תורה, היסטוריה ויהדות

הסתייגות

לפני 800 שנה כתב הרמב"ם בהקדמתו למורה הנבוכים:

אין מטרתו של ספר זה להסביר את כולם לציבור הרחב, ולא למתחילים בעיון, ולא ללמד את מי שעיין במדע התורה בלבד... מטרת הספר הזה להעיר לאדם דתי, אשר נקבעה בנפשו והושׂגה באמונתו אמיתת תורתנו, ואשר הוא שלם בדתו ובמידותיו, והוא עיין במדעי הפילוסופים וידע את משמעויותיהם, והשׂכל האנושי משכו והביאו לתת לו את מקומו (הראוי לו), אך מנעוהו מכך פשטי התורה... וכתוצאה מכך הוא נשאר נבוך ונדהם. או שילך בעקבות שׂכלו וישליך מעליו מה שידע מאותם שמות, בחושבו שהוא משליך מעליו את יסודות התורה, או שיישאר עם מה שהבין מהם ולא יימשך אחר שׂכלו, ונמצא שהוא פנה עורף לשׂכלו וסר ממנו ויהיה סבור עם זאת שהזיק לעצמו ופגם בדתו. הוא יישאר עם אותן אמונות מדומות, פוחד וחולה, ולעולם בכאב לב ומבוכה רבה. – הקדמת הרמב"ם למו"נ, מהדורת שוורץ

תלמידו המבריק של הרמב"ם, רבי יוסף אבן-עקנין, מצא עצמו במבוכה. הוא היה עילוי בתורה ועילוי במתמטיקה, מדעים ופילוסופיה, ומצא כי השניים היו במתח זה עם זה. למרות שהרמב"ם ענה על שאלותיו אחת לאחת, פסוק אחרי פסוק, העניין הפך בסופו של דבר לבלתי אפשרי. בשלב זה, כותב הרמב"ם, שאלותיו של אבן-עקנין עוררו בו פתרון שהיה רדום זמן רב – כתיבת חיבור שיאחד בין הפילוסופיה היוונית והערבית לבין התורה.

כפי שתראו בחיבור הקטן הזה אם תקראו אותו, בשלב מסוים בחיי הרגשתי כמו אבן-עקנין. הבעיות אינן קשורות עוד לפילוסופיה היוונית והערבית ולקוסמולוגיה האריסטוטלית, אלא להיסטוריה, ארכיאולוגיה והמחקר הביקורתי של המקרא. בשני העשורים האחרונים למדתי תורה והלכה לעומק בגישה המסורתית, ולמדתי מחקר מקרא והיסטוריה בסביבה אוניברסיטאית. התמודדתי עם שאלת הסינתיזה בין שתי השקפות עולם שנראות רחוקות מאוד האחת מהשניה. איני בטוח כי יש בידי תשובות, אך אני מאמין כי זה הזמן לחלוק עם אחרים את מאבקיי ואת מחשבותיי המהוססות.

נכון הוא כי הפילוסופים של ימי הרמב"ם ניסו לשמור את הדיונים האלו מעיני ההמון, אך נדמה לי כי אפשרות זו אינה קיימת עוד היום. בעולם שלנו הידע קיים ונגיש ואנשים מצפים למחשבה הגיונית ודיאלוג כן. במאמר הזה אנסה להציג את ספקותיי, מאבקיי ומחשבותיי בבהירות המירבית, בתקווה שהדבר ימריץ אחרים לאמץ, לבקר ולהוסיף. אקווה כי יחד, כקהילה, נצליח לגבש מורה נבוכים מודרני. אם לא נעשה זאת ונרים את אדרתו של הרמב"ם, רק "נזיק לעצמנו ונפגום בדתנו".

מבוא

זהו הסיכוי האחרון שלך. אחרי זה, אין דרך חזרה. קח את הגלולה הכחולה – הסיפור נגמר, אתה מתעורר במיטה שלך ומאמין במה שאתה רוצה להאמין. קח את הגלולה האדומה – אתה נשאר בארץ הפלאות, ואני אראה לך עד כמה עמוקה מחילת הארנב. – מורפיאוס, המטריקס

כמו כמה, אולי רבים מכם, אני יהודי דתי. אני לומד תורה ושומר מצוות. מעולם לא החמצתי הנחת תפילין, ומעולם לא אכלתי טרֵף או חיללתי שבת ביודעין. אני אומר קריאת שמע עם ילדיי, נוטל לולב ושומע תקיעת שופר כל שנה. אני לומד תורה במשך שעות כל יום – זהו עיסוקי; אני רב וחוקר מקרא. יש לי אמונה עמוקה ותמידית באלוקים, באנושות וביהדות. בעשור האחרון עברתי מסע – חיפוש אחר נתיב דתי שיהיה בעל משמעות אך גם משכנע אינטלקטואלית. איני יכול להקריב את האחד עבור האחר. במשך רוב השנים הללו שמרתי את המסע הזה לעצמי, ושיתפתי רק כמה מידידיי ועמיתיי. אני עומד כעת לשתף אותו איתכם.

לפני כמה שנים לקחתי את הגלולה האדומה, אך בניגוד לנֵאוֹ, לא התעוררתי לשממה מחרידה אלא לעולם תוסס ומגרה בו התורה יכולה להשתלב באמת ובתמים, ללא אפולוגטיקה, ועולם המחקר האקדמי הוא ידידך, לא אויבך. המסע הזה אינו קל – יש שפרשו ממנו כבר בתחילת המסלול ואיבדו את האמונה ושמירת המצוות לחלוטין, ויש שנצמדו בחוזקה לתשובות שמרניות ודוֹגמטיוֹת. עם זאת, אני מאמין כי המסע הזה בהחלט שווה את הסיכון – וחשוב מכך, לרבים הוא אף חיוני. כמה החלו את המסע והלכו לאיבוד; אחרים האמינו מזה זמן רב כי המסע הוא הכרחי אך לא ידעו כיצד להתחיל; ואחרים הינם פשוט סקרנים או מחפשים. תהא הסיבה אשר תהא, כעת אתם כאן.

שינוי הפרדיגמה

מעבר רצוף מפרדיגמה אחת לאחרת דרך מהפכה הינו התבנית ההתפתחותית הרגילה של מדע בוגר. – תומס קון^[1]

ההתקשרות שלנו לתורה אינה יכולה לקפוא על שמריה בעוד העולם ממשיך להסתובב. תורתנו הוכיחה כי היא נצחית, אך אין זה אומר כי היא נשארת כשהיתה. חז"ל קראו לתורה "תורת חיים". חיים משמעם צמיחה; חיים משמעם תסיסה מתמשכת.

ספר משלי (ג יח) מתייחס לחכמה כאל "עץ חיים". זהו דימוי נפלא שחז"ל אימצו לתורה.^[2] כמו עץ, כך המסר האלוקי, התורה, דורש טיפוח מתמיד, יכולת לנשום את האוויר שבסביבתו ולהיות ניזון ממנה. הוא מוכרח לקבל די אור שמש וענפיו צריכים מקום להתפתח. בתמורה לטיפול נאות, העץ החי מספק לסביבה את החמצן שבלעדיו אף אחד מאיתנו אינו יכול לחיות. כיהודים, התורה מספקת לנו את החמצן, וכדי שתישאר כוח בר-קיימא עלינו לטפח אותה ולאפשר לה לגדול. כמו עץ, נעל אותה בחדר חשוך והיא תחל לקמול.

כפי שקרה פעמים רבות בהיסטוריה האנושית, העולם עובר שינוי פרדיגמה 'קוניאני' בהבנתו את עברו ואת היסודות של זהותו הדתית. מה שנחשב בעבר להיסטוריה יכול להיות מובן, לאור ההתפתחות בהבנת ההיסטוריה, המדע והחברה, כזכרון הסטורי (mnemohistory), מונח טכני שמשמעו הלימוד של זכרון משוחזר.

השינוי הזה עמוק יותר מסתם מפקפוק בניסים או פירוש אליגורי של סיפורים כגון גן העדן והנחש המדבר. הוא מגיע עמוק יותר מההבנה כי התורה מכילה דיווחים מוּקשים וסותרים של אירועים מסוימים. במהלך העשורים האחרונים, חלק ניכר מהנרטיב אודות מקורותיו של עם ישראל הקדום, מהאבות ועד הכיבוש, לרבות יציאת מצרים, הנדודים במדבר וסיני, הוכח כבעייתי לשחזור היסטורי. דיווחים מסוימים היו נתונים לאפיון מחודש כאגדות או זכרונות משוחזרים, ולא בהכרח כעובדות היסטוריות.

התנגדויות שמרניות לשינוי הפרדיגמה האמור כוללות את אלו המטילים דופי בהיסטוריונים או פרופסורים של הדת, אלו הדוגלים בתאוריות קונספירציה על מלחמה נגד האל, ואלו הרומזים כי הגישה המדעית האובייקטיבית כביכול אינה כלל כזו.

למרות זאת, הרבה יהודים שומרי מצוות מייחלים להתקשרות לתורה המשלבת שותפות אמיתית עם המתודולוגיה האקדמית וממצאיה – שיח גלוי-לב והחלפת רעיונות. האם דרך החיים הדתית שלנו ואמונתנו כי אנו חלק מתוכנית אלוקית גדולה יותר יכולות לשרוד את אובדנם של יסודותיהן ה"היסטוריים", שנדחקו כעת למעמד של אגדה או אלגוריה נרטיבית על-ידי הרוב המכריע של ההיסטוריונים האקדמאיים? אני מאמין כי התשובה לשאלה זו היא 'כן' מהדהד!