נוסחים חלופיים במסורה: מן התלמוד ועד רש"י

התלמוד הבבלי מספר כיצד הזהיר רבי ישמעאל את תלמידו הצעיר, רבי מאיר, להקפיד שלא לעשות ולו טעות אחת בעת כתיבת ספר תורה:

^{בבלי עירובין יג} ...אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר: ... כשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: "בני, מה מלאכתך?" אמרתי לו: "לבלר אני.”^[1]

חז"ל היו מודעים לקיומם של הבדלי נוסח במקרא. אין הכוונה רק להבדלים בין מסורות טקסטואליות נבדלות, כגון התורה השומרונית, תרגום השבעים או מגילות קומראן, אלא גם לשינויים ולווריאנטים שהתקיימו בתוך המסורת הפרוטו-מסורתית עצמה.^[2]

תורתו של רבי מאיר

אזהרתו של ר' ישמעאל מנוסחת בלשון הגזמה רטורית בשל קיומן של הבדלי נוסח. יש בכך אירוניה מסוימת: דווקא נוסח התורה שיוחס לר' מאיר נודע כנבדל מנוסח המסורה המקובל לפחות בשלושה מקומות.

1. בן דן או בני דן

בתיאור צאצאיו הרבים של יעקב שירדו למצרים, מתעורר קושי בנוגע לדן, שכן הפסוק פותח בלשון רבים, אך מונה בן אחד בלבד:

^{בראשית מו:כג} וּבְנֵי דָן חֻשִׁים.

בהתייחסו לקושי זה, מציע ר' אברהם אבן עזרא (1089–1164) שתי הסברים:

^{אבן עזרא בראשית מו:כג} יתכן שהיו שנים, ומת אחד מהם, ולא הזכירו הכתוב. או: כן דרך הלשון, [כי הנה נמצא (במדבר כו:ח): ובני פלוא אליאב.]⁠^[3][4]

אולם, הנוסח התורה של רבי מאיר, ההקדמה מופיעה בלשון יחיד:

^{בראשית רבה (תיאודור-אלבק) ויגש צג} בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב "ובן דן חושים."

אמנם קריאה זו אמנם מיישבת את הקושי הדקדוקי, אך דווקא משום כך סביר שהיא משנית. על פי העיקרון הטקסטואלי lectio difficilior potior ("הקריאה הקשה יותר עדיפה").^[5] שיקול זה מתחזק כאן משום שגם התורה השומרונית וגם תרגום השבעים משמרים את צורת הרבים. ההסבר הפשוט הוא שהסופר נקט את הנוסחה הקבועה המשמשת ברשימת בני יעקב, אף שבמקרה של דן נזכר בן אחד בלבד. ייתכן שזה גם פשר הסברו של רד"ק (ר' דוד קמחי, 1160–1225 בקירוב), בדומה להצעה השנייה של אבן עזרא:

^{רד"ק בראשית מו:כג} לא היה לו אז אלא בן אחד ושמו חושים. ואמר "ובני" – כאילו אמר: כל הבנים שהיו לו לא היה אלא זה, וכן (דברי הימים א ב:ח) "ובני איתן עזריה."

נראה, אם כן, כי הטקסט של רבי מאיר הוא תיקון, בין אם נעשה על ידו ובין אם על ידי סופר קודם.

2. בגדי אור

לפני שגירש את אדם וחוה מגן עדן, עשה להם ה' בגדים:

^{בראשית ג:כא} וַיַּעַשׂ יְ־הוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.

מדרש בראשית רבה מדווח שוב כי בתורתו של רבי מאיר הופיע נוסח חלופי:

^{בראשית רבה (תיאודור-אלבק) בראשית כ} בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב "כותנות אור."

קריאה מיסטית זו אינה אופיינית למקרא, וככל הנראה מדובר בקריאה משנית. בתקופה זו, היו המילים "עור" ו"אור" קרובות מאוד בהגייתן, וייתכן שהבדל זה עומד ביסוד חילוף הנוסח. ואכן, התלמוד מעיד על קהילות שבהן לא הבחינו כראוי בהגייה בין האותיות עי"ן ואל"ף:

^{בבלי מגילה כד ע"ב} אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין.

ייתכן אפוא שהנוסח "כותנות אור" נוצר כאשר סופר העתיק טקסט שנמסר לו בעל פה וטעה בשל הדמיון הפונולוגי בין שתי המילים.[6] עם זאת, אפשר שגם משמעותה של הקריאה החלופית תרמה לשימורה. שמו של רבי מאיר עצמו קשור לשורש או"ר, והדימוי של אור כלבוש מוכר מתיאורו של האל בתהילים:

^{תהילים קד:א} ...הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. ^כד:ב עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה...

במילים אחרות, ייתכן שלפי הקריאה המיוחסת לר' מאיר, אדם וחוה הולבשו ב"כותנות אור" כדי לבטא את קרבתם לאלוהים, המתואר אף הוא כמי שעוטה אור כלבוש.^[7]

3. המוות הוא דבר טוב

עם השלמת הבריאה בששה ימים, אלוהים מרוצה מהתוצאה:

^{בראשית א:לא} וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד...

עם זאת, תורתו של רבי מאיר מציעה מסר שונה בתכלית:

^{בראשית רבה (וילנה) בראשית ט:ה} בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב: "והנה טוב מאוד" ו"והנה טוב מוות".

שוב, נראה כי הטקסט של רבי מאיר הוא משני, שכן האמירה "והנה טוב מות" אינה משתלבת באופן טבעי בהקשר של סיפור הבריאה. בדומה לדוגמה הקודמת, מקור השינוי הזה הוא ככל הנראה בדמיון הצלילי בין המילים, בהתבסס על שני מאפייני הגייה באותה תקופה:

1. האל"ף הגרונית לא נהגתה.^[8]
2. העיצור דל"ת בסוף מילה נהגה באופן הקרוב לתי"ו.

כתוצאה מכך, "מאוד" ו"מות" עשויות היו להישמע כמעט זהות,^[9] ודמיון זה יכול היה להביא להחלפת מילה אחת באחרת בעת מסירה בעל פה או העתקה מתוך הכתבה. עם זאת, החלק הבא של הטקסט נראה כמרמז כי לפחות חלק מהאנשים הבינו זאת כדרשה ולא כנוסח מקראי חלופי:

אמר ר' שמואל בר נחמן: רכוב הייתי על כתפי סבי ועולה מעירי לכפר חנא דרך בית שאן, ושמעתי את ר' שמעון בן ר' לעזר יושב ודורש בשם ר' מאיר: "הנה טוב מאד" ו"הנה טוב מות".

נראה, אם כן, שלפחות חלק מהחכמים לא היו בטוחים אם לרבי מאיר היה נוסח ממשי של התורה השונה מן הנוסח המקובל, או שמא מדובר בדרשות על הטקסט הקיים. ייתכן אפוא שבחלק מן המקרים, ואולי אף בכולם, הביטוי "תורתו של רבי מאיר" אינו מציין ספר תורה בעל נוסח ייחודי, אלא את תורתו הפרשנית של רבי מאיר ואת הדרשות שיוחסו לו.

שלושת הנוסחים שבוטלו

מספר טקסטים חז"ליים^[10] מספרים על שלושה ספרי תורה שנמצאו בעזרה, וביניהם הבדלי נוסח:

^{ירושלמי תענית ד:ב} שְׁלֹשָה סְפָרִים מָצְאוּ בָעֲזָרָה: סֵפֶר מְעוֹנֵי, וְסֵפֶר זַעֲטוּטֵי, וְסֵפֶר הִיא.

התלמוד ממשיך ומתאר בכל אחד מן המקרים הבדל נוסח נקודתי, וכן האופן שבו הוכרע בין הגרסאות השונות.

1. אותה מילה, בצורת זכר לעומת צורת נקבה

בְּאֶחָד מָצְאוּ כָתוּב מְעוֹן אֱלֹהֵי קֶדֶם, וּבִשְׁנַיִם כָּתוּב מְעוֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם, וְקִייְמוּ שְׁנַיִם וּבִיטְלוּ אֶחָד.

2. אותו מונח, בארמית לעומת עברית

 בְּאֶחָד מָצְאוּ כָתוּב וַיִּשְׁלַח אֶת זַעֲטוּטֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִשְׁנַיִם כָּתוּב וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְקִייְמוּ שְׁנַיִם וּבִיטְלוּ אֶחָד.

3 אותה מילה, בכתיב ארכאי לעומת כתיב מעודכן

 בְּאֶחָד מָצְאוּ כָתוּב תֵּשַׁע הִיא, וּבִשְׁנַיִם כָּתוּב אַחַד עֶשְׂרֵה הִיא, וְקִייְמוּ שְׁנַיִם וּבִיטְלוּ אֶחָד.

בשלושת המקרים הללו, חז"ל מודעים לקיומן של הבדלי נוסח בין ספרי התורה. במקרים רבים אחרים, לעומת זאת, אין דיון מפורש בהבדלי נוסח; החכמים פשוט מצטטים פסוקים בנוסח שאינו תואם את נוסח המסורה שבידינו.

אלקנה הלך אחרי אשתו

התלמוד מבקר את מנוח, אביו של שמשון, על כך שהלך אחרי אשתו — כלומר, הלך ממש מאחוריה — ובכך הפר את הוראת התנאים האוסרת על גבר ללכת מאחורי אישה:

^{בבלי ברכות סא ע"א} אָמַר רַב נַחְמָן: מָנוֹחַ עַם הָאָרֶץ הָיָה, דִּכְתִיב (שופטים יג:יא): "וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ."

הגמרא מאתגרת מסקנה זו, שכן אלקנה, אבי שמואל, והנביא אלישע מתוארים כמי שהלכו אחרי נשים, אף שאין מקום לראות בהם עמי הארץ:

מַתְקִיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי אֶלְקָנָה, דִּכְתִיב: "וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ", וְגַבֵּי אֱלִישָׁע, דִּכְתִיב (מלכים ב ד:ל): "וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ", הָכִי נָמֵי אַחֲרֶיהָ מַמָּשׁ?

התלמוד מסכם כי, לפחות בשני המקרים האחרונים ואולי בשלושתם, אין להבין את הביטוי "הלך אחריה" באופן מילולי, אלא במשמעות מושאלת: האיש פעל בעקבות דבריה או עצתה של האישה.אולם כבר בעלי התוספות במאה ה־12 העירו כי הפסוק המצוטט על אלקנה אינו מופיע כלל במקרא:

^{תוספות ברכות סא} שבוש הוא שאין פסוק זה בכל המקרא ול[א] ג[רסינן] ליה.

מה שהפסוק בנוסח המסורה אומר למעשה הוא:

^{שמואל א א:יח} ...וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד. ^א:יט וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי יְ־הוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ...

אפשרות אחת היא שרבי נחמן בר יצחק או עורכי התלמוד אכן כללו את הביטוי "וילך אלקנה אחרי אשתו" בטקסט המקראי שלהם, אולי לפני או במקום צורת הרבים "וישובו". אפשרות אחרת היא שהציטוט נמסר מן הזיכרון.^[14] סמיכותם של כמה פרטים בפרק — "ותלך האשה לדרכה", אחר כך שובם המשותף של חנה ואלקנה, ולבסוף "וידע אלקנה את חנה אשתו" — עשויה הייתה ליצור בזיכרון נוסח משולב, שלא הופיע למעשה בטקסט המקראי.^[15]

פילגשים

לקראת סוף חייו מבקש אברהם להבטיח שיצחק יהיה יורשו העיקרי. לשם כך הוא מעניק מתנות לבניו האחרים ומשלח אותם הרחק ממנו:

^{בראשית כה:ו} וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם.

בבראשית רבה נחלקים רבי יהודה ורבי נחמיה בשאלה אם הגר וקטורה הן אותה אישה. רבי נחמיה סבור שמדובר בשתי נשים שונות, ומביא ראיה מן הפסוק, המדבר על "פילגשים" בלשון רבים:

^{בראשית רבה (תיאודור-אלבק) חיי שרה סד} אמר לו [ר' נחמיה] "והכת[יב] (בראשית כה:ו): 'ולבני הפילגשים אשר לאברהם'?"

על כך, רבי יהודה מציין את האיות החריג:

אמר ליה [רבי יהודה]: "'פילגשם' כת[יב]."

ר' יהודה טוען שהמילה נכתבה בכתיב חסר — ללא היו"ד המציינת את תנועת החיריק ברבים — באופן המאפשר לדרוש אותה כאילו רמזה לפילגש אחת בלבד. רבי יהודה רואה אפוא בכתיב החסר רמז לכך שלהגר ולקטורה זהות אחת: אותה אישה שימשה פילגשו של אברהם בשני שלבים שונים בחייו. מדרש זה מובא גם בפירוש רש"י (ר' שלמה יצחקי, 1040–1105):

^{רש"י בראשית כה:ו} "הפלגשם" – חסר כתיב,⁠ שלא היתה אלא פלגש אחת, היא הגר היא קטורה.^[16]

ואולם בנוסח המסורה שבידינו המילה כתובה בכתיב מלא, הפילגשים, עם יו"ד. כך עולה כבר מפירושו של נכדו של רש"י, ר' שמואל בן מאיר (רשב"ם), המצטט את המילה בכתיב מלא ומפרש אותה בהתאם:

^{רשב"ם בראשית כה:ו} "הפילגשים" – הגר וקטורה.

על הקושי עמדו גם ר' חזקיה בן מנוח, בעל חזקוני מן המאה ה־13, וכן הפירוש התוספתי האנונימי הדר זקנים. שניהם פותחים בציטוט רש"י ואז משיבים באופן דומה:

^{חזקוני בראשית כה:ו} ... חז"ק^[17] לפי[רוש] ר"ש, שהרי הוא מלא בספרים מדוייקים והן הגר וקטורה.^{הדר זקנים בראשית כה:ו} ...וקשה כי בכל חומשים מדוייקים מלא הוא וגם במסורת חשיב עליו במלאים.

נראה, אם כן, כי במשך תקופה מסוימת, שתי הצורות היו קיימות במסורת של הטקסט המסורתי.

וי"ו מיותרת

דוגמה נוספת שבה הטקסט של רש"י שונה מן המסורה שבידינו מופיעה בפסוק שבו ה' מסביר למשה את ייעוד הארון:

^{שמות כה:כב} וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל.

על המשפט האחרון, רש"י מפרש כאילו הוא מתחיל במילת חיבור (במודגש):

^{רש"י שמות כה:כב} "ואת כל אשר אצוה אתך" – הרי ו"ו זו יתירה וטפילה, וכמוה הרבה במקרא..^[18]

במקרה זה, גם לר' אברהם אבן עזרא היה הטקסט החלופי הזה, והוא פותח את פירושו במילים "וטעם ו"ו 'ואת כל אשר אצוה'" — כלומר, הוא מסביר את הווי"ו שבביטוי "ואת כל אשר אצוה.

הפרשן התוספתי ר' יהודה בן אלעזר (סוף המאה ה-12/ תחילת המאה ה-13), לאחר שציטט את רש"י, מציין כי אין זה הנוסח המצוי בספרים המדויקים שבידיו:

^{מנחת יהודה שמות כה:כב} ... פליאה גדולה נשגבה בעיני שליח צבור מטורויי״ש הר״ר מנחם ז״ל כי בספרים מדוייקים כתוב את בלא וא״ו.

במקרה זה, אפוא, הנוסח החלופי התקיים לפחות עד המאה ה־12.

הבדלים קטנים בנוסח המסורה

מה שאנו מכנים "נוסח המסורה המקראי" — זה המשמש את כל היהודים, מן האורתודוקסים ביותר ועד הליברלים ביותר, כמו גם את היהודים הקראים — הגיע לצורתו המגובשת במאה העשירית לספירה על ידי בית המדרש הטבריני של אהרון בן אשר. מסורת זו נשענה על נוסח פרוטו־מסורתי בן כאלף שנה, שהיה יציב יחסית עוד קודם לתקופת בעלי המסורה.. עם זאת, כפי שאנו רואים מi הדוגמאות שלעיל, גם בתוך מסורת טקסטואלית יציבה זו המשיכו להתקיים הבדלים קטנים במשך מאות שנים, וחלקם אף שרדו מעבר לתקופת בעלי המסורה.