"זאת התורה" עבור הכוהנים המבצעים את הקרבת הקורבנות

שתי קבוצות של חוקי קורבנות

פרקים א-ז בויקרא מפרטים את דיני הקורבנות. הקורבנות מוזכרים פעמיים, פעם אחת בפרשת ויקרא (פרק א-ה) ופעם נוספת בפרשת צו (ו-ז):

כפי שניכר מהתרשים, סדר הקורבנות שונה בין שתי הפרשות. חשוב מכך, כל אחת מהפרשות מתמקדת בעניינים שונים.

היחידה הכוהנית (צו)

ההתגלות האלוהית בויקרא ו-ז מכוונת אל הכוהנים. משפט הפתיחה של היחידה אומר במפורש:

^{ויקרא ו:א} ...צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר...

המיקוד של דינים אלו הוא בזכות של כוהנים מסוימים לאכול מן הקורבנות השונים, ובחוקים והגבלות הנוגעים למתנות כהונה (ראו נספח להרחבה). ההתמקדות בכוהנים בולטת לקראת סוף היחידה הזו:

^{ויקרא ז:לה} זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי יְ־הוָה בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַי־הוָה. ^ז:לו אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם.

היחידה הישראלית (ויקרא)

נקודת המוצא של דיני הקורבנות בפרשת ויקרא (פרקים א-ה) שונה לחלוטין. בניגוד לפרשת צו, הפרשה פותחת בפנייה לבני ישראל:

^{ויקרא א:ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם...

אין ספק שתפקידם של הכוהנים בולט גם בדינים האלה, המפרטים את סדר הפעולות לסוגי קורבנות שונים, כגון אילו חלקים אמורים להישרף ומה יש לעשות עם הדם. עם זאת, המוקד העיקרי של היחידה הוא סוגי הקורבנות שבני ישראל צריכים להביא ובעלי החיים שהם יכולים להרשות לעצמם. לדוגמה, בעלי החיים שבני ישראל מצווים להביא כעולה מוזכרים מהיקר אל הזול: ניתן להביא שור (א:ג), צאן (כבש או עז; א:י), או ציפור (א:יד). גם למביאים קורבן שלמים יש אפשרות לבחור, בסדר הוצאות יורד, בין שור לצאן, ואף לבחור בין כבש (ג:ז) לעז (ג:יב).

יחידת החטאת והאשם מאורגנת אחרת, ונסובה סביב השאלה מדוע נדרש אדם להביא סוג מסוים של קורבן. כלומר, היא עוסקת בשאלת סוג החטא שבוצע. גם כאן, הדגש הוא על מביא הקורבן, להבדיל מבעל התפקיד שמבצע את הטכס. הבחנה זו באה לידי ביטוי בהצהרה החוזרת ונשנית לסיכום כל אחד מסעיפי קורבן החטאת:

^{ויקרא ד:כו} וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ.

הצהרה מסכמת דומה מופיעה גם באשם:

^{ויקרא ה:טז} וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.

באף מקום לאורך הדיון על קורבנות הבהמה בויקרא א-ה לא מפורטות המתנות שמקבלים הכוהנים או כללי האכילה של הקורבנות.^[4]

חוקי כוהנים לעומת חוקי ישראל

יעקב מילגרום (2010-1923) מסכם את ההבחנה בין שתי מערכות חוקים אלו בהקדמתו לדיני הקורבנות:

בפרקים אלו [א-ה] מפורטים הקרבנות מנקודת המבט של התורם... גם פרקים ו-ז עוסקים באותם הקרבנות, אמנם בסדר שונה, אך מנקודת המבט של הכהנים.^[5]

הבחנה זו של מילגרום מופיעה כבר בפירושו של ר' דוד צבי הופמן (1921-1843) על ויקרא, חיבור המשלב את הכשרתו הרבנית הקלאסית עם מומחיותו האקדמית:

החוק שבויקרא א-ה, שניתן באהל מועד הוא דין הקרבנות שנועד לעם כולו. עליו לפרט:

א) את החומר שאפשר להשתמש בו בכל קרבן וקרבן.

ב) בקרבנות חובה - את הסיבות הגורמות להקרבתם.

ג) את עבודות המקריב בשעת ההקרבה….

…הפרקים ו-ז בויקרא מהווים… חוק קרבנות שלם בשביל הכהנים שכולל הוראות:

א) על דרך ההקרבה של כל קרבן וקרבן,

ב) על הנוהג אחרי ההקרבה…^[6]

חוקים משלימים? אולי לא

ההבחנה החדה המתוארת לעיל עשויה להצביע על כך שהחוקים נועדו להשלים זה את זה, ובוודאי שהם מתפקדים כך בספר ויקרא. עם זאת, לא ברור אם החוקים קובצו במקור מתוך כוונה זו. מספר פרטים מרמזים שחוקי פרשת צו לא נכתבו מלכתחילה מתוך מחשבה על חוקי פרשת ויקרא:

1. קיימת חפיפה מסוימת בין החוקים, למשל בנוגע למקום שחיטת הבהמה, אופן הקרבת סולת המנחה ומי אמור לאכול אותה.
2. החוקים הנוגעים לאופן ביצוע קורבן האשם מופיעים בפרשת צו ולא בפרשת ויקרא.^[7]
3. ויקרא ד-ה לא משתמש במונח ז.ר.ק כדי לתאר את האופן שבו יש לתמרן את דם החטאת, אבל חוקי צו מרמזים שזו הפעולה שיש לנקוט לגבי הדם.^[8]

נתונים אלה מצביעים על כך ששני אוספי החוק הללו היו פעם יחידות עצמאיות. הן הפכו ליחידות משלימות רק כאשר הוצבו זו לצד זו על ידי העורך של ספר ויקרא.

פסוקי הסיכום

פרק ז מסתיים בסיכום אופייני למקור הכוהני:^[9]

^{ויקרא ז:לז} זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. ^ז:לח אֲשֶׁ֨ר צִוָּה יְ־הֹוָה אֶת־מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַי־הֹוָה בְּמִדְבַּר סִינָי.

קריאה מדוקדקת מלמדת שקטע זה שייך לפרקים ו-ז בלבד, ולא ליחידה הרחבה יותר של א-ז:

• זאת התורה – הביטוי "זאת התורה" מופיע לפני כל קורבן המוזכר בפרשת צו (ו:ב, ז, יח, ז:א, יא), אך נעדר מפרשת ויקרא.
• הסדר – סדר הקורבנות כפי שמופיע בסיכום מתיישב עם הסדר של פרשת צו ולא של פרשת ויקרא.

עם זאת, פסוקי הסיכום מציבים בעיה: הם כוללים התייחסות למילואים, נושא הנעדר מפרקים ו-ז. למעשה, המילואים מוזכרים לאחרונה רק בשמות כט!

הקדשת אהרן לכהן

לאחיו של משה, אהרן, יש תפקיד משמעותי בסיפור יציאת מצרים כבר מראשיתו – כדובר של משה, וכמבצע ניסים. עם זאת, תפקידו המרכזי ככוהן הגדול הראשון, ובן שושלת הכהונה העתידית, מוצג לראשונה בשמות כח:

^{שמות כח:א} וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן.

הטקסט ממשיך ומתאר את הבגדים המיוחדים שאהרן ובניו יצטרכו ללבוש במסגרת תפקידם החדש ככוהנים (כח:ב-מ), ומסיים בציווי:

^{שמות כח:מא} וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי.^[10]

הנוהל להקדשה זו הוא הנושא של הפרק הבא.

הקדשה לכהונה – מילואים

הקדשת הכוהנים, המתוארת בשמות כט (ומתבצעת בויקרא ח), היא תהליך רב-שלבים בו הופכים "בני ישראל הרגילים" (אהרן ובניו) לכוהנים. ההליך כרוך בהקרבת קורבנות והלבשה טקסית של הכוהנים בבגדיהם החדשים. הקורבנות כוללים פר בן שנה, שני אילים, וסל של לחם מצות, חלות מצות, ורקיקי מצות משוחים בשמן (פסוקים א-ב).

השלבים הראשונים כוללים רחיצה, הלבשה ומשיחה בשמן של אהרן ובניו (פסוקים ד-ט). לאחר מכן אהרן ובניו מקריבים את הפר כחטאת (פסוק י-יד) ואת האיל הראשון כעולה (פסוקים טו-יח).

האיל השני הוא קורבן המילואים, ולו תפקיד מרכזי כרכיב פולחני ייחודי להקדשה. לאחר שחיטתו מניחים את דמו על תנוך האוזן, האגודלים והאצבעות הימניות של הכוהנים, ומזים אותו על בגדיהם (פסוקים יט-כא).^[11]

לאחר מכן, אהרן ובניו לוקחים חלקים מסוימים מהאיל ומן המאפים שבסל המצות, מניפים אותם תנופה לפני י־הוה, ואז שורפים אותם על המזבח (פסוקים כב-כה). בהמשך מניפים גם חלקים אחרים, והם ניתנים כמתנות לכוהנים לאכילה (פסוקים כו-כח). לבסוף הם מבשלים ואוכלים את חלקי האיל הנותרים באוהל מועד (פסוקים לא-לד), שם ישהו, בבגדיהם החדשים, במשך שבעה ימים (פסוקים כט-ל, לה).

מכיוון שה'מילואים' הוא מנחת ההקדשה של הכוהנים, מדובר באירוע חד פעמי שמתקיים במסגרת חנוכת המשכן (ויקרא ח-ט). אם נראה שהוא מתייחס אך ורק לחוקי קורבנות הכהונה בפרשת צו, מדוע מסכמים אותו בויקרא ז:לז?

הבחנתו של הופמן: שמות כט וויקרא ו-ח מהווים יחידה אחת

בפירושו לויקרא טוען ר' דוד צבי הופמן שיחידת קורבנות הכהונה בויקרא ו-ח היא חלק מיחידה רחבה יותר הכוללת את שמות כח-כט. לפיכך, הסיכום ב-ז:לז מתייחס לתיאור קורבן המילואים בשמות כט:

הננו רואים שויקרא ו-ז יחד עם שמות כט מהווים תורה שלמה של הקרבנות לכהנים, אשר לפי ויקרא ז, לז-לח ניתנה בהר סיני. תורה זו נחלקה לשני חלקים ונכתבה בשני מקומות. שמות כט מכיל אותם חוקי הקרבנות, אשר היו מיועדים דווקא לאותו זמן, ויקרא ו-ז מכילים אותם שכוחם יפה גם לזמנים מאוחרים…^[12]

לפיכך, ויקרא ז:לח-לט מסכם לא רק את החוקים בפרשת צו אלא את כל היחידה המקורית, הכוללת את קורבן המילואים בשמות כט.^[13]

הופמן האמין בתורת משה, והתנגד נחרצות לשיטת המקורות, ולכן הוא מבטא את הבחנתו במושגים זהירים של "התגלויות" אלוהיות בניגוד למושגים ביקורתיים כמו "יחידות ספרותיות". חוקרים מודרניים עשויים להפיק תועלת מההבחנות הכלליות שלו, אך סביר להניח שיפרשו ויישמו אותן בדרכים המתיישבות עם גישה היסטורית לחיבור ספרי שמות ויקרא.

"אוהל מועד" לעומת "הר סיני"

הופמן מציע אינדיקציה נוספת לקשר בין יחידות אלה. אוספי חוקים מקראיים רבים מציינים היכן היה משה בעת קבלת או הכרזת החוקים. לדוגמה, חוק היובל מוצג במילים:

^{ויקרא כה:א} וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.

פרק הקללות של ויקרא מסתיים בתיאור דומה, וכך גם התוספת של הספר^[14] העוסקת בחנוכת המקדש:

^{ויקרא כו:מו} אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.

^{ויקרא כז:לד} אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.

בספר במדבר העם ממשיך במסעותיו הלאה, ולכן הוא נחתם בהתגלות למשה במיקום גיאוגרפי שונה:

^{במדבר לו:יג} אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

על פי ספר דברים, משה לימד את חוקי י־הוה,

^{דברים א:ה} בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר.

הפתיחות והחתימות הגיאוגרפיות הללו משרטטים יחידות טקסטואליות מובחנות שנובעות לכאורה מאותה תעודה (בדברי הופמן, אותה התגלות), שניתנה באותו זמן ובאותו מקום. לפי פרספקטיבה זו, התגלויות המיוחסים למקומות או זמנים שונים חייבות להוות יחידות נפרדות. הופמן מציין כי ויקרא א-ה וויקרא ו-ז משתמשים בסממנים ספרותיים גיאוגרפיים שונים:^[15]

פרשת ויקרא

^{ויקרא א:א} וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

פרשת צו

^{ויקרא ז:לז} זֹאת הַתּוֹרָה… ^ז:לח אֲשֶׁ֨ר צִוָּה יְ־הֹוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַי־הֹוָה בְּמִדְבַּר סִינָי:

ההבחנה בין אוהל מועד להר סיני (או מדבר סיני)^[16] לא מהווה בהכרח סתירה, שכן שבני ישראל עדיין חנו בהר סיני כשהקימו את המשכן. אולם כדרך לסימון יחידות ספרותיות שני הביטויים הללו שונים בתכלית. הדבר מעיד שמקורו של כל אוסף חוקים ביחידה ספרותית אחרת.^[17]

הייחוס של מקור החוקים לסיני בפרשת צו הוא מליצה נפוצה בספר ויקרא, כפי שראינו לעיל. אולם תיאור מתן החוקים באוהל מועד, המופיע בויקרא א, הוא ייחודי ולא משתלב עם אף אחת מהיחידות הגדולות יותר והסממנים שלהן.^[18] הבחנה זו, בד בבד עם ההבחנה כי פרשת ויקרא קוטעת את רצף דיני קרבנות הכהונה (שמות כח-כט, ויקרא ו-ח), מובילה להצעה שפרשת ויקרא נכתבה מאוחר יותר. אם כן, ויקרא א-ה נכתב על ידי העורך או מייצג מקור עצמאי ששולב על ידי העורך.^[19]

מתווה היחידה המקורית: זכויות וחובות של כוהנים

היחידה הכוהנית המקורית "הר סיני" שזוהתה על ידי הופמן נועדה ככל הנראה לתאר את תפקידם של הכוהנים. היא פתחה בציווי למשה להקדיש את אהרן ובניו לכהנים, תוך תיאור מפורט של בגדי הכהונה וטקס ההקדשה (שמות כח-כט), תיאור מקוצר של תפקידיהם הפולחניים (ויקרא ו-ז), והמשיכה בתיאור הקדשתם בפועל (ויקרא ח). יחידה זו הובילה בטבעיות ליחידה הבאה, חנוכת המשכן, ומותם הטראגי של נדב ואביהוא.

עם הזמן שולב ביחידה מקורית זו אוסף משני של חוקי קורבנות. אוסף זה התמקד בתפקידם של בני ישראל המביאים את הקרבנות, תוך הרחבת הטווח של פרטי הקורבנות מעבר לנקודת המבט הצרה של הכוהנים ואל תחומם של בני ישראל הפשוטים החותרים לכפרה ולדבקות בי־הוה.

נספח

סקירת דיני הקורבנות בפרשת צו

עולה – על הכוהנים מוטלת המשימה לשמור על אש על המזבח תמיד, ויש צורך בלבוש מיוחד בעת הוצאת האפר הנותר למקום טהור מחוץ למתחם המשכן.^[20]

מנחה - על הכהנים לשרוף קומץ מהסולת הבלולה בשמן על המזבח ולאכול את שאר המצות. בנוסף, מתוארת סולת המנחה המיוחדת שעל כהן להכין ביום משיחתו (ז:יב-טז).

חטאת (ו:יז-כג) – יש לשחוט את החטאת במקום ששוחטים את העולה. הכוהן המקריב צריך לאכול את הקורבן, ולאחר שהכניס את דמו לקודש הקדשים יש לשרוף את הבשר שנותר. יש לנקות את הבגדים שעליהם דם החטאת, ולטפל כראוי בכלים המשמשים לבישול הבשר.

אשם (ז:א-ז) - יש לשחוט את האשם במקום ששוחטים את העולה ולשרוף חלקים מסוימים על המזבח. לאחר מכן הכוהנים כולם (לא רק מי שהביא את הקורבן) רשאים לאכול ממנו.

מתנות כהונה (ז:ח-י) - הכוהן שהקריב את העולה מקבל את עור החיה. מנחות סולת אפויות ומטוגנות ניתנות לכוהן שהקריב אותן. סולת בלולה בשמן או מיובשת ניתנת לכל הכוהנים.

שלמים (ז:יא-כא, כח-לד) – קרבן השלמים יחודי מכיוון שהוא מובא על ידי בני ישראל. אף על פי כן, חלק הארי של החוק קשור לזכויות הכוהנים, המחולק לסוגים שונים של קורבנות שלמים:

תודה - יש להביאו עם לחמים שונים, והכוהן המקריב זוכה לאכול את הקורבן, אך חייב לסיים אותו באותו הלילה.

נדר או נדבה – הכוהן יכול לאכול אותו גם למחרת, אבל לא ביום השלישי.

טומאה – דין כללי מופיע כעת: אם הבשר נעשה טמא אי אפשר לאכול אותו, ואם הכוהן נטמא, אסור לו לאכול את בשר הקורבן.^[21]

תנופה (ז:כח-לד) - חלק מטקס השלמים הוא התנופה. ברגע שהטכס הושלם, הכהן מקבל את החזה שהונף וכן את הירך הימנית כתרומה.