מסע דרך שינויי פרדיגמה קודמים

מדען ידוע העביר פעם הרצאה פומבית על אסטרונומיה. הוא תיאר כיצד הארץ סובבת סביב השמש, וכיצד השמש גם היא סובבת סביב מרכזו של צביר כוכבים עצום המכונה הגלקסיה שלנו. בסוף ההרצאה, קמה גברת זקנה וקטנת-קומה בסוף האולם ואמרה: "מה שסיפרת לנו הוא קשקוש. העולם הוא צלחת שטוחה שעומדת על גבו של צב ענקי". המדען חייך בעליונות קלה לפני שענה, "ועל מה עומד הצב?" "אתה ממש חכם, איש צעיר, ממש חכם" אמרה הגברת הזקנה. "זה צבים כל הדרך למטה!" — סטיבן הוקינג, קיצור תולדות הזמן

אובדנו של העולם הגיאוצנטרי

הדתיוּת שרדה מספר שינויי פרדיגמה לאורך ההסטוריה – כאלו שהיו מאתגרים הרבה יותר מזה הנוכחי – והמציאה את עצמה מחדש בהצלחה בכל פעם. קשה לנו לעכל את העובדה הזו, כיוון שאנו תוצריה של אותן המצאות-מחדש, אך הרשו לי לתאר כמה מהן ולהתוות את האתגרים הדתיים והרעיוניים שעמדו בפניהן.

היֹה היה זמן בו היה ברור כי הארץ היא מרכז היקום. הפלנטות, הכוכבים, השמש והירח, כולם הקיפו את הארץ. האנושות שלטה על הציר של היקום כולו. בתפיסת עולם שכזו לא מפתיע שאנשים ראו את פעולותיהם ובחירותיהם בחיים ככאלו בעלי חשיבות קוסמית. הסדק הראשון בשריון נוצר על-ידי ניקולס קופרניקוס, שמחקרו בנושא מסלולי כוכבי הלכת זעזע את המודל הפטולמאי והעמיד את השמש במרכז מערכת השמש. ממצאיו, שעד מהרה נתמכו בידי המתמטיקאי יוהן קפלר והתצפיות הטלסקופיות של גלילאו, הפכו את העולם הגיאוצנטרי לעולם הליוצנטרי, בו השמש הינה מרכז היקום, ולא הארץ. השלכות התגלית ביחס לחשיבות המרכזית של האנושות טלטלו את העולם הדתי. מנהיגים דתיים נוצרים (ויהודים!) רבים הכריזו כי הרעיון הוא כפירה שקבלתה משמעה מותה של הדת; התנ"ך מתאר עולם גיאוצנטרי, אחרי הכל. ועדיין, האמת של שינוי הפרדיגמה הקופרניקאי התקבלה לבסוף, והדת התאימה עצמה לכך.^[1]

המעבר להליוצנטריות היה רק הצעד הראשון בתהליך רחב של חשיבה מחדש על טבעו של היקום. בנוסף להוכחת האמת שבשיטה הקופרניקאית, גלילאו הפנה את הטלסקופ שלו אל שביל החלב וגילה כי הלה מורכב מכוכבים. למרות שאנשים היו מודעים לקיומם של כוכבים באופן כללי, ההבנה כי שביל החלב מורכב מ'גלקסיה' של כוכבים (המילה "גלקסיה" מקורה במילה היוונית galactos שמשמעה חלב) המחישה כי מערכת השמש שלנו והכוכבים המקומיים היו למעשה חלק ממערכת כוכבים גדולה יותר.

מעניין כי היה זו דווקא אדם דתי, ג'ורדנו ברונו, שהכריז בעל-כרחו על משמעותה של התגלית הזו: השמש שלנו היא פשוט כוכב, וכל אחד מאותם כוכבים אחרים הינו מערכת שמש נפרדת משלנו. להבנתו של ברונו, הדבר התאים מאוד לתפיסה לפיה האֵל הוא אינסופי. עם זאת, "מודל הגלקסיה" הציב ללא ספק אתגר לחשיבות המרכזית של האנושות. אמונתו של ברונו באל אינסופי שברא יקום בעל אינסוף מרכזים, היתה דרך מבריקה ורבת-עוצמה להתאמה מחדש של חזון דתי לעולם מורכב יותר.

כיווץ האנושות לא הסתיים בגלקסיות, אלא המשיך בוויכוח הגדול בין הבר קרטיס [Heber Curtis] והארלו שייפלי [Harlow Shapley] ב-1920, על טבען של הערפיליות, כגון אנדרומדה או גלקסיית השבשבת. היה ברור כי ערפיליות אלו מורכבות מצבירי כוכבים, אך היכן הם היו? שייפלי האמין כי צבירי כוכבים אלו היו בתוך שביל החלב, שבעיניו הרכיב את כל היקום. קרטיס לעומתו האמין כי ערפיליות אלו היו גלקסיות עצמאיות ונפרדות ("יקומי-אִי" במונחיו של עמנואל קאנט). כמה שנים לאחר מכן, הנרייטה ליוויט [Henrietta Leavitt] ולאחריה אדווין האבל [Edwin Hubble], שעל שמו נקרא הטלסקופ הידוע, הוכיחו באופן חד משמעי כי קרטיס צדק; יש עוד גלקסיות חוץ מזו שלנו. מעט לאחר מכן, ברט בוק וקלייד טומבאו [Bart Bok, Clyde Tombaugh] הראו כי הגלקסיות האלו מסודרות בצבירי גלקסיות, ואלו בתורם היו מסודרים בצבירי-על.

במילים אחרות, הארץ היא לוויין של כוכב אחד, שהוא חלק קטן מגלקסיית כוכבים, שהיא עצמה חלק מצביר גלקסיות, שהוא עצמו חלק מצבירי-על רבים – וזוהי עובדה מדעית. יתרה מכך, אם איזושהי גירסה של השערת ריבוי היקומים (multiverse theory) הנתמכת על-ידי מדענים רבים בימינו, ולפיה היקום שלנו עצמו אינו אלא אחד מתוך מגוון אינסופי של יקומים, הינה נכונה –  הדבר יכווץ את שיעור קומתה של האנושות לחתיכה קטנה לבלי הכר של היקום. ועדיין, נדמה כי האמונה הדתית מחזיקה מעמד וממשיכה לספק השראה משמעותית לאינספור אנשים.

קופים ואבק כוכבים: אובדן טבעה המיוחד של האנושות

תגליות מדעיות אחרות סייעו גם הן באופן דומה לכיווץ מקומה של האנושות בעולם. כשצ'רלס דארווין החל לראשונה לסנגר על תיאוריית אבולוציה שכלל התפתחות של המין האנושי מאב קדמון שהיה פרימאט קדם-אנושי, מנהיגים נוצרים (ויהודים!) רבים הצהירו כי כפירה שכזו תגרום לכיבוי מאור הדת והאל בעולמנו. המאבק ממשיך אפילו בימינו, אך אנשים דתיים רבים מאמינים באבולוציה וחשים כי אין בכך סתירה באמונתם באלוקים, או בעניינו של אלוקים באנושות.

כאשר הובנה טוב יותר העובדה כי הכוכבים מאבדים אנרגיה ומתפוצצים כ"סופר נובה", הובן כי כל החומרים בכדור הארץ, לרבות גופנו-אנו, מורכבים מאבק כוכבים שהתלכד לאחר שכוכב עתיק התפוצץ לפני 5 מיליארד שנים. "כוכב האב" הזה עצמו נוצר מפיצוץ של כוכבים קודמים וכן הלאה, עד לנקודה קטנה וצפופה עד אינסוף שהתפוצצה לפני 13 מיליארד שנים – המפץ הגדול. הפיצוץ הזה "ברא" את החומרים לכל אטום בכל צביר-על ביקום – יקום שהולך ומתרחב מני-אז.

בקצרה, בעקבות תובנות המדע המודרני, המין האנושי עשוי מ"חומר כוכבי" (אם לצטט את קרל סאגאן) שהתלכד סביב השמש ויצר צורות חיים רבות, לרבות אותנו. מערכת השמש הזו היא רק אחת מרבות בגלקסיה שלנו, שהיא אחת מרבות בצביר הגלקסיות שלנו, שהוא אחד מרבים בצביר-העל, שהוא אחד מרבים ביקום.

מערבולת הפרספקטיבה המוחלטת

ברומן המדע הבדיוני הקומי של דגלאס אדאמס, המסעדה שבסוף היקום, הוא מתאר המצאה המכונה מערבולת הפרספקטיבה המוחלטת. הרעיון מאחוריה היה להרשות למשתמש בה לראות בבת אחת את אינסופיותה של הבריאה ואת חוסר חשיבותו היחסית לעומתה. "כששמים אותך בתוך המערבולת ניתן לך רק מבט רגעי אחד אל כל האינסופיות הבלתי נתפסת של הבריאה, ואי-שם ישנו סמן קטנטן, נקודה מיקרוסקופית על נקודה מיקרוסקופית, האומר: 'הנך כאן'." כשהממציא שלה, טרין טריגוּלה, מנסה לראשונה את המכונה על אשתו, ההלם הורג אותה. טריגולה מגיע בעקבות כך למסקנה ההומוריסטית לפיה "אם עומדים להתקיים חיים ביקום בגודל שכזה, אז הדבר היחיד שהם לא יכולים להרשות לעצמם הוא חוש של פרופורציה".

הסתכלות אובייקטיבית על היקום גורמת לאדם להרגיש חסר חשיבות בעל-כרחו ולעיתים, כך אכן קורה. יחד עם זאת, רובנו מודעים לעובדות האלו ועודנו מאמינים בחשיבותן של בחירות חיינו וערכם. כיצד זה ייתכן?