבעה עננים, אחד בכל צד של מחנה ישראל, ועוד אחד מלמעלה, אחד מלמטה, ואחד – "עמוד הענן" של התורה. כל אלה היו הולכים לפניהם ומורים להם את הדרך (תוספתא סוטה ד:ב).^[6] העננים הגנו עליהם מן החולות החמים מלמטה, מן השמש הקופחת מלמעלה, מעקרבים ומנחשים, והגנו עליהם אף מהתקפות מצד אויביהם. כך סימלו העננים את נוכחות האל המושלמת והמגינה, את דאגתו ואהבתו לעמו. מבחינה זו, הסוכות מזכירות את "ירח הדבש" בין בני ישראל לה' במהלך השהייה הארעית במדבר.

הנרטיב העיקרי של התורה מציג מערכת יחסים טעונה בה בני ישראל כל העת התלוננו, מרדו וחטאו. בניגוד לך יש נביאים המזכירים תקופה זו כתקופה הרמונית של "ירח דבש", בה בני ישראל נסעו בנאמנות ובדבקות בעקבות אלוהיהם במסע לארץ המובטחת. כך מתאר הנביא ירמיהו:

^{ירמיהו ב:ב} הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְ־הוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.

בתמורה, על פי התיאור הזה, האל גונן עליהם בתוך הנוכחות האינטימית של ענני הכבוד, כמעט כמו חדר כלולות בו שוהים חתן וכלה יחדיו.

לטענתו של רבי עקיבא, פולחן הישיבה בסוכה מעורר רגישות זו באמצעות סמליות ענני הכבוד וחווית צילה של הסוכה, המתקשרת באופן מוחשי עם הצל המגונן שמספקים העננים. בשמש הים-תיכונית החמה, צל היה הסמל הבולט של הגנה. תהילים פרק צא פותח:

^{תהלים צא:א} יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן. ^צא:ב אֹמַר לַי־הוָה מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ.

בדומה, הגנה אלוהית מן השמש היא אחד התיאורים של יחס אלוהים לעם בתהילים קכא:

^{תהלים קכא:ה} יְ־הוָה שֹׁמְרֶךָ יְ־הוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ.

בצל סוכה זו, המאמינים חווים את הצל האלוהי, "צל שדי", וחשים את ההגנה של נוכחות אלוהית מגוננת.

סמליות הסוכה לפי פירושו של רבי אליעזר

ומה לגבי רבי אליעזר? אם הישיבה השנתית בסוכות משחזרת את הסוכות הממשיות בהן ישבו בני ישראל במדבר, הרי שמשמעות המצווה וחווייתה משתנות. סוכה ממשית היא מבנה ארעי ורעוע, "דירת ארעי" כפי שההלכה הרבנית תגדיר אותה מאוחר יותר. בני ישראל, לפי תפיסה זו, היו פגיעים וחסרי ביטחון במשך שנות הנדודים במדבר, חשופים לפגעי טבע ומועדים להתקפות. הישיבה בסוכות דורשת לצאת מהבתים היציבים והעמידים כדי לשחזר חוויה זו של פגיעות וחוסר יציבות.

נקודת מבטו של רבי אליעזר מתאימה גם היא לתחושת החג בצורתו הקדם-היסטורית. בסיום השנה החקלאית, לאחר קציר הסתיו, יש סכנה של תחושת ביטחון יתר. בנקודה זו, אנשים עלולים לחוש כדברי הפסוק:

^{דברים ח:יד} וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... ^ח:יז וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.

לפיכך, דווקא בעונה זו של השנה, נדרשים אנשים לשהות בסוכות כדי לשחזר ולהיזכר בחוסר היציבות הבסיסית של חיי אנוש והתלות בטבע ובאלוהים.

סיכום

לפולחנים וסמלים עוצמתיים יש משמעויות מגוונות. החוויות הפולחניות הכרוכות בפירושים של רבי עקיבא ורבי אליעזר אינן חייבות לסתור זו את זו, במיוחד כאשר הן מתייחסות לחג של שבעה או שמונה ימים, המאפשר להתמקד ביותר מנושא אחר. מי ייתן ובחג הסוכות הקרוב נזכה לחוות את הסוכה הן כסמל של ענני הכבוד והן כשחזור הסוכות הממשיות של יציאת מצרים.