טבעה של האמונה האנושית

איזו יצירת אמנות היא האדם! כה אציל בשכלו, כה אינסופי ביכולותיו! כה מהיר ונערץ בתבניתו ותנועתו! כמלאך בפעולתו! כאלהים בתפיסתו! נזר הבריאה! מופת לכל חי! ועדיין, עבורי, מהו תזקיק האבק הזה? — הנסיך המלט.^[1]

שני הכיסים של רבי שמחה בונים

האדמו"ר החסידי רבי שמחה בונים בונהארט מפשיסחא היה אומר, כי לכל אדם צריכים שיהיו שני כיסים, ובכל אחד מהם פתק שונה. בפתק הראשון צריך שייכתב (משנה סנהדרין ד, ה): "בשבילי נברא העולם". ובפתק השני צריך שייכתב (בראשית יח:כז): "ואנכי עפר ואפר".

רבי שמחה בונים גילה אמת דתית עמוקה באמרה הזו. הפסוק האחרון מתאר בדיוק את תחושתו של האדם בהתעמתו עם המדע המודרני. אנו, באופן די מילולי, אבק – אבק כוכבים, אבק הארץ, השאריות של הדנ"א של אבותינו. המציאות מביאה לידי ענווה.

עם זאת, אם היינו מאמצים נקודת מבט זו בלבד, היינו אבודים וחסרי כיוון. מדוע להיאבק עבור הצלחה ומטרה אם החיים הינם חסרי משמעות לחלוטין? מהו הבסיס לשפוט מישהו על כך שהוא מוסרי או לא מוסרי, ישר או מושחת, יצירתי או הרסני, אם כל ההתרחשויות בפינה הזעירה שלנו ביקום הינן שוליות עד כדי גיחוך בסך הכל? מחשבות כאלו לא רק שיהרסו לאדם את היכולת לתפקד בעולם, אלא שהן יגרמו לבעיה מהותית יותר: עמוק בפנים, אף אחד מאיתנו הרי לא באמת מאמין בזה. זה פשוט לא נשמע אמיתי.

האיכות המוּלדת של האמונה האנושית

לרובנו יש תחושה מוּלדת של נכון ולא נכון, טוב ורע, חיובי ושלילי. אנו מביטים במעשים אכזריים ונגעלים; אנו מדברים על טוב-לב ותרומה במונחים זוהרים. אנו רוצים כי לחיינו תהיה משמעות; אנו רוצים לתרום לחברה שלנו ולהיזכר על-ידי אחרים בשל מידותינו הטובות. אנו אוהבים את משפחותינו ומאמינים כי הן חשובות, ואנו חשים את החשיבות החיונית כי הן תרגשנה באופן זהה כלפינו. רבים מאיתנו חווים את הצורך הדוחק להיות חלק ממשהו גדול מעצמנו – להיות חלק מעם, מדת, להיות 'שן' בגלגל השיניים האלוקי.

נכון הוא כי תחושות אלו יכולות להיות מוסברות על-ידי האבולוציה הביולוגית כפונקציה הסתגלותית, על-ידי הנוירולוגיה כרצף של הבזקים נוירו-כימיים במוח, או על-ידי הסוציולוגיה כרצף של הטיות תרבותיות, אך כל זה הוא תיאורטי. תחושה אינה מציאותית פחות כיוון שהיא מוסברת, ורעיון נראה אמיתי לא פחות רק בגלל שאני יכול להסביר מדוע יש לי צורך להאמין בו.

לדוגמה, רובנו חשים כי אלו שאנו אוהבים – רעיותינו, ילדינו, הורינו, חברינו הקרובים – הינם מיוחדים באופן מסוים. האמנם הם מיוחדים? האם מישהו מאיתנו יכול להמחיש זאת בדרך אובייקטיבית? אני מניח שלא. האם ההבנה כי תפיסתנו את האהובים עלינו נקבעת באופן סובייקטיבי מקהה את עוצמתם של רגשותינו כלפיהם? אף לא במעט. רובנו מקדישים את חיינו לטובת אושרם של האהובים עלינו וחשים כי זהו הדבר הנכון לעשותו, ללא תלות בעובדה כי איננו יכולים להמחיש בדרך אובייקטיבית כלשהי כי העולם, שלא לדבר על היקום, הופך לטוב יותר באופן "ריאלי" כלשהו בעקבות בריאותם ואושרם של משפחותינו וחברינו.

ההכרה הדתית עובדת באותו אופן. אני רואה את העולם דרך עדשות יהודיות – תמיד ראיתי. אני מאמין כי לחיות חיים יהודיים, ללמוד ולקיים את התורה, ולהיות שותף במנת חלקם של אחיי ואחיותיי היהודים נותנים לחיי משמעות. אני מאמין כי בעשותי זאת, אני עושה משהו טוב באופן אמיתי, מגשים סוג של משימה אלוקית. אני כולי מודע לכך כי אין ביכולתי להמחיש ולו משהו מכך בצורה אובייקטיבית; איני יכול להוכיח כי חיים יהודיים רותמים אותי למשימה אלוקית או הופכים את העולם למקום טוב יותר. עם זאת, איני יכול גם להוכיח בדרך אובייקטיבית כלשהי כי העולם הינו טוב יותר כשהוא מיושב מאשר לו היה שממה חשופה כמו מאדים. אחרי הכל, הארץ היא מצבור של אבק כוכבים, ואיזה הבדל כבר ישנו אם האטומים על כוכב הלכת הקטן הזה התחברו לכלל עץ, אדם או סלע, ביחס לגודלו העצום של יקום כשלנו? ועדיין, איכשהו אינני חי בתחושת חרדה קיומית יומיומית בגין הקיום שלי, משמעות חיי, ואף לא בגין אמיתות אמונותיי ומחויבויותיי הדתיות.

עיקשותה של האמונה: הבסת מערבולת הפרספקטיבה המוחלטת

אם נחזור לספרו של דגלאס אדאמס – היה אדם אחד ששרד את מערבולת הפרספקטיבה המוחלטת. אחרי שיצא מהמערבולת בחיים, זאפוֹד בּיבּלבּרוֹקס נחקר על-ידי מפעיל המכונה ההמום, גארגרָבָר. "היית במערבולת?", הוא שואל. "כן", עונה זאפוד. "והיא עבדה?", הוא שואל. "בטח שעבדה", ענה זאפוד. "וראית את כל אינסופיותה של הבריאה?", מלמל גארגרבר. זאפוד הגיב שוב בחיוב. "וראית את עצמך ביחס לכל זה?", המשיך גארגרבר, מתנודד. "או, כן", עונה זאפוד. "אבל...", גארגרבר שואל לבסוף, "מה חווית?". זאפוד השיב, מושך בכתפיו, "זה רק אמר לי מה שידעתי כל הזמן. אני באמת בחור נפלא ומדהים". זאפוד הוא התגלמותו הקיצונית של הכיס השני; הוא אדם המאמין כי העולם נברא עבורו.

למרות שזאפוד הוא סמל לשביעות רצון וביטחון עצמי קיצוניים, תשובתו המחוייכת מסתירה אמִתָּה פסיכולוגית. האנושות יכולה לתפקד באופן פרודוקטיבי רק אם נאמין במשמעותם של חיינו ללא תלות במרחביו המאיימים של היקום. אישית, אני מאמין בכל ליבי כי החיים טובים, כי התנהגות מוסרית משפרת את העולם בדרך קוסמית כלשהי, וכי רֶשע הורס אותו. אני מאמין כי אהוביי הינם מיוחדים וכי לחיות חיי מחויבות יהודיים עושה את העולם מקום טוב יותר.

כעת, יש לי גם את הכיס השני. אני מבין את האתגרים לאמונותיי ואת הצניעות שאדם זקוק לה כשהוא טוען טענות גורפות אודות היקום העצום שלנו. אין ספק כי אנו בקושי עפר ואפר, אך איננו יכולים לחיות עם המסר הזה לבדו. אנו חייבים לחיות גם עם ההבנה כי למין האנושי יש מקום בעולם הזה, כי מה שאנו עושים משנֶּה, וכי זו חובתנו כמייצגי האל עלי אדמות לחיות חיים של טוּב ושל קדושה. ההבנה העמוקה הזו, אני מאמין, היא ליבתו של האישיות הדתית והמוסרית, שתמיד מחפשת משמעות במה שנראה כחסר-משמעות. הנטייה הזו היא שאיפשרה לדת ולשמירת המצוות לשרוד את שינויי הפרדיגמה הרבים בהם הן נתקלו בעבר, ונטייה זו היא שתאפשר לנו לשרוד גם את השינוי הנוכחי.