סדק במבנה: הרהור אישי

עקביות מטופשת הינה יצירת-מוחם של מוחות קטנים, הנערצת על-ידי מדינאים, פילוסופים ואנשי-דת קטנים.— ראלף וואלדו אמרסון^[1]

התמודדות עם לימודים אקדמיים

מאז שנות העשרה שלי, הייתי מודע למתח בין מחקר המקרא האקדמי לבין "תורה מסיני" כפי שהוצגה על-ידי כמה ממוריי. במשך שנים, בעודי מתקדם בלימודיי בישיבה, הנחתי את הדאגות האלו בצד מתוך הבנה לא מפורשת כי אשוב אליהן כשאתבסס יותר בלימוד המסורתי. בסופו של דבר, כשהייתי בן עשרים ומשהו, נרשמתי ללימודי היסטוריה מקראית באוניברסיטה העברית.

כשהתחלתי את לימודיי, פתחתי בלימוד תנ"ך בגישה ההיסטורית-ביקורתית. כשהעמקתי את היכרותי עם המתודולוגיה הזו, הבנתי שאני מביא את עצמי לאפולוגטיקה עצמית, מחויב לקריאות של טקסט ולתיאוריות שלא הייתי מוכן להתחייב אליהן לו היה מדובר בנושא אחר ולולא אמונתי עמדה כאן על הפרק. זה היה בלתי נסבל עבורי, כיוון שאם איני מסוגל להיות ישר עם עצמי הרי שהפסדתי עוד בטרם התחלתי. בשלב זה קיבלתי החלטה מתודולוגית יסודית: לשים חיִץ למחשבותיי. כשלמדתי היסטוריה וטקסט עשיתי זאת ללא דיעות קדומות, ללא קשר למסקנות, ומבלי לתת לכך להשפיע על מחשבתי הדתית עד שחשתי שיש לי תפיסה אמיתית של הנושא.

במהלך אותן שנים הפכתי לבקיא בפרטים הקטנים של ההיסטוריה העתיקה ושל הפרשנות המקראית האקדמית, תוך שאני לומד שומרית, אכדית, אוגריתית, מצרית, יוונית ולטינית, כך שאוכל לקרוא חומר חשוב בשפת המקור.^[2] למדתי אודות ביקורת המקורות [=השערת התעודות], ביקורת העריכה, ביקורת הסוּגוֹת, תיאוריה ספרותית, ומגוון של כלים אחרים בהם משתמשים חוקרי המקרא האקדמיים כשהם לומדים את הטקסט.^[3] כשנעשיתי מיומן יותר בכך, התחלתי להבחין בהמוני בעיות. אציע כאן כמה דוגמאות מייצגות:

מקרים של חוסר-עקביות פנימיות

• הסיפורים אודות אברהם ויצחק הטוענים כי נשותם הינן אחיותיהם אינם מסתדרים עם ההקשר. שרה זקנה מספיק כדי לצחוק (ואפילו לטעון כי אחרים יצחקו) כשהתבשרה שיהיה לה ילד (בראשית יח:יב), ועדיין היא נלקחת על-ידי אבימלך (כב:ב), לכאורה בשל יופייה. כשיצחק נוהג באותו אופן עם אבימלך, רבקה אינה נלקחת, שכן אבימלך מאמין ליצחק ומאוחר יותר נוזף בו על ששיקר (כו:ט–י). ועם זאת, כיצד יכול היה אבימלך להאמין כי רבקה היא אחותו הרווקה של יצחק כאשר לשניים היו כבר תאומים (כה:כד)?
• ליעקב יש 12 ילדים (11 בנים ולפחות בת אחת) בשבע שנים (בראשית כט:לב–ל:כה). יש להודות כי זה אפשרי, אך אפילו עם ארבע נשים זוהי בעיה רצינית. ללאה יש שבעה בדיוק בתקופה הזו, ויש לה אפילו זמן לדאוג על כך שעמדה מלדת ילדים נוספים (ל:ט)! משהו אינו כשורה עם לוח הזמנים הזה. הדבר מוסבר בצורה הטובה ביותר כנסיון להתאים שתי מסורות אל תוך מסגרת נרטיבית אחת: ילדיו הרבים של יעקב ושהותו של יעקב בארם.
• ישנם מספר חוסר-עקיבויות של שמות בטקסט המקראי. לדוגמה: מי היה חותנו של משה, רעואל (שמות ב:יח), יתרו (ג:א) או חובב (במדבר יא:כט)? בנוסף, ההיה חותנו מדייני (שמות ובמדבר לעיל) או קיני (שופטים א:טז, ד:יא)? מהו שמו של הר האלהים? האם זהו סיני (שמות יט:כ, כד:טז; ויקרא ז:לח, כה:א; במדבר ג:א; נחמיה ט:יג, ועוד) או חורב (שמות לג:ו; דברים ה:ו; מלכים א יט:ח, ועוד)? נראה כי התורה מתעדת בכל המקרים הללו מסורות מתחרות.
• מי מכר את יוסף? האחים (בראשית לז:כז) או המדיינים (לז:כח)? מי הביא את יוסף למצרים? המדיינים (לז:לו) או הישמעאלים (לט:א)? שוב נראה כי התורה מתעדת מסורות או סיפורים מתחרים.
• ארבעת הפרקים הפותחים את ספר דברים סותרים את הנרטיב כפי שמתואר בשמות ובמדבר. כמה דוגמאות: האם יצירת מערכת המשפט היתה רעיון של משה (דברים א:ט–יח) או של יתרו (שמות יח:יז–כג)? האם הרעיון לשלוח אנשים לתור את הארץ [ה'מרגלים'] היה רעיון של העם (דברים א:כב) או של ה' (במדבר יג:א)? האם אדום מכרו לישראל אוכל ומים כשביקשו לחצות את ארצם (דברים ב:ד–ו) או שהאדומים יצאו עם צבאם במחווה של עוינות (במדבר כ:יז–כא)?
• ישנם סיפורים, כמו סיפור התרים את הארץ [ה'מרגלים'], סיפור נֹח וסיפור קורח \ דתן ואבירם, הנדמים כמדלגים בין שתי גרסאות שונות עם פרטים שונים. הם נערכו כדי לאפשר להם לעבוד יחד טוב יותר, אך הסדקים הינם עדיין גלויים:

א. נח: האם המבול נגרם כתוצאה מגשם (בראשית ז:יב) או כתוצאה מבקיעת השמים והתהומות (ז:יא)? האם נח אמור היה לקחת שבעה זוגות של חיות טהורות וזוג אחד של חיות לא-טהורות (ז:ב–ג) או רק זוג אחד מכל חיה (ו:יט–כ)?

ב. התרים את הארץ [ה'מרגלים']: האם התרים הנאמנים היו כלב (במדבר יג:ל, יד:כד) או כלב ויהושע (יד:ו–ט, יד:ל)? ההיה זה משה (יג:כז, יד:ט) או משה ואהרן (יג:כו, יד:ב, יד:כו) איתם דיברו ה' והעם? מדוע ה' העניש את ישראל פעמיים (יד:כ–כה, יד:כו–לה)? האם הם הלכו את כל הדרך לצפון עד חמת (יג:כא) או רק דרך הנגב עד חברון (יג:כב)?

ג. קורח: האם המרד נגע לאי-הבאת העם לארץ על-ידי משה (במדבר טז:יב–יד) או לכוחו הרב מדי של אהרן והדרת יתר העם \ הלויים (טז:ב–ג)? כיצד מת קורח, נבלע בארץ עם דתן ואבירם (טז–לב) או בין 250 מקטירי הקטורת (יז:ה)?

בעיות היסטוריות

בנוסף לחוסר-העקיבויות הפנימיות ישנן כמה עובדות היסטוריות בלתי-אפשריות בתורה, לאור ממצאי הארכיאולוגיה ותעודות מהמזרח הקדום. הנה כמה דוגמאות:

• גידול של משפחה משבעים נפש ליותר משני מיליון תוך מאתיים שנה נראה לא סביר.
• התורה מתארת כמה משכניהם של ישראל – ישמעאל, מדין, אדום – כצאצאיו של אברהם, ואחרים כצאצאיו של לוט אחיינו – מואב, עמון. ראשית, מאוד לא סביר להניח כי כלל התרבות הקיימת של האיזור היתה כולה מזרעו של אדם אחד, בייחוד אם אותו אדם הגיע לאיזור כשזה היה כבר מיושב. בעייתית יותר מכך היא העובדה כי סיפורים שאירעו סמוך מאוד למותו של אברהם מניחים כבר כי בניו הפכו לאומות. אלו המדינים (עַם) שמצאו את יוסף בבור והישמעאלים (עם נוסף) שהורידו אותו מצרימה (בראשית לז:כח).
• אין כל עדות להתמוטטות-רבתי של מצרים בתקופה הרעמססית, או בתקופות הקרובות לה, ואין כל תיעוד של מרד עבדים או בריחתם בטקסטים מצריים.
• אין כל עדות להתיישבות בקנה-מידה נרחב במדבר סיני או בקדש ברנע בתקופת יציאת מצרים; יישובים כאלו היו ניתנים לאיתור בטכנולוגיה מודרנית.
• במעט מאוד מהערים לגביהן נטען כי נכבשו על-ידי יהושע נמצאו שכבות חורבן מאותה תקופת זמן; ברבות מהן אין אפילו שכבת יישוב.
• לא היו כלל פלשתים בתקופת אברהם.

הסתייגות: נכון הוא כי לעיתים ראייה ארכיאולוגית הינה למעשה היעדר של ראייה, שאינה תמיד חד-משמעית. בנוסף, חוקרים (היסטוריונים או ארכיאולוגים) הינם לעיתים בעלי הטיות משלהם (פרו-יוונים, אנטי-ישראלים וכו') ובעיות של חשיבה קבוצתית, שינויי פרדיגמה ומידע חדש מתגלות להן.

עם זאת, ההבנה הזו לא פתרה את הבעיה שלי. למרות שניתן יהיה לאתגר או לבקר כל סוגיה היסטורית נתונה ביום מן הימים, הרי שהתמונה ההיסטורית הכוללת של אותה תקופה היא כזו שאינה עולה בקנה אחד עם ההיסטוריוגרפיה המקראית. התעלמות מהבעיה הזו בטענה כי רבות מהסוגיות הללו יישקלו מחדש בעתיד, או כי יתגלו חלקי ממצאים שטרם נחשפו, נדמה יותר כבריחה מהבעיה ולא כהתמודדות עמה במצפון נקי.

סתירות בחוק

החלק החוקי בתורה כולל גם הוא סתירות. הנה כמה דוגמאות:

• האם עבדים משתחררים בשנה השביעית (שמות כא:א–ו; דברים טו:יב–יח) או האם הם משתחררים בשנת היובל (ויקרא כה:לט–נה)?
• האם בני ישראל אמורים לכסות דם חיה שנשחטה (ויקרא יז:יג) או פשוט לשפוך אותו על הארץ (דברים יב:טז, כד; טו:כג)?
• האם מותר לאכול בהמה שלא הוקרבה (דברים יב:טו) או שיש חובה להקריב כל בהמה שניתן להקריבה (ויקרא יז:ג–ד)?
• האם המעשר אמור להיות של האדם המעלהו לירושלים לאכלו שם, לפני ה', למעט בכל שנה שלישית אז יש לתיתו לעני וללוי (דברים יד כב–כט), או האם המעשר הוא מס הניתן ללויים עבור שירותם במקדש (במדבר יח:כא–כד)?

הגישה הספרותית-תיאולוגית

בניסיון להתמודד עם כמה מהבעיות שתוארו לעיל, מספר חוקרי מקרא אורתודוקסיים אימצו את מה שמכונה הגישה הספרותית-תיאולוגית. הם עושים שימוש בכלי הניתוח הספרותי כדי להדגיש את העיצוב הכולל של הטקסט המקראי, בדגש על משמעותו. הגישה מתייחסת לתנ"ך במפורש כאל יצירה ספרותית, תוך כדי הדגשת המבנה הנרטיבי והמהות לעומת ההיסטוריוּת והדוֹגמה. למרות כי אני מאמין שישנן נקודות זכות לגישה זו אני משתמש בה בצורה נרחבת, עדיין, גישה זו אינה מתמודדת באמת עם שתי התגליות ה"בעייתיות" ביותר של מחקר המקרא האקדמי. אם כבר, הניתוח הספרותי מעצים את הרושם כי סיפורי התורה אינם היסטוריים. המבנה הספרותי והפרטים של סיפורים רבים עושים רושם שמדובר בתיאורים בדויים.

לדוגמה,  ישנם מוטיבים ספרותיים הנמצאים בבסיסם של סיפורים רבים. ישנו המוטיב של הבן- הצעיר- ההופך- למנהיג: יצחק הוא בנו הצעיר של אברהם, יעקב הוא בנו הצעיר של יצחק, יוסף ובנימין הם בניו הצעירים של יעקב, דוד הוא בנו הצעיר של ישי. ישנו המוטיב של האשה- העקרה- ההופכת- לאם: שרה היתה עקרה, רבקה היתה עקרה, לאה היתה עקרה [לא מדויק – א.ד], רחל היתה עקרה וחנה היתה עקרה. כמה מזמורים משבחים את האל על היותו מעניק ילדים לנשים עקרות (שמ"א ב:ה; תה' קיג:ט), והמוטיב הזה נראה כביטוי נרטיבי של שבח זה.

ישנם משחקי מילים הנאמרים על-ידי דמויות שלכאורה אינן מדברות עברית. בת פרעה קוראת לילד משה "כי מן המים משיתיהו". פרעה מעיר בלעג כי משה ואהרון מפריעים את העם (שמות ה:ד), משחק מילים עם המילה 'פרעה'. באיזו עוד דרך, למעט בידיון ספרותי, ניתן להסביר איך רחב הזונה מצטטת משירת הים בדבריה אל המרגלים (יהושע ב:ט = שמות טו:טו)?

לשם הבהרה, זה לא שכל אחת מהנקודות לעיל – בין אם זו אי-העקביות, הבעיות ההיסטוריות או העיטורים הספרותיים – היא שאלה "חסרת מענה" באופן מוחלט. הסברים רבים הוצעו לכל אחת מהן, ובנקודה אחת גם אני ניסיתי את כוחי בהצדקות דומות. עם זאת, בשלב מסוים הניסיון לענות 'בכוח' על השאלות האלו גרם לי להבין כי אני מאמץ אפולוגטיקה חסרת יושר אינטלקטואלי, בהגנה על השפקת העולם היקרה לי, בכל מחיר. מסיבה זו, החלטתי לנקוט בגישה שונה לחלוטין.