המקורות והיישום של רעיון תרי"ג מצוות

רעיונות מעטים בלבד זכו לאחיזה איתנה כל כך במחשבת ישראל כמו התפיסה שלפיה חוקי התורה מורכבים מ־613 מצוות בדיוק.^[1] מתקופת הגאונים ואילך הגיעו לידינו כמה וכמה חיבורים המנסים למנות את המצוות הכלולות ברשימה הזו. ולמעשה לא רק מתוך היהדות הרבנית – גם קראים, שומרונים ונוצרים ניסו לעשות זאת. עם זאת, אפשר לומר בהכללה, כי בספרות חז"ל כמעט ואין בסיס לטענה שבתורה יש 613 מצוות, וכי התלמוד הבבלי אינו עוסק בשאלה מה נחשב "מצווה" עבור המניין הזה.^[2]

למעשה, אותם אזכורים של המספר 613 בדפוסים הנפוצים של התלמודים והמדרשים, מופיעים במרבית כתבי היד של המקומות הללו עם המונח "כל המצוות", כפי שהראה זה מכבר א"א אורבך.^[3]

אך על אף שלרעיון 613 המצוות יש בסיס דל בספרות חז"ל, הוא זכה במחשבה היהודית להסכמה רחבה מאד.

מקור הרעיון שאלוהים נתן למשה 613 מצוות

המקום היחיד בכל כתבי היד של התלמוד והמדרש שבו נשמר ללא שינוי הרעיון שאלוהים נתן לישראל 613 מצוות הוא הפסקה המפורסמת בבבלי מכות כג ע"ב – כד ע"א.^[4] וזו לשון הדרשה:

דרש רבי שמלאי: "שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם."^[5]

אמר רב המנונא: מאי קרא? תורה צוה לנו משה מורשה (דברים לג:ד), תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי [611] הוי,^[6] אנכי [י־הוה אלוהיך] ולא יהיה לך [אלוהים אחרים על פני] מפי הגבורה שמענום.

המספר 613, כצירוף של שני מספרים אחרים, 365 ו־248 – נראה "יותר סמלי מאשר מתמטי",^[7] כלומר הוא תוצאה של חיבור שני מספרים סמליים ולא ניסיון למנות ולסווג בדקדקנות את כלל חוקי התורה. לאחר שהמספר נקבע של ידי רבי שמלאי מסופר על ניסיונו של רב המנונא למצוא מקור מקראי לדבר.

התלמוד ממשיך ומנסה לצמצם את מספר המצוות לממדים קטנים יותר:

בא דוד והעמידן על אחת עשרה...^[8] בא ישעיהו והעמידן על שש...^[9] בא מיכה והעמידן על שלש...^[10] חזר ישעיהו והעמידן על שתים...^[11]

לבסוף הדיון התלמודי חותם באמירה שלמעשה קיימת מצוות אחת בלבד, על בסיס הפסוק: "צדיק באמונתו יחיה".^[12]

ניסיונות ה"צמצום" של המצוות לסדרות מתומצתות מעידים כי גם המספר 613 לא ייצג ספירה רשמית של המצוות בימי הביניים, כפי שברור שחז"ל לא סברו שחוקי התורה מתמצים בשתים עשרה, שש, שלוש או שתי מצוות.

למרות זאת, החיפוש אחר רשימה רשמית של 613 מצוות נפתח בהתלהבות. בשנת 1878, החוקר היהודי־אוסטרי הדגול אהרן (אדולף) ילניק (1893-1821) פרסם חיבור קצר בשם קונטרס תרי"ג, ובו זיהה מאה ארבעים וארבעה חיבורים שהוקדשו לספירת המצוות. בעקבותיו חוקר אחר הראה כי הביבליוגרף הדגול התעלם מכמה דוגמאות, התעלמות שייתכן שהייתה בלתי נמנעת, ובמאה וחצי שחלפו מאז זוהו עוד מוני מצוות רבים.

מדוע זכה מניין המצוות לחשיבות כה רבה בעולם היהודי? על השאלה הזו אפשר לענות באמצעות בחינה של הגישות השונות שבהן נקטו מחברים שעסקו ברשימות תרי"ג מצוות כאלו. הסיפור שלנו יעקב אחר נדידת הרשימות הללו מבית הכנסת לבית המדרש, ומן התפילה אל ההלכה.

האזהרות

הניסיונות הקדומים ביותר למנות את המצוות מופיעים בספרות הפיוט, בפיוטים מתפילת המוסף בחג השבועות שנקראו "אזהרות". טקסט האזהרה הקדום ביותר שככל הנראה שרד מגיע מבבל (באחד מכתבי היד הוא אפילו מיוחס לישיבה בבלית מסוימת) ומוכר במילות הפתיחה שלה, אתה הנחלת. אולם הפיוט הזה כולל פחות מ־613 מצוות, והוא אפילו אינו מזכיר את המספר 613.^[13] אמנם ה"אזהרות" מנסות למנות 613, אך הן עמוסות בכשלים מתודולוגיים, בעיות שפרשנים מאוחרים הצטרכו להתמודד איתן. מלבד אחת, הן אינן מונות 613 מצוות.

פרשנים מאוחרים אמנם ניסו לפנות אל הטקסטים הללו בדִיוק מילולי השמור לחיבורים משפטיים בזיהוי 613 המצוות, אולם נראה כי למחברי הטקסטים היו מטרות אחרות, כמו ללמד את פוקדי בתי הכנסת על התוכן הבסיסי של 613 המצוות או לקרוא את כל חוקי התורה ביום שבו ניתנו.

הלכות גדולות

הרשימה שבהקדמת ספר "הלכות גדולות", המיוחס לשמעון קיירא בן המאה ה־9 (ידוע גם כבה"ג – בעל הלכות גדולות), היא הרשימה המשפיעה ביותר מבין כל מוני המצוות הקדומים. חוקרים הציעו כי את הרשימה חיבר אדם אחר מאשר מחבר הספר עצמו, שהרי בגוף הספר נמצאת התייחסות מועטה להקדמה הדרשנית שלו והספר מסודר על פי מסכתות המשנה ולא על פי מניין המצוות. ההצעה הזו נראית די משכנעת.^[14]

ספרי המצוות

הרעיון לכתוב ספרי קיצור הנושאים את השם "ספר מצוות" מתברר ככל הנראה כרעיון לא רבני אלא דווקא קראי במקורו. בסוף המאה העשירית הקראי הירושלמי יפת בן עלי מספר כי הקראים הקדומים ענן בן דוד ובנימין אלנהאונדי חיברו "ספרי מצוות". כוונתו היא לספרי הלכה בשם זה, לא לחיבורים שערוכים סביב שיטה כלשהי למנות את המצוות.

מכאן עולה כי אחד התמריצים לכתיבת החיבורים הרבניים המוקדמים בנושא הזה, דוגמת אלו של רב סעדיה גאון (942-882) ושל רב שמואל בן חפני (נפטר 1034), היה הפולמוס עם הקראים. החיבורים הרבניים, שנכתבו בערבית־יהודית, עסקו לראשונה במונח "תרי"ג מצוות" בדרך חדשה, והעבירו אותו מן התפילה אל מרחב עיוני וחינוכי יותר.

סעדיה גאון

החיבור הרבני הקדום ביותר בסגנון הזה הוא פרי עטו של רס"ג (רבי סעדיה גאון). אמנם בסדור התפילה שלו כתב שרשימות 613 המצוות אינן "עיקר שאי אפשר בלעדיו", ולמרות זאת, כדי לתקן מוני מצוות קודמים, חיבר פיוט המונה את המצוות על הסדר, עם ההסבר ש"ראיתי שהאנשים נתנו את לבם בהם".

ספר המצוות של רס"ג (יצא לאור לאחרונה בתרגום לעברית) מחלק את המצוות לעשרים ושש קטגוריות, כגון מצוות הקשורות למקומות מסוימים, מצוות המוטלות על אנשים מסוימים, וכן קטגוריות רחבות יותר כמו מצוות הקורבנות ומצוות הקשורות בטומאה.^[15]

הספר איננו ספר הלכה מפורט, כי אם סקירה של המצוות, בדרך כלל באמצעות אזכורן לצד המקורות המקראיים שלהן. לא תמיד ברור כיצד רס"ג בחר את הקטגוריות שלו; לדוגמא הפרק העוסק במצוות הקשורות בזריעה חופף לפרק המצוות התלויות בארץ.

שמואל בן חפני

ספר המצוות של שמואל בן חפני בולט בשונותו: זהו בעיקרו ספר עיוני־הלכתי, ורק החלק השני שלו (מתוך שלושה) מונה ומסווג את המצוות. החוקר דיוויד סקלייר הראה כי שמואל בן חפני לא מנה את כל 613 המצוות וכי בחר לסווג את המצוות לקטגוריות חופפות, ולא לקטגוריות ייחודיות, זאת על מנת לענות על בעיות תיאולוגיות וטענות פולמוסיות בנות זמנו, במקום לעסוק בסוגיות הלכתיות צרות.

כך למשל, לטענת סקלייר, באומרו שהמצוות יכולות להשתנות בהתאם למצב אישי מסוים או לזמן ומקום, שמואל בן חפני ביקש להראות את כוחו של החוק האלוהי להתאים לתנאים משתנים, ובזאת ניסה לערער על הטענה המוסלמית שפג תוקפה של התורה ושיש לבטלה.^[16]

חפץ בן יצליח

ספר מצוות אחר חשוב מן התקופה הוא חיבורו של דמות אנונימית יחסית, בשם חפץ בן יצליח, משלהי המאה ה־10. החיבור מצוטט אצל מחברים רבים מראשית ימי הביניים בצפון אפריקה ובספרד, אך נראה שכבר בתקופתו של הרמב"ם לא היה בנמצא עותק שלם של הספר.

מדובר בסיכום הלכתי רב ממדים, ככל הנראה ספר הלכה מקיף ושלם, שכמו רס"ג לפניו, חילק את המצוות לקטגוריות מובחנות, כמו טומאה או מומי בהמה. אולם בעוד שרס"ג רק מנה את המצוות, חפץ הסביר רבות מן ההלכות הרלוונטיות בפרוטרוט. הלפר טען שאם העבודה הזו הייתה מגיעה אלינו בשלמותה, אורכה היה עשוי להגיע לכ־800 עמודים  (חלקים מן החיבור פורסמו בראשית המאה ה־20 בידי חוקר הגניזה בן ציון הלפר).

החיבורים הקדומים הללו בנושא 613 המצוות עסקו בעולם התפילה, הלימוד, הפילוסופיה, וההלכה, והיוו עדות לגמישותה של הסוגה הזו.

סיווג וציון מקורות שיטתיים

רמב"ם (1204-1135) עוסק ברעיון 613 המצוות בדרכים חדשות לגמרי.

בהקדמה לספר המצוות שלו הוא מגדיר ארבעה עשר עקרונות ("שורשים" בתרגום ימי הביניים) לבחירת המצוות ומניינן. לצד אלו הוא שופך קיתונות רבים של ביקורת על מוני המצוות שקדמו לו – בצורה המפורשת ביותר נגד ספר הלכות גדולות, אך הוא גם תוקף את מניינו של חפץ, ובעקיפין את זה של רס"ג.

ספר המצוות לרמב"ם מתאפיין בעיסוק רב במקורות המקראיים והבתר מקראיים של כל מצווה. כמו כן הספר מתאפיין בניסיון לסווג הלכות שונות על פי הגדרות ברורות ורחבות של מצוות (כמו למשל ההתעקשות שארבעת המינים בסוכות הם מצווה אחת בלבד, ולא ארבע, או שמצוות אהבת הגר היא מצווה נפרדת, העומדת לצד מצוות אהבת כל אדם מישראל).

אצל מוני המצוות שקדמו לרמב"ם לא בולטים העיסוק במקורות וסיווג ההלכות. בקרב מוני המצוות הבאים אחרי רמב"ם עניינים אלה נעשים מאפיינים מובהקים.

הביקורת של רמב"ם על מוני המצוות שקדמו לו הייתה ככל הנראה חלק מהניסיון ליצירת סוגה חדשה. מנקודת המבט של רמב"ם, לא רק שמוני המצוות מתקופת הגאונים (ובייחוד מחברי האזהרות) ביצעו טעויות רבות באופן מניין 613 המצוות, אלא גם שגו שגיאות קטגוריאליות עמוקות בדרך שבה השתמשו במספר הזה.

בסופו של דבר, רמב"ם שאף להעביר את פעולת מניית המצוות מעולם התפילה ומהשיח הפילוסופי, אל מרחב משפטי־הלכתי יותר. המוטיבציה הזו הביאה לעלייה חדה בניסיונות למצוא את המניין "הנכון"; ראשית על ידי המבקרים המוקדמים של רמב"ם: דניאל בן סעדיה הבבלי (הגיע לשיא פעילותו סביב תחילת המאה ה־13) ורמב"ן (נפטר 1270), ומאוחר יותר על ידי חיבורים קלאסיים כמו דרך מצוותיך מאת הרב יהודה רוזאניס (1727-1657) ומנחת חינוך מאת הרב יוסף באב"ד (1874-1801). רבים מהמחברים הללו קראו את רשימותיהם של מוני המצוות הקדומים על פי הנחות העבודה של רמב"ם ודאגו שהם "יעמדו בסטנדרטים" של הרשימות המאוחרות.

ראיות רבות מורות כי רמב"ם חיבר את ספר המצוות במקביל לכתיבת ספר משנה תורה, ובכל זאת בין שני הספרים יש שלל הבדלים וחוסר התאמה. למעשה נראה שלרמב"ם לא הייתה כוונה ששני הספרים ייקראו יחדיו, שכן את ספר המצוות כתב בערבית־יהודית ואת משנה תורה בעברית.^[17]

משה אבן תיבון (1247-1195), בן לשושלת מתרגמים מפורסמת מימי הביניים, אף העלה את ההצעה הפרובוקטיבית שרמב"ם כתב את ספר המצוות בערבית־יהודית בכוונה למנוע את החיבור בין שתי היצירות הללו. ואכן, מלבד ההנחה כי רמב"ם שינה את דעתו בעניינים מסוימים, קשה למצוא הסבר שיטתי למחלוקות הרבות בין שני החיבורים.^[18]

מניין צמחה מגמת הדיוק?

הגורמים שעוררו את הניסיונות לזיהוי מדויק של רשימת המצוות אינם ייחודיים לז'אנר ההלכתי, ואף לא לספרות היהודית. למעשה, מוני המצוות הם רק דוגמא מוכרת יותר לתופעה רחבה יותר של ניסיונות ספירה בתוך טקסטים יהודיים ולא יהודיים.

1. עשרת הדיברות – הדוגמא המוכרת ביותר היא ככל הנראה עשרת הדיברות. אף שהתורה מציינת בשלושה מקומות את "עשרת הדברים" (שמות לד:כח, דברים ד:יג, י:ד), באף אחת מן ההופעות המקראיות שלהם (שמות כ:ב-יד; דברים ה:ו-טז) לא מפורטת ספירה.^[19]
2. 13 המידות של רבי ישמעאל – רשימת שלוש עשרה המידות של רבי ישמעאל מגיעה למעשה לשישה עשר פריטים, ועל כן הזהות המדויקת של המידות נמצאת במחלוקת קשה.

הניסיונות לברר את המספר המדויק של עניינים שונים בטקסטים דתיים קדומים אינם משקפים תופעה יהודית בלבד אלא מגמה כללית יותר לדבקות דתית, כפי שאפשר למצוא במסורות דתיות שונות. למשל חדית' מפורסם מציין כי מוחמד הודיע למאמיניו כי עדתו עתידה להתפצל לשבעים ושלוש כתות; אין זה מפתיע כי מחברים מאוחרים יותר שעסקו בנושא הכפירה התאמצו לזהות כל אחת מן הקבוצות הללו.^[20]

החוסן והתפוצה המפתיעים של רעיון ה־613 במחשבה היהודית מעידים, לדעתי, על עצם גמישותו של הרעיון הזה. הרעיון שימש ללימוד של באי בית הכנסת, להתמודדות עם פולמוסי השעה, ובאופן הניכר ביותר לשרטוט קווי המתאר של ההתגלות והחוק האלוהיים.