כיצד התחיל לימוד התורה

שמחת תורה ואלף לילה ולילה היהודיים: קריאת התורה לשם הישרדות

כך כתב יהודה עמיחי בספרו "פתוח סגור פתוח", עמ' 42:

הָעָם הַיְּהוּדִי קוֹרֵא בְּאָזְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה. בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנָה, כָּל שָׁבוּעַ פָּרָשָׁה, כְּמוֹ שֶׁחְרֶזָדָה שֶׁסִּפְּרָה סִפּוּרִים כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת חַיֶּיהָּ. וְעַד שֶׁמַּגִּיעִים לְשִׂמְחַת תּוֹרָה הוּא שׁוֹכֵחַ. וְאֶפְשָׁר לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

שחרזדה היא הנסיכה הפרסית מקובץ הסיפורים "סיפורי אלף לילה ולילה". במהלך "אלף לילה לילה" היא מספרת סיפורים במטרה למלט את נפשה ממוות בידי בעלה המלך. כשם שהיא מספרת למלך סיפור בכל לילה כדי לראות את אורו של יום חדש, כך גם אנחנו, העם היהודי, קוראים בתורה באוזני אלוהים בכל שבוע כדי שנזכה לחיות שנה נוספת.

אנחנו מספרים סיפורים לאין מספר כדי לשרוד, ממש כמו שחרזדה. לא יעלה על הדעת שנתקיים בלעדיהם.

דברי עמיחי "וְעַד שֶׁמַּגִּיעִים לְשִׂמְחַת תּוֹרָה הוּא שׁוֹכֵחַ" מזכירים את הדיון בתלמוד (בבלי ברכות לב ע"ב) על יכולתו של אלוהים לשכוח.^[1] אלוהים יכול לשכוח ואומנם שוכח, ומשום כך החיים יכולים להמשיך להתקיים; "אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ". וכך אנחנו מתחילים שנה חדשה שבה אנחנו חיים בזכות פעולת הקריאה.

מקורות מחזור הקריאה בתורה

חשיבות הקריאה ככלל, ומחזור הקריאה הנוגע ללוח העברי בפרט, מופיעים כבר בתורה, אף ששם לא מדובר על מחזור שבועי או שנתי. מצוות הַקְהֵל מצווה על ישראל להתקהל יחד בחג הסוכות בסוף כל שנה שביעית כדי לקרוא את "התורה הזאת" – ככל הנראה גרסה כלשהי של ספר דברים או של קטע מתוכו:^[2]

^{דברים לא:י} וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת: ^לא:יא בְּב֣וֹא כָל יִשְׂרָאֵ֗ל לֵרָאוֹת֙ אֶת פְּנֵי֙ יְ־הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם: ^לא:יב הַקְהֵ֣ל אֶת הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־יְ־הֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת כָּל דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת:

מקור המנהג לקרוא בתורה מדי שבוע והמחזור השנתי מאוחר בהרבה. בהיסטוריוגרפיה הרבנית, נקודת ההתחלה שלו היא עזרא וכנסת הגדולה, אותה ייסד עזרא לפי המסורת.

קריאת התורה בספר נחמיה

בספר עזרא–נחמיה, חיבור חשוב שלא זכה לתשומת הלב הראויה, מצויים רמזים באשר למקורות המסורת. החג שנחגג באחד בתשרי (ראש השנה) בנחמיה ח הוא ראשיתו של עידן חדש בחיי העם היהודי.^[3] לאירוע חשיבות היסטורית (וחשיבות לעניין זיכרון ההיסטוריה), ונוסף על כך הוא ממחיש רעיון משירו של עמיחי: כמו שחרזדה, העם היהודי קורא כאילו חייו תלויים בקריאה.

^{נחמיה ח:א} וַיֵּאָסְפ֤וּ כָל הָעָם֙ כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֔ד אֶל הָ֣רְח֔וֹב אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר הַמָּ֑יִם וַיֹּֽאמְרוּ֙ לְעֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֔ר לְהָבִ֗יא אֶת סֵ֙פֶר֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר צִוָּ֥ה יְ־הֹוָ֖ה אֶת יִשְׂרָאֵֽל: ^ח:ב וַיָּבִ֣יא עֶזְרָ֣א הַ֠כֹּהֵן אֶֽת הַתּוֹרָ֞ה לִפְנֵ֤י הַקָּהָל֙ מֵאִ֣ישׁ וְעַד אִשָּׁ֔ה וְכֹ֖ל מֵבִ֣ין לִשְׁמֹ֑עַ בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי:

^ח:ג וַיִּקְרָא בוֹ֩ לִפְנֵ֨י הָרְח֜וֹב אֲשֶׁ֣ר׀ לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר הַמַּ֗יִם מִן הָאוֹר֙ עַד מַחֲצִ֣ית הַיּ֔וֹם נֶ֛גֶד הָאֲנָשִׁ֥ים וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַמְּבִינִ֑ים וְאָזְנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶל סֵ֥פֶר הַתּוֹרָֽה:

עזרא חולק את הבימה עם אחרים

אחרי תיאור כללי של האירוע (פס' א–ג), המחבר מתחיל להוסיף בפסוק ד' עוד פרטים שחשובים בעיניו. עזרא עומד על מגדל עץ שנבנה לשם האירוע, אך הוא לא עומד שם לבדו: לימינו עומדים שישה אנשים ולשמאלו שבעה. ככל שידוע לנו ייתכן שמרביתם או כולם היו מישראל ולא כוהנים.

^{נחמיה ח:ד} וַֽיַּעֲמֹ֞ד עֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֗ר עַֽל־מִגְדַּל־עֵץ֘ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ לַדָּבָר֒ וַיַּֽעֲמֹ֣ד אֶצְל֡וֹ מַתִּתְיָ֡ה וְשֶׁ֡מַע וַ֠עֲנָיָה וְאוּרִיָּ֧ה וְחִלְקִיָּ֛ה וּמַעֲשֵׂיָ֖ה עַל־יְמִינ֑וֹ וּמִשְּׂמֹאל֗וֹ פְּ֠דָיָה וּמִֽישָׁאֵ֧ל וּמַלְכִּיָּ֛ה וְחָשֻׁ֥ם וְחַשְׁבַּדָּ֖נָה זְכַרְיָ֥ה מְשֻׁלָּֽם:

אף שהעם מבקש רק אותו, נראה שעזרא אינו רוצה לעמוד לבד על הבימה. הכתוב מספר שכאשר הוא עולה לבימה, לראש המגדל שבמרכז ירושלים, נלווים אליו אנשים רבים, ושמותיהם מתועדים לזיכרון עולם.

ברכה, קריאה ולימוד

כאשר עזרא פותח את ספר התורה כל הנאספים נעמדים על רגליהם ומפגינים את הכבוד שהם רוחשים לתורה (פס' ה'). הם משתחווים ועונים "אמן" כאשר עזרא מברך את אלוהים (פס' ו):

^{נחמיה ח:ה} וַיִּפְתַּ֨ח עֶזְרָ֤א הַסֵּ֙פֶר֙ לְעֵינֵ֣י כָל הָעָ֔ם כִּֽי מֵעַ֥ל כָּל הָעָ֖ם הָיָ֑ה וּכְפִתְח֖וֹ עָֽמְד֥וּ כָל הָעָֽם: ^ח:ו וַיְבָ֣רֶךְ עֶזְרָ֔א אֶת י־הֹוָ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים הַגָּד֑וֹל וַיַּֽעֲנ֨וּ כָל הָעָ֜ם אָמֵ֤ן׀ אָמֵן֙ בְּמֹ֣עַל יְדֵיהֶ֔ם וַיִּקְּד֧וּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻ֛ לַי־הֹוָ֖ה אַפַּ֥יִם אָֽרְצָה:

כאשר עזרא קורא, שלושה עשר לויים עוזרים לעם להבין את הדברים (פס' ז). התורה אפוא לא נקראת בלבד, אלא גם מפורשת (פס' ח). יש להניח שכוונת הכתוב שהלויים תרגמו את המילים שעזרא קרא, שהרי באותם ימים שפת העם הייתה ארמית.

^{נחמיה ח:ז} וְיֵשׁ֡וּעַ וּבָנִ֡י וְשֵׁרֵ֥בְיָ֣ה׀ יָמִ֡ין עַקּ֡וּב שַׁבְּתַ֣י׀ הֽוֹדִיָּ֡ה מַעֲשֵׂיָ֡ה קְלִיטָ֣א עֲזַרְיָה֩ יוֹזָבָ֨ד חָנָ֤ן פְּלָאיָה֙ וְהַלְוִיִּ֔ם מְבִינִ֥ים אֶת־הָעָ֖ם לַתּוֹרָ֑ה וְהָעָ֖ם עַל־עָמְדָֽם: ^ח:ח וַֽיִּקְרְא֥וּ בַסֵּ֛פֶר בְּתוֹרַ֥ת הָאֱלֹהִ֖ים מְפֹרָ֑שׁ וְשׂ֣וֹם שֶׂ֔כֶל וַיָּבִ֖ינוּ בַּמִּקְרָֽא:

גם בתיאור היום השני מסופר על התקהלות, אך הפעם לא "כל העם" מתכנסים אלא קבוצה קטנה יותר: מנהיגי העם, הכוהנים והלויים.

^{נחמיה ח:יג} וּבַיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֡י נֶאֶסְפוּ֩ רָאשֵׁ֨י הָאָב֜וֹת לְכָל־הָעָ֗ם הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַלְוִיִּ֔ם אֶל־עֶזְרָ֖א הַסֹּפֵ֑ר וּלְהַשְׂכִּ֖יל אֶל־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה:

ביום הראשון העם התכנס מול שער המים בירושלים, ואילו על הקבוצה הזו נאמר רק שנאספו אל עזרא. גם הפעם, איש לא כינסם. מדוע באו? משום שהם מבקשים ללמוד!^[4]

לבסוף, בפס' יח מסופר שקראו בתורה מהיום הראשון ועד ליום האחרון.

^{נחמיה ח:יח} וַ֠יִּקְרָא בְּסֵ֨פֶר תּוֹרַ֤ת הָאֱלֹהִים֙ י֣וֹם׀ בְּי֔וֹם מִן־הַיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן עַ֖ד הַיּ֣וֹם הָאַחֲר֑וֹן…

הנושא בפסוק אינו מפורש, ומשום כך לא ברור מי קרא בתורה: ייתכן שעזרא קרא אך ייתכן גם שאדם אחר. ייתכן שהעמימות הזו מכוונת, בייחוד כאשר מעיינים בפסוק ג בפרק הבא, שבו כל העם קוראים בתורה, והכתוב נוקט לשון רבים:

^{נחמיה ט:ג} וַיָּק֙וּמוּ֙ עַל־עָמְדָ֔ם וַֽיִּקְרְא֗וּ בְּסֵ֨פֶר תּוֹרַ֧ת יְ־הֹוָ֛ה אֱלֹהֵיהֶ֖ם…

היעדרו של עזרא מן המעמד בולט. נראה שאנשי העם אינם תלויים בו עוד.

המחבר שתיעד את האירוע מקפיד למקד את תשומת ליבנו בדבר אחד ויחיד: התורה. כל שאר הדברים המתוארים קשורים לתורה ישירות: רצון העם לשמוע את התורה, עזרא (שממנו הם מבקשים לקרוא בה), האנשים שעוזרים לו לקרוא בתורה, דרך הקריאה והפירוש, תגובת העם לקריאה, בני העם הקוראים בתורה ולומדים אותה לבדם, וכן הלאה.

עליית מעמדם של העוסקים בלימוד תורה

בזיקה ישירה למרכזיות של לימוד התורה בסיפור, עולה גם הכבוד כלפי מי שמבצע את הקריאה. סמכות הכהונה והלויים, בדומה למלוכה, עוברת בתורשה ותלויה בייחוס. ואילו בחברה המתוארת כאן, הכוהנים והלויים מקבלים את סמכותו של אדם שזכה למעמדו בזכות ולא בחסד, שזכה לכבוד משום שהוכיח את כישרונו בלימוד התורה.

אומנם לעזרא עצמו ייחוס יוקרתי; הוא משושלת אהרון, ופרט זה הוא הדבר הראשון שמסופר עליו. אולם במהלך הסיפור המחבר מסיט את המוקד מן הזכויות שעזרא ירש אל הזכויות שעזרא הרוויח בכוחות עצמו. עזרא מתואר כ"סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה" (עזרא ז:ו). פסוקים ספורים לאחר מכן נאמר כך:

^{עזרא ז:י} כִּ֤י עֶזְרָא֙ הֵכִ֣ין לְבָב֔וֹ לִדְר֛וֹשׁ אֶת־תּוֹרַ֥ת יְ־הֹוָ֖ה וְלַעֲשֹׂ֑ת וּלְלַמֵּ֥ד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל חֹ֥ק וּמִשְׁפָּֽט:

מרתה הימלפרב, מרצה ללימודי יהדות באוניברסיטת פרינסטון, כתבה את הדברים שלהלן על תפקידם של סופרים כמו עזרא בתקופת בית שני:

השאלה אם הכוהנים ראויים למעמדם היא מוקד למתח גדול בחלקים נרחבים מספרות התקופה... השילוב בין הסופר והכוהן... מכניס לתפקיד הכוהן, המתקבל בירושה ואינו תלוי כישורים כלל, ממד שבו המעלות והכישורים האישיים הם גורם מכריע.^[5]

חשוב לעמוד על כך שהעם בוחר להציב במרכז החברה מנהיג מן הזן החדש הזה, מנהיג־לומד תורה.

היעדר הכהן הגדול בנחמיה ח: דוגמה לכוהן בלתי ראוי

העדפת ההתנהגות הראויה, המעשים והכישורים הנרכשים על פני הזכויות הבאות בתורשה ניכרת מאוד לאור העובדה שהכוהן הגדול אלישיב לא נזכר כלל בתיאור הקריאה הפומבית בתורה.

היעדרו של אלישיב קשור להעדפת המעשה על הייחוס. לכוהן הגדול ייחוס מכובד ומרשים ביותר, אבל אלישיב הוכיח שאינו ראוי שיזכירו את שמו. במקום אחר בספר שמו נזכר בהקשר של שחיתות: הוא מנצל את מעמדו כדי לסייע לחבריו (ראו נחמיה יג:ד–ט, כח–כט). לפיכך המסורת פשוט שוכחת את תפקידו, ותחת זאת מציינת את שמות האנשים שהוכיחו את ערכם במעשיהם ובהתנהגותם: עזרא ועמיתיו.

הקריאה בתורה או לימוד התורה כחידוש

אירוע הקריאה והלימוד בתורה בציבור המתואר בפרק ח נראה שגרתי מאוד בעינינו – אולי שגרתי מדי – משום שהוא מזכיר מאוד את הרגלי לימוד התורה בימינו. עלינו לחזור אחורה בזמן כדי להבין שלאמיתו של דבר הוא היה חדשני להפליא.

קריאה בתורה או לימוד תורה בדומה למסופר בנחמיה אינם מצויים בתורה או בתיאורים של אורח החיים בימי בית ראשון. ספר דברים מצווה לקרוא בתורה אחת לשבע שנים, אבל ככל הנראה לא עשו כן בפועל לפני הגלות. רבים מן היסודות בסיפור משקפים ומקדימים את מה שמכונה היום "היהדות הרבנית". מצד מאפייניו, הטקסט היה משתלב היטב ביהדות שאחרי חורבן בית שני, במאות הראשונות לספירה, אך הוא התחבר מאות שנים לפני כן. הסיפור הזה הוא אפוא המקור המוקדם ביותר המתאר את דרך הקריאה בתורה ולימוד התורה הנראית לנו מובנת מאליה.

הסיפור נראה לנו רגיל כל כך משום שאבותינו אימצו ופיתחו את האידיאלים ואת המנהגים הספציפיים המיוצגים בו. אפשר להצביע על נקודות דמיון רבות בין החיים היהודיים בימינו ובין האירוע המתואר בנחמיה ח.

• עזרא עולה על בימה מעל העם,
• הקהל נעמד כאשר ספר התורה נפתח,
• נאמרת ברכה כלשהי,
• הקהל קד ומשתחווה,
• הם עונים אמן,
• הם מרימים את ידיהם,
• הטקסט מפורש,
• האירוע מסתיים בסעודה,
• קבוצה קטנה יותר נאספת סביב עזרה ועוסקת בלימוד תורה.

מקום כלל ישראל בלימוד התורה

לאורך הסיפור המחבר שב ומדגיש את השתתפות כל הקהל באירוע. בפסוקי הפתיחה נאמר פעמיים שהן האנשים והן הנשים וכל מי שמסוגל להבין את הדברים נכח במעמד. הצירוף "כל העם" חוזר לא פחות משבע פעמים. לדידו של מחבר הטקסט, לימוד תורה הוא זכות השמורה לכל הקהילה. כולם – ולא רק אליטה נבחרת – מוזמנים להשתתף באירוע.

רעיון זה בא לידי ביטוי בסמיכות הסיפור לרשימת השמות הארוכה בפרק הקודם (נחמיה ז). רשימות השמות הארוכות בספר בולטות מאוד כשמתחילים ללמוד את הספר בפעם הראשונה. אומנם הן יכולות להיות משעממות, אך הן ממחישות את אחת הנקודות במרכזיות בספר: אחרי חורבן הממלכה, ובהיעדר מלכים וגיבורים גדולים או ניסים, החברה שהולכת ונוצרת חייבת לשתף את כל הקהילה. הישרדות האומה קשורה ישירות לשילוב ולהשתתפות של כל בניה. כאשר אנחנו קוראים את הספר כסדרו ומזכירים בזה אחר זה את שמות המשפחות ובתי האב שמהווים את עם ישראל, אנחנו מפנימים את האידיאל הזה.

נגישות התורה כחידוש

להוציא את מצוות הַקְהֵל, שכפי שציינתי יש להניח שלא קוימה עד אחרי הגלות, אין בספרות המתארת את ימי בית ראשון דבר הדומה ללמידה הציבורית המתוארת בנחמיה. לדוגמה, כאשר דוד מבקש לדעת אם לצאת למלחמה או לא הוא שואל בי־הוה בעזרת הכוהנים (שמואל א כג:ד). ייתכן שכוהנים נעזרו באפוד או באורים ותומים, חפצים שאיננו מבינים כלל, ויש להניח שמתי מעט הבינו אז. זה היה לב העניין: דרכי חיזוי העתיד היו נסתרות והיו שמורות למיעוט נבחר.

השוו את דוד לעזרא: קבוצת מנהיגים מן העם וכן כוהנים ולויים, נאספת סביבו, ויחד הם מנסים לגלות את רצון האל באמצעות עיון וחקירה בטקסט כתוב. הרגע הזה הוא רגע מכונן. לפנינו התיאור הראשון של לימוד התורה כפי שהוא מוכר לנו היום. חוקר המקרא מיכאל פישביין מתאר את האירוע כ"שלב חדש בהגיון המשפטי, שבו הטקסט הופך להצהרה אלוהית עליה מקיימים עיון רציונלי־פרשני".^[6] הסיפור מתאר שיטה המתבססת על השכל, לא על סודיות ומיסטיקה. היא פתוחה ונגישה לכל מי שמבקש לבוא וללמוד.

קריאה לשם יצירת זהות

קריאה יוצרת זהות בדרכים שונות. הוא הדין גם בקריאה אישית, דבר שבעבר היה זמין רק למתי מעט, אך היום זמין לכול.

הקריאה מילאה תפקיד חשוב בעיצוב זהותי שלי. בהיותי ילד, במהלך הימים החמים והארוכים בחופשת הקיץ קראתי את כל הביוגרפיות של שחקני הבייסבול המפורסמים שהצלחתי למצוא. אהבתי במיוחד את הוותיקים שבהם: טד ויליאמס, יוגי ברה, מיקי מנטל. עברתי כך מעולמי לעולמם. התיאורים של ילדותם היו לי חשובים במיוחד; רציתי לדעת אם גם הם לא היו השחקנים הטובים ביותר בקבוצה כאשר רק התחילו לשחק. למה? כי גם אני רציתי להיות שחקן בייסבול. רציתי לדעת מה מצבי בהשוואה אליהם ומה עליי לעשות כדי להגיע לאן שהם הגיעו. כשהתבגרתי, המטרות שביקשתי להשיג השתנו ועמדתי על גבולות יכולותיי, וביוגרפיות של אנשי ספר חשובים תפסו את מקום שחקני הבייסבול. אבל בשני שלבי החיים האלה עיצבתי את זהותי ומצאתי לי דמויות לחיקוי בעזרת ספרים ושעות ארוכות של קריאה.

האם הסופרים שחיו בימי בית ראשון קראו מגילות לשם הנאה או רק כחלק מחובות המקצוע? איננו יודעים. אולם אני סמוך ובטוח שמעשה הקריאה איחד אותם כעוסקים במקצוע. סביר להניח שהם גם הפנימו את הערכים שבאו לידי ביטוי בטקסטים שהעתיקו והפיצו במהלך שנות עבודתם.

בעזרא–נחמיה הקריאה היא פעילות שיתופית. היא מייצרת זהות משותפת לנוכח אי־ודאות ואובדן; הקהילה מאשררת את דבר קיומה בעזרת הקריאה, החגיגה וזיכרון תולדותיה. הקריאה מקרבת אנשים זה לזה ונוטעת עמוק בתוכם את מורשתם הייחודית. בדרך זו הקריאה יוצרת מורשת שאי אפשר למחוק.

תלמוד תורה בימי בית שני: מדוע עכשיו?

מנהג תלמוד התורה, הדומה למתואר בנחמיה ח, לובש צביון של טקס ציבורי ומעמדו עולה רק בתקופה בית שני. מדוע חלה ההתפתחות הזו רק אז?

גלות, גולה ושיקום צנוע

בשנת 586 לפני ספירה חזו היהודים בחורבן המקדש בידי הבבלים ורבים מהם הוגלו. ירושלים הייתה לעיי חורבות וכל המוסדות החברתיים הוותיקים של ישראל חרבו. יהודה הפכה לפרובינציה קטנה וענייה באימפריה הבבלית אדירת הממדים, וקהילות יהודיות שנפוצו ברחבי העולם וחיו בקרב עמים זרים ניסו בכל כוחן להיאחז בזהותן בהיעדר העצמאות הלאומית שנהנו ממנה במשך שנים ארוכות במולדתן.

כעבור חצי מאה, האימפריה הפרסית תפסה את מקום האימפריה הבבלית והעניקה ליהודים רשות לשוב למולדתם ולבנותה. מפתה לחשוב על מפעל השיקום הזה במונחים מיתיים, לתארו כעוף החול העולה מן האפר ומחזיר עטרה ליושנה. אולם סיפור שיבת ציון אינו מפואר כל כך, ומחברי עזרא–נחמיה, שסיפרו את קורותיו, משתדלים מאוד להבטיח שהקוראים לא יתפתו להאדיר את האירועים.

מבחינות רבות התנאים ששררו ביהודה לא היו שונים מן התנאים בגולה. תפארת העבר חלפה ועימה המוסדות שאיחדו את הקהילה, בהן המלך, חצרו וצבאותיו. בניגוד לימי העבר, היהודים ששבו ליהודה היו תלויים ברחמי כוחות זרים; אף ששבו למולדתם, הם לא היו באמת אדונים לגורלם. חצר המלוכה הפרסית החליטה מתי ואיך ישובו ויִבָּנו המקדש וירושלים. כאשר הקהילה היהודית בנתה את המקדש מחדש, הוא היה גרסה צנועה בהרבה של המקדש המפואר שחרב.

עיצוב זהות: תקופת המלוכה לעומת תקופת בית שני

בתקופת המלוכה זהות עוצבה בעיקר באמצעים שגרתיים למדי: גבולות הממלכה, תשלום מיסים למלך ושירות בצבאו. אומנם חלקים מהמקרא, אף שלא התורה בצורתה הנוכחית, היו מוכרים בתקופה ההיא, אך הם לא שימשו כסממן זהות משותף, ויש להניח שהם היו זמינים רק לקבוצות אליטה: סופרים, כוהנים ואצילים משכילים.

רק לאחר חורבן המקדש נדרשו אבותינו, שהאוטונומיה והריבונות בארצם נלקחה מהם, ליצור לעצמם מקום באימפריה זרה. המקום שיצרו אינו טריטוריאלי־מדיני כי אם חברתי, מרחב שהמנהג והמעשה מסמנים את גבולותיו. הכלים שבהם השתמשו לסימון המרחב החברתי היו טקסטים, והראשי שבהם היה התורה. כאשר התורה, שזה עתה זכתה למעמד של קאנון, הייתה למוקד הזהות היהודית היא התרחקה ממקורותיה כטקסט השמור לסופרים ולכוהנים בלבד והייתה לחלק מן החברה היהודית הרחבה.

בתקופה שהתאפיינה בשינוי רדיקלי ותהפוכות רבות, התורה וטקסטים עתיקים אחרים נתנו בידי הקהילה מקור לשיקום זהותה – כיהודים היכולים להיאסף סביב ספר ולא רק כבני יהודה, שהקשר ביניהם מבוסס על ישיבה בארץ אחת. מאז ועד היום, יהודים מחפשים ומוצאים בגוף המסורות הזה כלי לנווט את דרכם אל עתיד לא ידוע ומקור ליצירת תרבות וחברה יהודית חזקות ויציבות המשגשגות זה אלפי שנים.