חרטומי מצרים תמיד משמשים במקרא כעיכוב ספרותי לתוכנית האלוהית, בין שמסופר על כישלונם בפירוש חלומות (בראשית מא:ח, מא:כד), על הצלחתם בהפיכת מטות לתנינים (שמות ז:יא–יג) או בהחמרתם את המכות כדי להוכיח את יכולותיהם (שמות ז:כב, ח:ג, ח:יד, ט:יא). אך למרות יכולותיהם הפלאיות, הם מסייעים שוב ושוב להוכחת עליונותו של י־הוה.
האם תיאור החרטומים במקרא עולה בקנה אחד עם הידוע לנו עליהם מן המקורות המצריים? תפקידם כדמויות ספרותיות מעודד אותנו לשאול אם הם מייצגים נאמנה בעלי תפקידים מצריים ואם מעשיהם המופלאים משקפים מנהגים מצריים אמיתיים או דמיוניים. אחרי הכול, במקרים רבים סיפורי המקרא המתרחשים במצרים מעידים על הכרות עם מנהגים ואמונות מצריים:[1]
עשר המכות הן מתקפות נגד אלים מצריים ספציפיים (השוו שמות יב:יב).[2]
לשיטה שבה יוסף מפרש את חלומות פרעה יש מקבילות במדריך לפירוש חלומות ממצרים.[3]
הכבדת לב פרעה מרמזת לאמונה המצרית שליבו של פרעה נשקל מול נוצת האמת (מאעת) כדי שיוכל להיכנס לעולם הבא.[4]
למעשה, אפילו המילה חַרְטֻמִּים היא גרסה עברית של התואר המצרי חרי־חב, כוהן "קורא".[5]
לאור עובדה זו מתעוררת השאלה אם נכון לכנות את מעשי הדמויות האלה בשם "כישוף". התשובה לשאלה זו היא כן ולא. כן, משום שהכוהנים־הקוראים ביצעו כישופים וטכסים רבים שהשתמשו בכוח הדיבור היוצר מציאות של חקה (ḥkꜣ), כוח קוסמי שהאמינו שמסוגל לשנות את המציאות בעולם הזה ובעולם הבא.[6] ובה בעת לא, משום שחקה גם היה אל בפני עצמו, ולכן הקריאה בכוחו מתפקדת גם כמעין תפילה (איור 2).
נוסף על כך, כפי שהוכח במחקר המודרני, ההגדרות הן לכישוף והן לדת הן עניין מורכב. הדיכוטומיה דת / כישוף בעייתית, משום ששורשיה נעוצים במחשבה מיושנת ומזלזלת הגורסת שדתות "פרימיטיביות" (קרי: לא מונותאיסטיות) שטופות באמונות טפלות.[7] למרבה הצער, תפיסות מסוג זה השפיעו על הפירושים המוקדמים של החרטומים במקרא.[8] לפיכך אף על פי שכוהנים מצריים קראו בשם חקה כדי לגרום לאפוטרופאיה (דחיית פגעים), ריפוי מיחושים, עירור אהבה, הורדת גשם, פגיעה באויבי העם המצרי ואפילו החייאת המתים בעולם הבא, מדויק יותר לתאר את החרטומים ככוהנים מלומדים, מומחים למסורות הספרותיות הקדומות ולטכסים שנתפסו כרבי עוצמה.
חשוב להדגיש שהן תוארם והן מעשיהם של החרטומים במקרא לא מתייחסים אליהם כשרלטנים המאחזים את עיני הבריות. אדרבה, המקרא מתאר אותם כמומחים גדולים בעלי כישורים לא־מבוטלים, אף אם אלה לא משתווים לכוחו של י־הוה.
תבליטים מצריים מרבים להציג את הכוהנים־הקוראים לבושים חצאית לבנה וחגורים אבנט (ראו איור 1 לעיל). לפעמים הם מופיעים בלי האבנט ואוחזים בידיהם מגילה מקודשת או חפצי פולחן אחרים (איור 3), ולעיתים הם לובשים חצאית ארוכה יותר וראשם מגולח (איור 4). הם היו העילית הדתית המקצועית במצרים והשחקנים המרכזיים בטקסים חשובים הקשורים לפר ענח', "בית החיים", מוסד ללימודים מתקדמים שהיה קשור למקדשים. נוסף על כך הם ניהלו את טקס "פתיחת הפה" שאפשר למת להיכנס לעולם הבא כישות חדשה.
מסיבות אלה כדאי לבחון את מעשי החרטומים מנקודת המבט של הטכסים הדתיים במצרים ושל תיאורי הכוהנים בטקסטים ספרותיים ממצרים. ואמנם, הסתכלות שכזו חושפת כמה הקבלות מעניינות. אתמקד בשתי דוגמות עיקריות: מכת דם והפיכת המטות לנחשים.
איור 4. כוהנים־קוראים, המכונים כאן חקעו, כלומר "מכשפים", נושאים מגילות מקודשות מבית החיים. היכל החגיגות של אוסרכון השני (המאה התשיעית לפני הספירה בערך). מקור: Edouard Naville, The Festival-Hall of Osorkon II in the Great Temple of Bubastis, 1887-1889 (London: Kegan Paul, Trench, Trübner, 1892), Plate III.
דוגמה ראשונה: מכת דם
אפתח במכה הראשונה, הפיכת היאור לדם, פלא שהחרטומים משחזרים בעצמם בקלות. לאירוע שלוש מקבילות בטקסטים המצריים.
עלילת אִיפּוּוֶר: בעלילת איפוור (1650–1550 לפני הספירה בערך), קינה על מהומה ששררה בארץ מצרים, נאמר: "הנהר דם. השותה ממנו דוחה אותו וצמא למים... שבטים זרים באו למצרים" (2:10, 3:1). כמו בטקסט המקראי, הסיפור המצרי מתאר את היאור מלא דם לצד תבוסה מידי זרים.
שד של בסתת: טקסט ריטואלי מתאר אחד משבעת השדים של האלה בסתת (כאן כהופעה של האלה סח'מת) כ"זה שבמי הנילוס המייצר דם" (924–889 לפני הספירה). תומס שניידר מעיר: "אפשר להבין שהשד הזה גורם לקטל ביאור, וכך הופך אותו לדם (שמות ז:יז–כ)".
עלילת הפרה האלוהית: בעלילת הפרה האלוהית (המאות ה-12–14 לפני הספירה) מסופר שהאלה סח'מת ממיטה חורבן על בני האדם. כאשר הנילוס מתמלא בדמם היא הולכת בו עד להרקליופוליס. אז אל השמש רע ממלא את היאור בבירה שצבעה כדם כדי לשטות בסח'מת. כאשר סח'מת שותה מן הבירה היא משתכרת ואינה יכולה לזהות את בני האדם. כך אל השמש רע מונע את השמדתו המוחלטת של המין האנושי.
שלושת הסיפורים הללו מן ספרות המצרית, שבהם המים/הנילוס דומים לדם, רלוונטיים בהחלט לדיון במכת דם, בייחוד לאור העובדה שהן במכת דם והן בסיפורים המצריים יש יסוד משותף של חורבן.
מימיו האדומים של הנילוס שהפך לדם
ביסוד הטקסטים המצריים שהוזכרו למעלה, ומשום כך גם ביסוד הסיפור במקרא, עומד צבע המים כאשר הם הופכים לדם. במצרית, משמעות המילה דם ("דשר") היא גם "אדום". במסורת הדתית המצרית, אדום הוא צבעו של עאפפ, הנחש שליח הכאוס, והוא משמש כמילה נרדפת לרוע. מסיבה זו היה לו תפקיד חשוב בטכס הקללה, שבו כוהנים הטביעו, דקרו, רמסו, שרפו, ניתחו לגזרים, קברו והשמידו בדרכים אחרות כלים אדומים או פסלים אדומים בצורת אדם, שייצגו את אויבי מצרים. לסיפור במקרא נלווית אפוא משמעות של הבאת קללה על מצרים.
מנקודת מבט ספרותית, היאור ההופך לדם הוא היפוך אירוני: הכוהנים המצריים אינם ממיטים חורבן על אחרים אלא הם הקורבן. ובמישור המעשי, מנקודת המבט של הטכסים המצריים, מכת הדם הקיצה את הקץ על טקסי הטהרה וההגנה הרבים של הכוהנים משום שהיא טימאה את המים שבהם השתמשו בטקסים וניגעה אותם ברוע.
דוגמה שנייה: המטות ההופכים לנחשים
גם הסיפור המפורסם שבו אהרן והחרטומים משליכים את מטותיהם לארץ והופכים אותם לנחשים (שמות ז:ח–יב) משקף היכרות עם המסורות הכוהניות במצרים. יש הסבורים שהסיפור מזכיר את הסיפור המצרי על חצרו של פרעה ח'וּפוּ, שבו מתוארים כמה מעשים מופלאים שעשו המומחים לחקה. בכל המעשים הללו יש התערבות בעולם הטבע, כמו חציית גופי מים לשניים וחיבור ראש כרות. באחת הסצנות, כוהן־קורא חשוב הופך תנין עשוי שעווה לתנין אמיתי ושוב לתנין שעווה (1600 לפני הספירה בערך). אומנם יש כמה הבדלים בין שני הסיפורים, אך חוקרים רבים רואים בסיפור ראיה לקיומה של אמונה רווחת בכוחם של הכוהנים המצרים לשנות את המציאות החומרית – עניין שאחזור אליו בהמשך הדברים.
עאפפ הנחש הקדמוני
נראה שהסיפור המקראי הוא היפוך ספרותי של טכס מצרי שבו יצרו צלמי שעווה של עאפפ, הנחש הקדמוני, שליחו של הכאוס. ההקבלה בולטת בזכות השימוש התכוף במילה "תנין" (ולא "נחש") לציון הנחשים (שמות ז:ט, ט:י, ט:יב). חשוב לזכור שבמקומות אחרים במקרא המילה "תנין" מציינת את הנחש הקדמוני במסורת הישראלית (ישעיה כז:י, נא:ט, איוב ז:יב). בהקשר המצרי, הטכס בא לעזור לאל השמש במסעו בשאול כדי לשמר את הסדר הקוסמי. אם המחבר הישראלי הכיר את מטרת הטכס, הרי שהסיפור שבו הנחש של אהרון בולע את הנחשים של החרטומים משדר איום על הסדר הקוסמי לשיטת המצרים. האיום הזה מתממש בבוקר שלמחרת, במכה הראשונה.
מטה בולע מטה ומטות־נחש מצריים
בשמות ז:יב נאמר "וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם", פרט שטרד את דעתם של המפרשים זה מאות שנים. רבים סברו שהמטות מציינים בדרך של מטונימיה את הנחשים, משום שבטקסט לא נאמר שהנחשים הפכו שוב למטות. אולם כמה מפרשים מוקדמים עמדו על כך שיש לקרוא את הקטע כפשוטו והציגו את האירוע כנס גדול במיוחד (ראו בבלי שבת צז ע"א, שמות רבה ט:ז, רש"י על שמות ז:יב).
גם במקרה זה אפשר ללמוד רבות ממנהגי הכוהנים המצרים. יש במצרים תיאורים איקונוגרפיים רבים של מטות שצורתם נחש:
אנשים נושאים מטות בצורת נחש
תהלוכת כוהנים הנושאים בכל יד מטה בצורת נחש מופיעה על גבי הקיר המערבי בחדר הקבר של סנפר, ראש העיר של תבי (איור 5, המאה החמש עשרה לפני הספירה).
דימויים רבים מתארים את פסטיבל הדייש, שכונה גם "נהיגת העגלים", שבו המלך (או לעיתים רחוקות, כוהנת) נושא בכל יד שני חצאים של מטה בצורת נחש (איור 6).
פרט מתוך ארון הקבורה של נב־תאוי, מוזיאון המטרופוליטן לאומנות (100 לפני הספירה בערך). מתוך: Alexander Piankoff and N. Rambova, Egyptian Religious Texts and Representations: Mythological Papyri (Bollingen Series, 40/3: New York: Pantheon Books, 1957), p. 59.
בחפירות ברעמסאום בתבי (2055–1650 לפני הספירה בערך) התגלה שרביט נחושת מחורט בצורת נחש. היום השרביט שוכן במוזיאון פיצוויליאם בקיימברידג' (ראו: fitzmuseum.cam.ac.uk).
אפשר לראות אפוא שמטות ונחשים היו קשורים קשר הדוק לטכסים של כוח במצרים.
נוסף על כך האמינו הכוהנים שחקה יכול להגן עליהם מפני נחשים ארסיים ואסונות טבע אחרים, כפי שעולה בבירור מכתבי ארונות הקבורה: "הנחש בידי ואינו יכול להכישני" (לחש 885).[11] ייצוג ויזואלי של רעיון זה מופיע על גבי כמה קיפוסים שבהם מופיע הדימוי המכונה "הורוס על התנינים", בהם אסטלת מטרניך. בדימוי זה האל הצעיר הורוס עומד על גבי תנינים ואוחז שלל חיות ארסיות בזנבן, בהן גם נחשים. הייצוג מעביר את ההגנה מפני הכשות נחשים ומפני כוחות הכאוס האחרים לבעלי האסטלה (איור 12).
אחיזת הנחש בזנבו
ג'ון קוריד[12] טוען שהדימויים של מצרים האוחזים מטות בצורת נחשים מייצגים את להטוטי היפנוט הנחשים של הסלי (Psylli), "מהפנטי הנחשים" של מצרים. תפיסה זו ישנה מאוד.[13] אולם במסגרת הלהטוט אחזו בראש הנחש, ואילו בדימויים הכוהנים אוחזים בנחשים בזנבותיהם. פרט זה מתיישב יפה עם דברי י־הוה למשה בשמות ד:ד: "וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ".
הבליעה ככלי פרפורמטיבי להשמדה וללקיחת כוח
נוסף על כך, על פי רוב הכוהנים ראו בבליעה אקט פרפורמטיבי ששימש להשמדת הדבר שנבלע או להשגת כוחו והידע שלו:
כתבי הפירמידות (2400 לפני הספירה בערך): "(המלך) אוּנס בולע אנשים וחי על האלים... אוּנס בולע את החקה שלהם, בולע את רוחם" (לחש 273).
כתבי ארונות הקבורה: "בלעתי את שבעת נחשי האוראוס" (לחש 612), וכן "אכלתי אמת (מאעת), בלעתי חקה" (לחש 1017).
ספר הפרה האלוהית: "נוסף על כך הישמרו מפני בעלי החקה הבקיאים בלחשיהם, משום שאלילם חקה בעצמו נמצא בתוכם. אשר למי שבולע/מכיר אותו, הנני".
אם כן, אפשר לומר שבליעת מטות החרטומים בידי "מטה האלוהים" (שמות ד:כ) של אהרון מייצגת את השמדת סמכותם ואת לקיחת כוחם.[14]
סופרפוזיציה ושליטת החרטומים
יסוד נוסף בסיפור בספר שמות מתבהר לאור טכס שבו חפץ אחד הונח על גבי אחר, טכס שהאגיפטולוגים מגדירים "סופרפוזיציה".[15] הטכס מוכר בעיקר מחומרים איקונוגרפיים מלכותיים, ובדימוי מונחים אדם על גבי חיה, חיה על גבי חיה אחרת או אדם על גבי אדם אחר. בכל אחד מן המקרים, הטכס מקנה שליטה בעצם התחתון. לענייננו חשובים במיוחד המקרים שבהם נחש אחד מתנשא מעל נחש אחר או מכיש אותו. לדימויים שכאלה הייתה מטרה ספציפית – הפיכת יריבים לבעלי ברית.
מעניין מאוד לראות שכך בדיוק קורה אחרי התחרות בין הנחש של אהרון ונחשי החרטומים. לא זו בלבד שהחרטומים מסייעים לבני ישראל בהפיכת עוד מים לדם ובהבאת עוד צפרדעים, אלא שהמצרים נותנים לבני ישראל כסף וזהב ובגדים לפני יציאתם ממצרים (שמות יב:לה–לו). אפשר לומר שהמצרים הפכו לבעלי ברית המסייעים למשה במשימתו.
אצבע אלוהים: אצבע תחות או סת
למעשה, כאשר החרטומים מבינים שכוחם של יריביהם רב משלהם, הם מוותרים על האתגר וקוראים: "אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא" (שמות ח:טו). הצירוף בולט בחריגותו, בייחוד לאור הצירוף המוכר יותר "יד י־הוה" (שמות ט:ג).[16] כפי שאברהם יהודה אמר לפני זמן רב, מקור הצירוף מצרי.[17] על פי רוב הוא מופיע בצירופים "אצבע תחות" ו"אצבע סת" כדי לציין את כוחותיהם הפרפורמטיביים של האלים הללו.
נוסף על כך נמצאו קמעות רבים העשויים בצורת אצבעו הפשוטה של הורוס (איור 13), והושטת האצבע המורה הייתה מחווה טכסית שנועדה להגן מפני פגע, ולצד לחשים, היא שימשה רועי צאן כדי לצלוח מקווי מים מסוכנים עם עדריהם.[18] כדי להבטיח שיצלחו בשלום את המים, הרועה הורה באצבעו על המים, והאנשים שסביבו הצטוו להפסיק לדבר (איור 14). מנהג זה מזכיר את הסיפור על הכוהן־הרועה משה שנטה את ידו מעל לים סוף (שמות יד:כז) וציווה את בני ישראל "וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד:יד).[19]
כיצד הכירו הישראלים את מלאכת הכוהנים המצרים?
הקבלות שכאלה, ועוד רבות כמותן, ממחישות היטב שתיאורי החרטומים במקרא משקפים היכרות עם מלאכת הכוהנים המצרים. אולם כיצד הגיע הידע הזה לידי המחברים הישראלים? הטקסטים שבהם מופיעים החרטומים מעידים על הבנה עמוקה של המנהגים הפרפורמטיביים של הכוהנים, יותר ממה שניתן היה להפיק מן המסורות הספרותיות של מצרים. חשוב לעמוד על כך שחלק מן המקבילות מצויות רק בטקסטים טכסיים. נוסף על כך יש לשאול כיצד יכלו המחברים הישראלים להכיר מסורות ספרותיות ממצרים, כי הלוא מרבית המקבילות הספרותיות שהוצגו למעלה קודמות לממלכות יהודה וישראל במאות רבות של שנים.
ידע מצרי מחוץ למצרים
יש חוקרים שהניחו שהמסורות של כוהני מצרים זכו לתפוצה רחבה, אפילו מעבר לגבולות מצרים. אולם אין ראיות לכך; למעשה, הכוהנים־הקוראים שמרו על הידע המקצועי שלהם מפני ההדיוטות מכל משמר, בהיותו מסתורין אלוהי.[20] אפילו הדימויים האומנותיים של הכוהנים־הקוראים ושל הכלים ששימשו בטכסים שלהם לא היו זמינים למרבית המצרים, וכמובן, לכל הישראלים. אחרים הציעו שחלק מן הידע היה זמין לאליטות הישראליות המלומדות, אולם עד כה איש לא הציע הסבר מתקבל על הדעת לשאלה כיצד יכול היה הידע להגיע לידי האליטות הללו.
הדת המצרית בדמיונו של נוכרי
אחרים הציעו שהתיאורים המצריים והמקראיים משקפים אמונות נפוצות בעניין הכוהנים המצרים וכוחותיהם המופלאים. הבעיה בדעה זו היא שרבות מן ההקבלות מעידות על הבנה מעמיקה בטקסטים טכסיים, שמתי מעט מן המצרים (ולא כל שכן מן הישראלים!) יכלו לעיין בהם.[21] יתרה מכך, האליטה הכוהנית במצרים היא שחיברה את הטקסטים הספרותיים. לפיכך הסיפורים המדגישים את מעשיהם הפלאיים של הכוהנים־הקוראים אינם משקפים את מחשבותיהם של אנשים מן השורה על דמויות אלה, אלא מלמדים רבות על הדימוי עצמי של הכוח הטכסי שהכוהנים ביקשו לעודד.[22]
הישראלים והכוהנים המצרים
נראה אפוא שעלינו להניח שהייתה מידה מסוימת של מגע בין ישראלים ובין כוהנים מצרים. תפיסה שכזו מתיישבת היטב עם דעתם של חלק מן החוקרים שהלויים היו במקור מצרים שהתיישבו בקרב השבטים הישראליים ונעשו לאחראים על הפולחן.[23] לפי דעה זו, הקבוצה הזו הביאה איתה את ארון הברית[24] ואולי אפילו את פולחן י־הוה, וסיפור יציאתם ממצרים נכנס לנרטיב כינון האומה של ישראל.[25]
שחזור שכזה מספק הסבר טוב לשאלת מקור ההיכרות המעמיקה של מחברי הטקסטים הישראלים עם הטקסטים הספרותיים והטכסיים של מצרים. הוא מסביר גם מדוע רבות מן הדמויות הקשורות לראשית הכהונה בישראל נקראות בשמות מצריים (למשל אהרן, אסיר, חפני, חור, מרים, משה, פנחס וכן הלאה). עם זאת, מודל זה גם משפיע רבות על הבנתנ הפרטים ה"מצריים" בטקסטים המקראיים.
אם מקורם בקבוצה דתית מלומדת בעלת ידע רב בפולחן ובמסורה שמוצאה במצרים, קשה לראות בפרטים הללו רק ניסיונות ספרותיים להקנות לסיפורי המקרא נופך מצרי או אפילו כלים ספרותיים בשירות הפולמוס. תחת זאת ראוי לומר שכמו השילוב של סיפורם של בני הקבוצה בנרטיב הלאומי הרחב, הפרטים ה"מצריים" משקפים עיסוק ברעיונות דתיים מצריים בתוך הדת הישראלית הטרייה. השאלה באיזו מידה השפיעו היבטים אחרים של הדת המצרית על הדת הישראלית המתפתחת ראויה שירחיבו עליה את הדיון.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח. אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
7 בינואר 2024
|
עודכן לאחרונה
7 בינואר 2024
מאמר זה הוא תרגום של "The Egyptian Magicians" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com במרץ 2017. תורגם על ידי ALE עם הערות שוליים מקוצרות. להערות המלאות ראו את מאמר המקור.
ראו למשל:
Abraham S. Yahuda, The Languages of the Pentateuch in Its Relation to Egyptian (London: Oxford University Press, 1933); T. O. Lambdin, “Egyptian Loan Words in the Old Testament,” Journal of the American Oriental Society 73 (1953), pp. 144-155; James K. Hoffmeier, “The Arm of God Versus the Arm of Pharaoh in the Exodus Narrative,” Biblica67 (1986), pp. 378-387; John D. Currid, Ancient Egypt and the Old Testament (Grand Rapids, MI: Baker Books, 1997); Gary A. Rendsburg, “Moses the Magician,” in Thomas E. Levy, Thomas Schneider, and William H. C. Propp, eds., Israel’s Exodus in Transdisciplinary Perspective: Text, Archaeology, Culture, and Geoscience (Quantitative Methods in the Humanities and Social Sciences, 2; New York: Springer, 2015), pp. 243-258.
ראו:
Ziony Zevit, “Three Ways to Look at the Ten Plagues,” Bible Review 6 (1990), pp. 16-23.
Scott B. Noegel, Nocturnal Ciphers: The Punning Language of Dreams in the Ancient Near East (American Oriental Series, 89; New Haven, CT, 2007), pp. 128-140.
ראו:
John D. Currid, “Stalking Pharaoh’s Heart: The Egyptian Background to the Hardening of Pharaoh’s Heart in the Book of Exodus,” Bible Review 9 (1993), pp. 46-51. Emily Teeter, The Presentation of Maat: Ritual and Legitimacy in Ancient Egypt (Studies in Ancient Oriental Civilization, 57; Chicago, IL: Oriental Institute, 1997).
הערת העורך: להרחבה על 'מאעת' ועל תפקידו של פרעה בשימורה, ראו:
Jan Quaeqebeur, “On the Egyptian Equivalent of Biblical Ḥarṭummîm,” in Sarah Israelit-Groll, ed., Pharaonic Egypt: the Bible, and Christianity (Jerusalem: Magnes Press, 1985), pp. 162-172.
הוא דן גם בהיסטוריה המורכבת של הקשר בין המונח ובין התואר "חרי-טפ" (chief; ראשי, בכיר). ייתכן שהישראלים לא תפסו את המילה "חרטומים" כמילה שאולה מהמצרית, כשם שדוברי אנגלית היום אינם מחשיבים את המילה magic כמילה השאולה מן היוונית (ולפני כן מן הפרסית).
ראו:
Robert Kriech Ritner, The Mechanics of Ancient Egyptian Magical Practice (Studies in Ancient Oriental Civilization, 54; Chicago, IL: Oriental Institute of the University of Chicago, 1993); Geraldine Pinch, Magic in Ancient Egypt (Austin, TX: University of Texas Press, 1995).
ראו:
David Frankfurter, “Ritual Expertise in Roman Egypt and the Problem of the Category ‘Magician,’” in Peter Schäfer and Hans G. Kippenberg, eds., Envisioning Magic: A Princeton Seminar and Symposium (Leiden: E. J. Brill, 1997), pp. 115-135.
בתרגום השבעים, המילה "חרטומים" מתורגמת פעמיים כ- ἐξηγητής – "מפרש חלומות, אותות" (בראשית מא:ח, מא:כד).
ראו:
Egberts, In Quest for Meaning: A Study of the Ancient Egyptian Rites of Consecrating the Meret-Chests and Driving the Calves. Vols. 1-2 (Egyptologische Uitgaven 8:1-2; Leiden: Nederlands Instituutvoor het Nabije Oosten, 1995), p. 285.
היות שאוּמנים ולא כוהנים ייצרו את החפצים האלה, אפשר להסיק שהם לא נחשבו לבעלי כוחות פרפורמטיביים אלא אם כן מומחים לחקה (ḥeka) השתמשו בהם. מצד שני, מן הסטלה של האומן הבכיר איריתיסן (2000 לפני הספירה בערך, מוזיאון הלובר C 14) עולה בברור שהכנת חפצי אומנות כמו קמעות, צלמים ותבליטי קיר נחשבה לידע סודי המחייב ידיעה של החקה.
במקור (בתעתיק):
ḥfꜣ m ʿ=ỉ n (p)sḥ wỉ.
ראו:
Adriaan de Buck, eds., The Egyptian Coffin Texts. VII. Texts of Spells 787-1185 (Oriental Institute Publications, 87; Chicago, IL: University of Chicago Press, 1961), p. 97.
לתרגום לאנגלית של הכתבים, ראו:
Raymond O. Faulkner, The Ancient Egyptian Coffin Texts (Oxford: Aris & Philips, 2015).
ראו:
Currid, Ancient Egypt and the Old Testament, p. 95.
ראו:
E. W. Hengstenberg, Egypt and the Book of Moses (Edinburgh: Thomas Clark, 1845), pp. 98-99.
מעניין לראות שים סוף "בולע" את המצרים בשמות טו:יב.
ראו:
Ritner, The Mechanics of Ancient Egyptian Magical Practice, p. 128, n. 583.
ראו גם:
Hoffmeier, “The Arm of God Versus the Arm of Pharaoh in the Exodus Narrative.”
ראו:
Yahuda, The Languages of the Pentateuch in Its Relation to Egyptian, pp. 66-67.
בעברית הצירוף מופיע במקומות אחרים רק בהקשר של כתיבת לוחות הברית בידי י־הוה (שמות כא:יח, דברים ט:י). כמובן, הכוהנים־הקוראים הבכירים במצרים היו גם לבלרים מומחים, ותחות היה האל המגן של הלבלרים. אני מודה לתלמידתי קורינה ניקולס שהסבה את תשומת ליבי גם ללוקס יא:כ, ששם ישו משתמש בצירוף זה (δακτύλῳθεοῦ) כדי לגרש שדים.
ראו:
Ritner, The Mechanics of Ancient Egyptian Magical Practice, pp. 225-231.
על שירת הים ומוטיב הקללה ראו:
Noegel, “Moses and Magic,” pp. 55-57.
הכוהן־הקורא גם כונה בתואר חרי סשת, "שומר הסודות", לפי כתובת במסטבה של הכוהן־הקורא ח'נתיקה (2300 לפני הספירה בערך).
ראו:
Noegel, “Moses and Magic”; Schneider, “Modern Scholarship Versus the Demon of Passover,” in Israel’s Exodus in Transdisciplinary Perspective, p. 544.
הסיפורים על מעשיהם הפלאיים של מומחי החקה שהוזכרו למעלה ממחישים זאת היטב. הסיפורים, שנכתבו בתקופת הממלכה התיכונה, מתארים אירועים בדיוניים שהתרחשו בימי שלטונו של פרעה שמלך למעלה מ־500 שנים לפני כן. הטקסט נותן למומחים הדתיים של הממלכה התיכונה משנה תוקף משום שהוא קושר אותם לשושלת עתיקת יומין ומכובדת שבניה מבצעים טקסים בעלי כוח פרפורמטיבי עצום.
על דעה זו ראו ריצ'רד אליוט פרידמן, "יציאת מצרים ההיסטורית", התורה (2022). יש שמגדירים את בני הקבוצה הזו כלא־ישראלים המתגוררים במצרים ולא כמצרים, אולם הזהות המצרית לא הייתה מבוססת על מוצא אתני אלא יוחסה לכל מי שדיבר בשפה והשתתף בחיי היום־יום במצרים. קבוצת אנשים לא־ישראלים שהתגוררו במצרים והכירו היטב טקסטים ריטואליים וספרותיים לא היו נבדלים מן המצרים הילידים בדבר מלבד היותם דו־לשוניים ואולי בלבושם.
ראו:
Scott B. Noegel, “The Egyptian Origin of the Ark of the Covenant,” in Israel’s Exodus in Transdisciplinary Perspective, pp. 223-242.
לשחזורים אחרים ראו מארק לויכטר, "מי היו הלויים", התורה (2021). לויכטר טוען שהאטימולוגיה של השם לוי, שמקורו בשורש ל–ו–ה שמשמעותו "התחבר, צירף", מעידה על "הצטרפותם" למרכזי פולחן ישראליים.
