מהותה של שארוּת: כיצד הפכה רות המואביה לבת לשבט יהודה
רות בשדות (פרט), הוג מרל, 1876. Wikigallery.org
מגילת רות בכללותה מספרת את סיפורה של הפיכתה ההדרגתית של רות המואביה לבת ישראל, ושל היטמעותה במשפחת אלימלך היהודאית מבית לחם. תהליך ההשתנות ההדרגתי מתחיל בהחלטתה לדבוק בנעמי ולחזור איתה ליהודה. החלטתה של רות מובעת בשבועת הנאמנות שהיא נשבעת לנעמי, לארצה, לעמה ולאלוהיה:
רות א:טז אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. א:יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְ־הוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.[1]
מארק סמית', חוקר המקרא והמזרח הקרוב הקדום באוניברסיטת פרינסטון (ובעבר באוניברסיטת ניו-יורק), טוען כי בשבועה זו רות מבקשת "לשנות את זהותה" ממואביה ליהודאית. שינוי זה יוצא אל הפועל בתהליך, במהלך "צעדי החיים שצועדות שתי הנשים" ביתר התרחשויות המגילה.[2]
משפחה, מזון, זרים ושדות
פרק ב מציג את דמותו של בועז, קרוב משפחתו הרחוק והעשיר של אלימלך, בעלה המת של נעמי, ובנשימה אחת כורך אותו ואת רות הזרה יחד:
רות ב:א וּלְנָעֳמִי מידע [מוֹדַע] לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז. ב:ב וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי.
עוד לפני שעולה שמו של בועז, שתי מילים מזהות אותו כבן השבט הקשור לנעמי דרך בעלה: הוא "מידע" או "מודע" – קרוב או מכר[3] של אלימלך, והוא שייך למשפחתו של אלימלך. בניגוד אליו, פסוק ב פותח בתיאור רות כ"מואביה", אולם מסיים בנעמי המכנה אותה "בתי". שני פסוקים אלו מתארים לנו את שלב הביניים שבו מוצאת רות את עצמה כאשר היא ונעמי מגיעות חסרות כל לבית לחם.
הסיפור ממשיך, ורות נקרית לשדה השייך לבועז, המכונה "גיבור חיל", כינוי שמשמעותו המילולית מתייחסת אמנם לכוחו הפיזי אולם בהקשר זה משמעו עושר ואמצעים – והוא מגיע ומוצא אישה המלקטת שיבולים בשדהו. לאחר שהבין מיהי, בועז מעניק לה מיד את רשותו ללקט ומציע לה את חסותו. שני מעשים אלו מציגים את בועז כמיטיב ונדיב, והטקסט ממשיך בשלוש הנחיות שמנחה בועז את רות. בשורות הבאות אבחן שלוש הנחיות אלו.
1. אל תלכי ללקוט בשדה אחר
בועז פונה לרות בכינוי "בתי" ומבקש ממנה להישאר בשדהו:
רות ב:ח הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי. ב:ט עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן...[4]
כפי שציין אנדרה לאקוק (LaCocque), פרופסור אמריטוס לחקר המקרא בסמינר התאולוגי בשיקגו, המספר קושר שוב ושוב בין רות ובין "רעיון השדה".[5] רות הולכת ל"שדה" כדי ללקוט ומזדמנת ל"שדה בועז" (ב:ג). כאשר בועז שואל לזהותה, נערו מזהה אותה כ"מואביה" מ"שדי מואב".
מרכזיותו של השדה אינה תחומה רק לקטע זה, אלא תומכת בסיפור המגילה משני צדיו. פרק א מזהה את רות כמי שבאה "משדי מואב" (א:א, ב, ו, כב), ובפרק ד בועז קושר אותה לשדהו של אלימלך, בהודיעו כי הקרוב שיגאל את השדה יקנה גם את "רות המואביה אשת המת" (ד:ג–ו). בעיני לאקוק, "שדה בועז מסמל את ארץ ישראל" היטמעותה של רות "בין 'נערות בועז' היא השתלבותה בישראל".[6]
האנתרופולוג ג'יימס ליץ', שמחקריו האתנוגרפיים מתמקדים בשבט הריטה (Reite) החיים על חוף ראי (Rai) בפפואה גינאה החדשה, משתמש במונח "placedness" (העשוי להיתרגם כ"מקומיוּת") כדי להגיש את חשיבותו של ה"מקום" בבנייתו של אדם ובכינון קשרי שארוּת.[7] הוא מתאר את האדם והאדמה כ"נאחזים" זה בזה "בתהליך של היעשוּת".[8]
בתהליך ההיעשות לא השושלת ואף לא המוצא הם סוגי שארות הבשר החשובים. במקומם, "מעגל החיים, ובייחוד שיוך הזהות והקשר באמצעות פעולות" בונים קרבת משפחה בין אנשים.[9] אנשים ומקומות משפיעים זה על זה ומעצבים זה את זה, כך ש"מקומות נעשים חלק בלתי נפרד מדור אנושי, ובני אדם – באמצעות עבודתם – מולידים מקומות".[10]
גישה זו עשויה להסביר מדוע איננו רואים את רות יושבת לה בבית נעמי. במקום זאת היא קמה ויוצאת לעבוד את האדמה. היא מלקטת בשדות בועז, ובהשגיחה על שדותיו ובקרבתה אל נערותיו היא מוציאה אל הפועל את חלקה בשבועת הנאמנות שלה, ונאחזת באדמה החדשה ובעם החדש.
2. ושתית מאשר ישאבון הנערים
הנחייתו השנייה של בועז לרות היא לשתות מים מכליו, מים ששאבו נעריו:
רות ב:ט הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים.
הצעת המים לרות היא מעשה של נדיבות מעל ומעבר למצופה מבעל אדמות בדרגתו, והיא איננה נחוצה אם מטרתו של המספר היא רק להציג את בועז כנדיב. כמה פרשנים, בהם לאקוק, ציינו כי הוראה זו היא הפך סיפורה של רבקה, בו היא שואבת מים לעבד אברהם ולגמליו (בראשית כד:טו–כא). בעומדו על ההיפוך הזה, הוא משתאה, "בן לשבט יהודה משרת מואביה, ואשה שותה מים ששאבו גברים".[11] קירסטן נילסן, פרופסור באוניברסיטת אורהוס (Aarhus) שבדנמרק, מוסיף: "שאיבת מים היא מלאכתן של הנשים. נשים הן השואבות מים לגברים, אפילו למשרתים".[12]
יתרה מזאת, בהגישו מים לאשה מואביה מזלזל בועז בנוהג המקובל. משלי מזהיר מפני מתן דריסת רגל לזרים העלולים לשדוד את עושרו של המארח: "פֶּן-יִשְׂבְּעוּ זָרִים כֹּחֶךָ" (משלי ה:י), וממשיך ויועץ:
משלי ה:טו שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ.
מפסוקים אלו משתמע הנוהג הרווח של הגנה על מקור המים המצוי בבעלות המשפחה או השבט וחסימתו בפני זרים, והאמונה בחשיבותה של הגנה זו.[13]
מדוע מראה הטקסט את בועז הנכבד, איש גיבור חיל, הדואג להשקאתה של עובדת נכריה? שוב נראה שלפנינו מעשה סמלי המוכיח כי בועז אינו רואה ברות נכריה כי אם שארת בשר. המתח הסובב את זהותה של רות מובע במפורש בחילופי הדברים בין בועז לרות הבאים מיד לאחר הנחיה זו.
זרה או שארה?
בפסוק הבא, לאחר שבועז מציע לרות ממימיו, רות נוקטת לשון נופל על לשון בדברי התודה שלה:
רות ב:י מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה.
מן הלשון הנופל על לשון ומן המצלול שבדבריה משתמע כי הנכריה נעשתה מוכרה.[14]
בועז משיב ואומר לרות כי שמע את סיפורה, ומברך אותה ארוכות בברכה המוסיפה ומבססת את זכותה של רות על ארץ ישראל; בועז קושר בברכתו בין עזיבתה של רות לעזיבתו של אברהם,[15] ומתייחס אליה כמי שבאה לחסות בצילו של אלוהי ישראל:
רות ב:יא הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. ב:יב יְשַׁלֵּם יְ־הוָה פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְ־הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו.
לאחר ברכה זו מכנה רות את עצמה לראשונה "שפחתך", מונח המשייך אותה ברמז דק למשפחת בועז (ב:יג).[16]
3. שבי מצד הקוצרים ואכלי לחם
בשעת הסעודה מוסיף בועז הנחיה שלישית, מרחיקת לכת מן האחרות, ומזמין את רות לשבת לסעוד יחד עם פועליו:
רות ב:יד ...גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ...
רות נענית, "וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים", לא לצד נערות בועז או לצד יתר המלקטים. היא מוזמנת לשבת לצד הגברים הקוצרים העושים את עיקר מלאכת הקציר. אז מגיש בועז לרות מזון:
ב:יד ...וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.
בסצנת הסעודה מזמין בועז את רות לקבל את חלקה במוצר המזון הבסיסי המיוצר בשדותיו, הלחם. הוא מזמין אותה לקבל חלק מתוצרת עמל משפחתו, והוא במו ידיו מגיש לה קלי מן הדגן שצמח בשדותיו. לאמיתו של דבר, הקישור החוזר ונשנה בין רות למושג השדה, קישור שעליו עמדתי לעיל, מדגיש גם את חשיבותו של המזון שגדל בשדות אלו באמצעות עבודתם של בני אדם הקשורים בדרך זו או אחרת לשדה זה.
חשיבותה של בקשתו של בועז לסעוד יחדיו מתחדדת כאשר בוחנים את הבקשה לאורן של תיאוריות אנתרופולוגיות העוסקות בתפקידם של המזון ושל אכילה משותפת בכינון שארות.
טבעה התהליכי של שארוּת
אנתרופולוגים החוקרים שארוּת בשר בעשורים האחרונים זנחו את התפיסה שלפיה היוולדות למשפחה מכוננת שארות-בשר נצחית למשפחה זו. כיום טוענים החוקרים כי נכון יותר לראות בשארות בשר או ב"קרבה" מצבים תהליכיים.
האנתרופולוגית מוניקה ינובסקי (Janowski), שערכה מחקרי שדה במלזיה, טוענת כי "יחסי מין הם רק הצעד הראשון ביצירת האדם". ההזנה המתמשכת של האדם במהלך חייו היא ש"חיונית לבריאת יצור אנושי". הקרבה מוכרחה "להיבנות בהדרגה באמצעות הזנה מתאימה במהלך החיים."[17] בדומה לכך, ג'נט קרסטן, שאף היא ערכה מחקרי שדה במלזיה, טוענת ש"החיים המשותפים והאכילה המשותפת בבית הם שהופכים אנשים לבני אדם שלמים – כלומר, שארי בשר". "הזהות האנושית, הקרבה וההזנה", היא טוענת "קשורים קשר הדוק זה לזה."[18]
בתוך הדיון בחשיבותה של האכילה המשותפת של "מזון יומיומי", ינובסקי מבדילה בין "מוצר מזון הליבה" והאלמנטים ה"שוליים" המרכיבים את התזונה. היא מציינת כי מוצר המזון העיקרי – במלזיה זהו האורז – גדל בשדותיו של אדם ומיוצר בעמל רב ודורש השקעת עבודה. ינובסקי סוברת כי הסיבה להיותו של האורז מזון בעל חשיבות כה רבה בחברות דרום-מזרח אסייאתיות – ובמילותיה, "האורז מכונן שארות-בשר" – היא שהאורז הוא גידול הדורש "סיוע אנושי כדי שיצמח."[19]
לחם: מוצר המזון הבסיסי של ישראל הקדום
מוצר המזון הבסיסי של ישראל הקדום היה הלחם. נתן מקדונלד, פרופסור למקרא באוניברסיטת קיימברידג', מעריך כי "הלחם, או מזונות מבוססי-דגנים אחרים כגון דייסה, מילאו כמחצית מצריכת הקלוריות של הישראלים הקדומים, ודעות שונות במחקר מעמידות מספר זה על 53 עד 75 אחוזים."[20]
ג'ני אבלינג (Ebeling), ארכיאולוגית מאוניברסיטת אוונסוויל החוקרת את כלכלת הכפר בהר המרכזי בתקופת הברזל א בארץ ישראל, מונה את "השעורה, החיטה והעדשים" כ"גידולים העיקריים" בישראל הקדומה, ואת הירקות, הגפן, הזית והרימון כמזונות מוספים.[21] קרול מאיירס, פרופסור אמריטה למדע הדתות באוניברסיטת דיוק, מכנה את גרגרי הדגנים "עמוד התווך של התזונה של מרבית בני האדם בארץ ישראל במהלך תקופת הברזל."[22]
בכלכלת הכפר הישראלי הקדום, גידול הדגנים, קצירתם ועיבודם לכדי לחם היו תהליך שדרש זמן רב ועבודה רבה והצריך את השתתפותם של כל בני המשפחה.[23] בשעה שנאספה המשפחה אל השולחן לחלוק כיכר לחם, סביר להניח שהייתה גלומה בכיכר זו זיעת אפו ועבודתו הקשה של כל אחד מבני המשפחה.[24]
בהקשר זה יש להבין את בקשתו של בועז מרות להישאר על אדמתו, לשתות מבארו ולאכול מפתו.
היטמעות במשפחת בועז ובשבט יהודה
יש משמעות רבה לסדר השתלשלות המאורעות במגילת רות בהוכחת תפקידו של המזון ושל ההזנה בהשתנותה התהליכית של רות המואביה מזרה לבת משפחה. כבר בתחילתה, המגילה מדגישה את מרכזיות הלחם. הסיפור פותח בהודעה על רעב:
רות א:א וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ.
הרעב שורר בבית לחם – מגילת רות משתעשעת לא מעט במשחקי מילים – ובא אל קיצו כאשר האל פוקד "את עמו לתת להם לחם" (א:ו). בסופו של דבר תינשא רות לאדם שנותן לה מדגנו ותיעשה חלק ממשפחתו.
בחירת המגילה בדימוי השדה מבליטה עוד יותר משמעות זו, כפי שהערתי לעיל. בפרק א', רות נשבעת אמונים לנעמי ועוזבת את "שדי מואב" אל "ארץ יהודה". בפרק ב' מוצאת רות את עצמה ב"חלקת השדה לבועז" שבה היא עושה את חלקה בעבודה בליקוט ומקבלת את חלקה באופן קבוע מתוצרת שדות אלו – אוכלת פת וקלי שהעניק לה בועז ושותה מים מכליו. זאת ועוד, הסצנות החשובות שבהן מברך בועז את רות, ושבהן שוכבת רות למרגלותיו בלילה ומבקשת שיגאל אותה, מתרחשות כולן בשדותיו.
שדות ודגן קשורים קשר הדוק זה לזה, וההתרחשויות העיקריות של הסיפור, משובה של נעמי עד לנישואי בועז ורות, מתרחשים במהלך שני חודשים בקירוב בתקופת קציר השעורים וקציר החיטים הבא אחריו.[25] במהלך תקופה זו בועז מספק לרות מן הדגנים שגדלים בשדותיו, דגנים שהוא ונעריו קולים, ורות אוכלת עם אנשיו.
מכך עולה שבשעה שנשאה רות את בועז והרתה את עובד (ד:יג), כבר עמדה רות בעיצומו של תהליך ההפיכה ליהודאית מן הבחינה המהותית. עובד, סבו של דוד, יכול לכל הפחות להיחשב מעט פחות מואבי בזכות השתנותה מבוססת-המזון של רות.[26]
רות ושבועות
בחג השבועות קוראים היהודים את מגילת רות, לכאורה משום שזוהי עת קציר החיטים. יהודים בכל רחבי העולם החוגגים את החג מסבים במהלכו אל שולחן מעוטר בפרחים ובירק רענן ונהנים מסעודה משפחתית עתירת מוצרי חלב. משפחה המסיבה יחד סביב ערימה של בלינצ'ס גבינה היא התגלמות הרעיון שדנו בו: האכילה המשותפת של חביתיות עשויות קמח, שבה ומאשררת את שארות הבשר הקיימת בין בני המשפחה, ממש כפי שעשתה סעודתם הצנועה של בועז ורות – קלי טבול בחומץ בן יין. אפשר להעביר בבקשה את הבלינצ'ס?
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
9 במאי 2021
|
עודכן לאחרונה
11 במאי 2021
מאמר זה הוא תרגום של "The Substance of Kinship: How Ruth the Moabite Became a Daughter in Judah" פורסם במקור על ידי TheTorah.com במאי 2020. תורגם על ידי ALE.
תפיסת העולם של מגילת רות מתייחסת במילה "אלוהים" לאלוהויות לאומיות רבות ושונות. רות בוחרת לעזוב את אלוהיה המואביים וללכת לארץ שבה תעבוד את אלוהי ישראל. בועז יציין את היטמעותה של רות בארץ ישראל ובמשפחת אלימלך בברכה שיברך אותה בשם "י־הוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (רות ב:יב).
ראו:
Mark S. Smith, “Your People Shall be My People”: Family and Covenant in Ruth 1:16-17,” CBQ 69.2 (2007): 247–257.
נוסח המסורה משמר את המילה בנטיית פֻּעַל – "מְיֻדַּע", שמשמעותה "הידוע ל-", וגרסת ה'קרי' המוצעת היא שם העצם 'מודע', שמשמעו 'קרוב'. שני המונחים מרמזים על קשר בין נעמי ובועז.
הפועל "דבק", שמשמעותו "להיוותר קרוב", משמש את המספר גם בפתח המגילה, אז דבקה רות בנעמי (א:יד). בבראשית ב כד ניכר היבט שארות הבשר שבפועל כאשר המספר מתאר כיצד "יעזוב איש את אביו ואת אמו" ויחבור לאשתו כדי להקים משפחה, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
ראו:
André LaCocque, Ruth: A Continental Commentary, trans. Kenneth C. Hanson (Minneapolis: Fortress Press, 2004), 64; translation of, Le livre de Ruth, Commentaire de l'Ancien Testament 17 (Geneva: Labor et Fides, 2004).
ראו:
LaCoque, Ruth, 67.
ראו:
James Leach, Creative Land: Place and Procreation on the Rai Coast of Papua New Guinea (New York: Berghahn Books, 2003), 31.
ראו:
Leach, Creative Land, 22.
ראו:
Leach, Creative Land, 22-23.
ראו:
Leach, Creative Land, 31.
ראו:
LaCoque, Ruth, 69.
לאקוק מוסיף ומדגיש את הקשר הבינטקסטואלי בין דברים כג ד–ה, שם נידונה בחירתם של המואבים שלא לקבל את פני עם ישראל "בלחם ובמים", ובניגוד לברכה שמעניק בועז לרות, פניו של בלעם מועדות לאור את ישראל "בערבות מואב" (69).
ראו:
Kirsten Nielsen, Ruth: A Commentary (Louisville, KY: Westminster John Knox Press, 1997), 61; Tikva Frymer-Kensky, Reading the Women of the Bible: A New Interpretation of Their Stories (New York: Schocken Books, 2002), 243-44.
קרול ניוסום, לצד אחרים, מוכיחה כי המים "הנאצרים והמתפזרים" בפסוקי משלי אלו משמשים מטפורה לנאמנות ולניאוף.
Carol Newsom, “Woman and the Discourse of Patriarchal Wisdom: A Study of Proverbs 1-9,” in Gender and Difference in Ancient Israel, ed. Peggy L. Day, (Minneapolis: Fortress Press, 1989), 154.
ועדיין, כדי שתהיה בעלת משמעות ותמלא את תפקידה, זקוקה מטפורה זו לבסיס של הבנה תרבותית משותפת של מים כנכס משפחה מוגן.
Edward F. Campbell, Jr. Ruth: A New Translation with Introduction, Notes, and Commentary, the Anchor Bible (Garden City, NY: Doubleday, 1975), 98. See also: Nielsen, Ruth, 59.
ראו בראשית יב א, שם פונה האל לאברם ומורה לו " לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".
ראו:
Campbell, Ruth, 101; Nielsen, Ruth, 59.
ראו:
Monica Janowski, “Introduction: Feeding the right food: the flow of life and the construction of kinship in Southeast Asia,” in Monica Janowski and Fiona Kerlogue, eds., Kinship and Food in South East Asia (Copenhagen: Nias Press, 2007), 12-13.
ראו:
Janet Carsten, “The Substance of Kinship and the Heat of the Hearth: Feeding, Personhood, and Relatedness among Malays in Pulau,” American Ethnologist 22, issue 2 (1995): 310. See also Janowski, “Feeding the Right Food,” 4, 13 and Leach, Creative Land, 22–26.
ראו:
Janowski, “Feeding the Right Food,” 5, 12.
ראו:
Nathan MacDonald, Not Bread Alone: The Uses of Food in the Old Testament (Oxford/New York: Oxford University Press, 2008), 60.
ראו:
Jennie R. Ebeling, Women’s Lives in Biblical Times (London/New York: T&T Clark, 2010), 33.
ראו:
Carol Meyers, Rediscovering Eve: Ancient Israelite Women in Context (New York/Oxford: Oxford University Press, 2013), 128; Cynthia Shafer-Elliott, Food in Ancient Judah: Domestic Cooking in the time of the Hebrew Bible (Sheffield, England/Bristol, CT: Equinox Publishing Ltd., 2013), 21, 144.
הבנה של שארות בשר כמצב תהליכי עולה בקנה אחד עם ממצאי עבודתה הארכיאולוגית של מאיירס בכל האמור בחייהן של נשים בישראל הקדומה. מאייר מצביעה על תפיסה זהה של שארות כמצב תהליכי ומוכוון-פעילות בתארה את פעילויותיהן של נשים בישראל הקדומה בביתן כ"פעילויות מקיימות" (maintenance activities) שבכללן מתן מענה לצרכיהם הגופניים של בני המשפחה באמצעות דאגה למזונם ,Meyers, Rediscovering Eve, 126. פעילויות מקיימות אחרות הן, למשל, "טיפול בצעירים ובחולים, חִברוּת הילדים וחינוכם, ארגון חלל הבית, טיפוח קשרי שארות ושכנות, וביצוע טקסים ביתיים".
התנ"ך מתייחס אל החקלאות כאל עבודה השמורה בעיקר לגברים, וטחינת הדגנים, בלילת הבצק ולישתו ואפיית הלחם מוצגות לרוב כמלאכות נשים. Meyers, Rediscovering Eve, 128-129; Shafer Elliott, Food in Ancient Judah, 140-41. אבלינג טוענת על בסיס דו"חות אתנוגרפיים כי נשים בישראל הקדומה "היו עשויות לבלות עד חמש שעות ביום במלאכת טחינת הדגנים לקמח כדי צרכה של כל המשפחה". Ebeling, Women’s Lives, 48. מאיירס מעריכה הערכה צנועה יותר – לדבריה, טחינת דגנים למשפחה של שש נפשות ארכה כשעתיים או יותר בכל יום (Rediscovering Eve, 130).
בסיפור גן עדן, אחד מסעיפי העונש שהשית האל על האדם הוא עיבוד האדמה הארורה בעמל רב: "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג:יט).
לעניין זמן קציר השעורים והחיטים, ראו:
Kirsten Nielsen, Ruth: A Commentary, 64; Jerry A. Gladson, A Critical and Exegetical Commentary on the Book of Ruth (Lewiston/Queenston/Lampeter: The Edwin Mellon Press, 190-91.
אני סבורה כי עובד מוצג כמואבי-פחות גם באמצעות הצהרת הטקסט כי סבתו היהודאית, נעמי, לקחה את הילד לחיקה והיתה לו אומנת (רות ד:טז). ראו:
Cynthia R. Chapman, The House of the Mother: The Social Roles of Maternal Kin in Biblical Hebrew Narrative and Poetry [New Haven/London: Yale University Press, 2016], 125-149).
